הלכות נידה

הלכות נדה סימן קצ"ד

דיני יולדת ומפלת, ובו י"ד סעיפים.

כתבה התורה בפרשת תזריע (ויקרא יב, א – ה):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר; דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא; וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ; וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ; וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.

מכאן אנו לומדים שבמשך שבעה ימים, אם ילדה בן, אסורה כל יולדת לבעלה, מן התורה. ולמשך שבועיים, אם ילדה בת. בתום שבעה או ארבעה עשר ימים אלה, יכולה היא לטבול ולהיטהר. ובכל הזמן שלפני הטבילה היא אסורה, בין אם ראתה דם, ובין אם לאו. אחר תקופה זו, מגיעים ימי טוהר. בהם כל דם שתראה, אף שבא מן המקור, אינו אוסר, ומותרת לבעלה. פרק הזמן הוא 33 ימים ליולדת בן, ו-66 ימים ליולדת נקבה. כך ההלכה מן התורה. בסעיף א' נלמד, כי החמירו חכמים שתי חומרות בדין זה, כדי למנוע טעויות.

טומאת הלידה הכתובה בתורה אמורה לא רק בוולד חי שנולד, אלא גם באישה שהפילה נֵפל, או באישה שיצאה ממנה שִׁלְיָה, כי נוכחות שליה בגופה מעידה, על וולד שהיה שם בפנים ונפל.

דיני טומאת לידה ומפלת, נידונים בסימן זה. אמנם הובאו בו גם מקרים שונים, שכלל אינם שכיחים בימינו.

סעיף א'

(א) ^א יולדת, אפילו לא ראתה דם, טמאה כנדה (ב); בין ילדה חי, בין ילדה מת ואפילו נֵפֶל (ג). וכמה הם ימי טומאתה, ^ב עכשיו בזמן הזה כל היולדות חשובות יולדות בזוב וצריכות לספור שבעה נקיים (ד); נמצאת אומר שיולדת זכר יושבת שבעה ללידה (ה) ושבעה נקיים לזיבה (ו), והיולדת נקבה יושבת שְׁבוּעַיִם ללידה ושבעה נקיים לזיבה (ז). ^ג ימי לידה, שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה, אם לא ראתה בהן עולים לספירת זיבתה (ח); ^ד ואם שָׁלְמוּ ז' נקיים בתוך י"ד לנקבה (ט), הרי זו אסורה עד ליל ט"ו (י); ^ה ואם טבלה קודם לכן, לא עלתה לה טבילה (יא). הגה: ולאחר ז' לזכר וי"ד לנקבה, מותרת לבעלה מיד, מאחר שספרה ז' נקיים ולא חזרה וראתה (יב). מיהו יש מקומות שנוהגין שאין טובלין תוך ארבעים לזכר ושמונים לנקבה (יג) (בית יוסף בשם מהרי"ק שהביא התניא ובאגודה פרק ע"פ ובמהרי"ל), ואין להתיר במקום שנהגו להחמיר (ריב"ש); אבל במקום שאין מנהג, אין להחמיר כלל (יד) רק מיד שלא ראתה דם אחר שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה וספרה שבעה נקיים, מותרת לבעלה (טו) (ת"ה סימן רנ"ה). ^(*) אבל אם חזרה וראתה, אפילו טפת דם כחרדל, טמאה אף על גב דמדאורייתא דם טהור הוא, כבר פשט המנהג בכל ישראל, שאין בועלין על דם טהור (ב"י ואגור וטור ופוסקים בשם הגאונים), ודינו כשאר דם לכל דבר (טז).

^א ממשנה נדה דף ל, א. ^ב הרא"ש בפסקיו אפלוגתא דאביי ורבא בזיבה, אי עולה לנדתה, שם דף לז, א. וש"פ. ^ג כרבא שם, הרא"ש והרשב"א, וכדברי הגאונים, וכ"פ הרמב"ם בפ"ז מהא"ב. ^ד לשון הרמב"ם שם. ^ה בית יוסף ממשמעות דברי הרמב"ם. ^(*) וכ' הרמ"א בתשובה סימן צד, נהגו להקל במדינות אלו ביולדות שטבלו קודם מ' לזכר וכו', בפרט שכתבו כמה גדולים ע"ז שקרוב הוא למנהג הצדוקים, וע' ברמב"ם בפי"א מהא"ב, וכ' הרב ט"ז שהנוהגין להקל אין בזה משום פורץ גדר.

