הלכות נידה

הלכות נדה סימן קצ"ג

דין דם בתולים, ובו סעיף אחד.

לכל אישה שלא קיימה יחסי אישות, קיים קרום בתולים בפתח הנרתיק. הביאה הראשונה מבתקת את קרום הבתולים, והביקוע גורם לדימום. דם זה אינו דם נידה, אלא דם פצע, ומן התורה אינו אוסר אותה. חכמים גזרו שדם בבתולים יאסור אותה, כי דינים אלה מסורים לכל, ולא כולם בקיאים להבחין בין דם נידה לדם בתולים. ואם יתירו לקיים יחסי אישות אחר הפעם הראשונה, למרות שיצא ממנה דם, עלול איסור הנידה להיחלש בעיניהם, ולא ידקדקו בקיום דיני הנידה כהלכתם. ואף שלמדנו שדם פצע אינו אוסר, ולא גזרו חכמים לאוסרו, הרי זה משום שדם פצע אינו שכיח, ואינו כדם בתולים, המצוי אצל כל אישה.

סעיף א'

^א הכונס את הבתולה, בועל בעילת מצוה ^ב וגומר ביאתו ופורש מיד (א). ^ג אפילו היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה (ב), ^ד ואפילו בדקה ולא מצאה דם, טמאה שמא ראתה טיפת דם כחרדל וחיפהו שכבת זרע (ג). הגה: ויש מקילין אם לא ראתה דם (ד) (הגהות מיימוני בשם איכא מ"ד). ונהגו להקל אם לא גמר ביאה רק הערה בה ולא ראתה דם; אבל אם בא עליה ביאה ממש, צריך לפרוש ממנה אף על פי שלא ראתה דם (ה) (טור וב"י בשם רוב הפוסקים). ובעל נפש יחוש לעצמו שלא לשחוק בתינוקות (ו). ^ה וצריכה שתפסוק בטהרה ^ו ותבדוק כל שבעה (ז), ^ז ולא תתחיל למנות עד יום ה' לשימושה (ח). ונוהג עמה ככל דיני נדה לענין הרחקה (ט); ^ח אלא שנדה גמורה אסור לו לישן על מטתה אפילו כשאינה במטה, וזו מותר לו לישן באותה מטה, לאחר שעמדה מאצלו, ואפילו בסדין שהדם עליו (י).

^א מימרא דרב ושמואל נדה דף סה, ב וכברייתא דרבותינו, דחזרו ונמנו וכו', וכעולא משמיה דר' יוחנן ור"ל. ^ב שם בגמ'. ^ג כפי' רש"י שם, וכ"כ הרא"ש שם, וכ"כ הר"ן בפ"ב דשבועות, ושכן מוכח בירושלמי. וכן דעת הראב"ד בהשגות בפ"ה מהא"ב, והרשב"א בת"ה. ^ד הרא"ש בפסקיו במימרא דרב ושמואל, וכ"כ הרשב"א בת"ה וש"פ. ^ה טור וכ"כ הרשב"א בת"ה. ^ו שם, ושם, הרא"ש שם בשם רב האי, וכ"כ הרמב"ם בפי"א. ^ז שם, וכן כתב הגמי"י שם, שכ"כ בסה"ת. ^ח שם ובפסקי הרא"ש, בשם הראב"ד בפירוש דברי רב האי.

• וגומר ביאתו ופורש מיד – בועל בעילה רגילה, ויכול להישאר על אשתו, כמה זמן שטוב להם[1]. אמנם לאחר יציאתו, חייב הוא להחשיב את אשתו כנידה.
• שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה – ואין כל חשש שדם נידה התערב עם דם בתולים.
• טיפת דם כחרדל וחיפהו שכבת זרע – יתכן שיצא דם, כרגיל אצל כל בתולה, אלא שהתכסה בשכבת זרע, ולכן לא ראתה אותו.
• מקילין אם לא ראתה דם – כשאכן רואה דם, גזרו חכמים. אבל כשלא ראתה דם, זו כבר גזירה לגזירה. וזו דעת הרמ"א, החולק על המחבר. אמנם למעשה גם הרמ"א לא מקל, כפי שמיד יבואר.
• אף על פי שלא ראתה דם – כדעת המחבר, שצריך לחשוש, שאולי יצא דם. ורק בגלל הזרע, הוא לא נראה. אמנם במקרה שלא גמר ביאתו, אפשר להקל כעיקר הדין, וגם המחבר יודה לזה.
• שלא לשחוק בתינוקות – כלומר יש מי שנמנע בכוונה, ולא גומר ביאתו, כדי שאשתו לא תיאסר עליו. ולמעשה אין לנהוג כן, כי לא נאמרה קולא זו, שללא ראיית דם אינה נאסרת, אלא כשלא הצליח לבעול בעילה רגילה. ונראה שזה מוסכם על המחבר.
• ותבדוק כל שבעה – כדין כל אישה נידה. וזה מוסכם על המחבר.
• עד יום ה' לשימושה – להלן בסימן קצו נסביר בעזרת השם, שאשה לא יכולה לספור שבעה נקיים, מיד בתום הדימום, אלא צריכה להמתין כמה ימים. למנהג ספרד, שלושה ימים, וביום הרביעי עושה הפסק טהרה, כלומר בדיקה פנימית, המוודאת שלא נותר דם בנרתיק. למחרת ההפסק, מתחילה בספירת שבעה נקיים. ולמנהג אשכנז, תמתין ארבעה ימים, וביום חמישי תעשה הפסק טהרה, ולמחרת תספור שבעה נקיים. בנידון שלנו, חל האיסור בגלל דם בתולים, ובזה מודה הרמ"א כי די בהמתנת שלושה ימים, וביום הרביעי תעשה הפסק, וממחרת תתחיל בספירת שבעה נקיים. טעם ההמתנה, יתבאר להלן בהקדמה לסימן קצו.
• ככל דיני נדה לענין הרחקה – דינים אלה יוסברו בהרחבה להלן, בסימן קצה. גם דין זה, מוסכם על המחבר.
• ואפילו בסדין שהדם עליו – זו קולא מיוחדת בדם בתולים, שאיסורו אינו אלא מדרבנן.

דין דם בתולים (קצג)

• לכל אישה שלא קיימה יחסי אישות, מצוי קרום בתולים, בפתח הנרתיק. הביאה הראשונה מבתקת את קרום הבתולים, והביקוע גורם לדימום. דם זה אינו דם נידה, אלא דם פצע, ומן התורה אינו אוסר אותה. חכמים גזרו, שדם בבתולים יאסור אותה [הק].
• אמנם רשאי הבעל לגמור את הביאה, גם אם אשתו שותתת דם מן הבתולים [א].
• אחרי יציאתו, חייב להחשיב את אשתו כנידה, אפילו אם לא יצא דם [א].
• אם לא גמר ביאתו, ולא יצא דם, עדיין מותרת [א].
• אחר שנאסרה מדם הבתולים, סופרת שלושה ימים, וביום הרביעי תפסיק בטהרה, ותתחיל לספור שבעה נקיים, מן היום החמישי. וכך נוהגים הן הספרדים, והן האשכנזים [א].

[1] ומותר גם לפרוש באבר חי.