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה נלמד אודות שתי חומרות, שהחמירו חכמים בדין טומאת יולדת ומפלת: א. כל יולדת, מלבד היותה טמאה בטומאת לידה, מוגדרת גם "זָבָה". דומה הדבר לכל נדה, שאחר ראיית טיפת דם צריכה לשבת שבעה נקיים, כדין כל זָבָה. ב. אף שמן התורה טהורה היולדת בִּיְמֵי טָהֳרָהּ, למרות ראיית דם, כבר התקבל בכל ישראל המנהג לטמא אותה, בכל ראיית דם, בימי טָהֳרָהּ.
• טמאה כנדה – אסורה לבעלה מן התורה, כמו נידה.
• ואפילו נֵפֶל – אף שהפילה ולא הולידה וולד חי, היא בכל זאת נטמאת בטומאת יולדת, כמו זו שילדה חי, וכפי שיבואר בהרחבה בסעיף ב.
• וצריכות לספור שבעה נקיים – למדנו בסימן קפג שכל אשה הרואה טיפת דם, צריכה לספור שבעה נקיים. דין זה חל גם על כל יולדת, כי במהלך לידתה, וודאי דיממה. ואינה מותרת לבעלה, עד שתספור שבעה נקיים ותטבול. ואף שבסוף שבעה ימים, אחר לידת בן, או 14 יום בלידת בת, יכולה לטבול ומותרת מן התורה. מדרבנן אינה מותרת, עד אחר ספירת שבעה נקיים וטבילה.
• שיולדת זכר יושבת שבעה ללידה – בין אם ראתה דם ובין אם לא ראתה, טמאה מן התורה.
• ושבעה נקיים לזיבה – זו התוספת, כתקנת חכמים.
• ושבעה נקיים לזיבה – אם ראתה דם, בכל ארבעה עשר הימים, אחר הלידה.
• עולים לספירת זיבתה – אף שמצד טומאת יולדת, היא עדיין אסורה, גם ללא ראייה. אם לא רואה יכולה להחשיב הימים אלה לשבעה נקיים.
• שָׁלְמוּ ז' נקיים בתוך י"ד לנקבה – ויכולה כבר לטהר עצמה מטומאת הזיבה. אמנם רק אם שלמו שבעת הנקיים בתום 14 ימי טומאת הלידה. כי אם ספרה שבעה נקיים, ואחריהם ראתה דם, אפילו בתוך ארבעה עשר הימים, צריכה להמתין שבעה נקיים, כדי להיות מותרת.
• אסורה עד ליל ט"ו – כי מן התורה אסורה כל 14 יום, בין אם רואה, ובין אם לאו[1].
• לא עלתה לה טבילה – כי אין הטבילה מועילה לטהר אלא בתום ימי הטומאה.
• שספרה ז' נקיים ולא חזרה וראתה – וטבלה.
• שאין טובלין תוך ארבעים לזכר ושמונים לנקבה – גם אם לא רואה דם. מנהג זה הפוך ממש, מדין התורה. כי מן התורה, האשה מותרת למרות שרואה דם בכל 33 הימים, או 66 הימים, כי אלו ימי טוהר. אבל למנהג זה, האשה אסורה עד תום ארבעים לזכר או שמונים לנקבה, גם אם לא ראתה כלל[2].
• במקום שאין מנהג, אין להחמיר כלל – היום לא נוהגים חומרה זו, כי זה הפוך ממש מדין התורה.
• מותרת לבעלה – וזו הלכה למעשה היום, הן לאשכנזים, והן לספרדים.
• ודינו כשאר דם לכל דבר – כך הוא גם מנהג הספרדים. הטעם לחומרה זו הוא, כי אם יטהרו דם זה (הטהור מן התורה), עלולים אנשים שלא להבין מה בין דם זה לדם אחר, ויחשבו שכמו שמותר דם מן המקור אחרי לידה, כך אפשר להתיר את הדם המגיע בהמשך. לכן נהגו ישראל להשוות את הדין בכל סוג דם הבא מן המקור, וצריכה לספור שבעה נקיים, ורק אחריהם תוכל לטבול ולהיטהר.

סעיף ב'

^ו' המפלת בתוך ארבעים אינה חוששת לולד (יז) ^ז אבל חוששת משום נדה, אפילו לא ראתה (יח). הגה: מפני שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם (יט), ונפקא מינה דמיד לאחר שספרה שבעה נקיים מותרת, ואינה חוששת לולד (כ) (ד"ע).

^ו' משנה שם דף ל, א וכת"ק. ^ז הרשב"א ובת"ה בשם הר"א והרמב"ן בהלכות בפ"ז, וכרבי יהודה במשנה שם דף כא, א וכרבי יהושע בברייתא שם ע"ב, דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

• אינה חוששת לולד – כי בפחות מ-40 יום, אין הנפל נחשב עוּבָּר.
• אפילו לא ראתה – כי מניחים שראתה לכל הפחות טיפת דם.
• שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם – הקבר הוא הרחם. ואם יצא משהו מתוכו, וודאי יצא גם דם. ובא הרמ"א, להסביר את דברי המחבר[3].
• ואינה חוששת לולד – אם אכן היתה צריכה לחשוש לוולד, היתה צריכה להמתין 14 ימים, שמא הפילה נקבה.

סעיף ג'

^ח המפלת כמין בהמה חיה ועוף או כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים, וכל צורת ולד ^ט או שָׁפִיר (כא) או שִׁלְיָא (כב) או ^י חתיכה שֶׁקְּרָעוּהָ ויש בה עצם (כג) ^יא עכשיו שאין אנו בקיאין בצורות, חוששת לולד (כד); ואם כלו ז' נקיים בתוך י"ד יום, אם טבלה קודם ליל ט"ו לא עלתה לה טבילה (כה).

^ח שם במשנה. ^ט משנה שם דף כד, ב. ודף כו, א. ^י ברייתא משמיה דרבי בנימין, שם דף כא, ב. ^יא טור והרשב"א בת"ה וכ"כ הראב"ד בספרו בעלי נפש וש"פ בשמם.

• שָׁפִיר – חתיכת עור ובשר, שאין בו גוף. למרות שאין בחתיכה זו צורת גוף, השפיר מעיד על וולד שהתחיל להתפתח ברחם.
• שִׁלְיָא – איבר המתפתח בימי ההיריון עם העובר וסביבו (כעין שק). נקרא גם פְּלָצֶנְטָה.
• חתיכה שֶׁקְּרָעוּהָ ויש בה עצם – הכוונה לחתיכת בשר ללא כל צורה, שיש בתוכה עצם.
• חוששת לולד – בתקופות קדומות, היו מומחים שידעו להבחין בין סוגי הנפלים של אשה. וידעו לקבוע אם הנפל נוצר בתהליך יצירת בן אדם, ומטמא את אמו טומאת לידה. או שאינו חלק מיצירת אדם, ואינה טמאה טומאת לידה. ואם יצא, היא מוגדרת "נידה" בלבד, ולא יולדת. אמנם כיום, אין מי שיודע להבחין בזה. על כן, מפאת הספק, מחמירים בכל אופן, ובכל נפל נוהגים כאילו הוא תוצר של הליך יצירת וולד. וכיון שלא ידוע אם היה זכר או נקבה, אסורה 14 יום לחומרא, כדין יולדת נקבה.
• לא עלתה לה טבילה – כי אין כל ערך, לטבילה בימי טומאה.

סעיף ד'

^יב ילדה ולד חי ואחר כך הפילה שליא, אינה חוששת לולד אַחֵר, אלא תולה אותה בַּוָּלָד שילדה כבר (כו), עד כ"ג יום; ^יג אבל אם הפילה נפל תחלה, אין תולין בו השליא שהפילה אחר כך, וחוששת לשליא ליתן לה ימי טומאה של נקבה (כז).

^יב מימרא דרבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן וכו' שם דף כז, א. ^יג מימרא דרב יוסף וכו' משמיה דרב, שם דף כו, ב.

• תולה אותה בַּוָּלָד שילדה כבר – אחר כל לידה נטמאת האשה 7 ימים לזכר, ו-14 לנקבה. במקרה זה, השליא שיצאה אינה מטמאה, כי תולים (אומרים) שהיא שייכת לוולד שכבר נולד. אמנם צריכה למנות שבעה נקיים, מרגע יציאת השליא, בגלל הכלל ש"אין פתיחת הרחם, בלי יציאת דם".
• ימי טומאה של נקבה – כי יתכן שהיתה מעוברת בשני וולדות, וכשיצאה שליא אחרי הפלת נפל, יתכן שהיא שייכת לעובר נוסף. על כן צריכה לספור 14 יום, מיציאת השליא.

סעיף ה'

^יד יצאה השליא תחילה, אין תולין אותה בולד שתלד אחר כך (כח), אפילו הוא בן קיימא, וחוששת לשליא ליתן לה ימי טומאה של נקבה (כט).

^יד שם דף כז, א.

• בולד שתלד אחר כך – אלא מחשיבים אותה, כאילו הרתה שני עוברים. וצריכה למנות ימי טומאה, החל מיציאת השליא. ובנוסף, כאשר תלד את הוולד, תמנה ימי טומאה נוספים.
• ליתן לה ימי טומאה של נקבה – כגון אם ילדה זכר, ולכאורה צריכה למנות רק 7 ימי טומאה מלידתו. למרות זאת, צריכה לספור 14 יום, מיציאת השליא. כי לא ידוע אם השליא שייכת לעובר זכר, או לעובר נקבה. זאת בניגוד למקרה בו יצא הוולד תחילה, שאז משייכים את השליא לוולד שיצא. כי אכן זהו התהליך הטבעי, שהוולד יוצא לפני השליא. אבל במקרה בו הקדימה השליא ויצאה לפני הוולד, לא יתכן שהיא שייכת לוולד, על כן מניחים שהיא שייכת לוולד אחר, שנימוח והתמוסס.

סעיף ו'

^טו יצאה מקצת שליא ביום ראשון (ל), ולא נגמרה יציאתה עד יום ב', חוששת מיום ראשון (לא) אבל אינה מונה אלא מיום שני (לב).

^טו מימרא דעולא אמר רבי אלעזר, ב"ק דף יא, א וכפירוש רש"י, דמיום ראשון טמאה לידה, ואינו מונה י"ד יום אלא מיום שני, דשמא לא יצא רובו אלא ביום שני.

• מקצת שליא ביום ראשון – ללא זיבת דם.
• חוששת מיום ראשון – היולדת נאסרת כבר מיום ראשון. ואף שזו הלכה פשוטה, שהרי בכל מקרה שנפתח הרחם, גם ללא זיבת דם, כבר נפסק שאין פתיחת מקור ללא דם. בכל זאת יש כאן חידוש, שימי הטוהר – 40 יום – נמנים מן היום הראשון[4].
• אלא מיום שני – כי יש ספק, איזה יום הוא יום הלידה. הראשון, או השני. על כן האיסור מתחיל מן היום הראשון, אבל 14 הימים נמנים רק מן היום השני, ככל ספק תורה, שדינו לחומרא.

סעיף ז'

^טז המפלת דמות בהמה חיה ועוף (לג), ושליא קשורה בה, אינה חוששת לולד אחר (לד); ואם אינה קשורה בה, חוששת לולד אחר (לה); ואף על פי שהולד הנדמה זכר (לו), חוששין ליתן לה ימי טומאה של נקבה בשביל השליא (לז).

^טז ברייתא נדה דף כו, ב.

• דמות בהמה חיה ועוף – כבר התבאר בסעיף ג שבזמן הזה, חוששים ביציאת כל סוג של בשר, כאילו היה וולד. וצריכה להחמיר 14 יום, כמו בלידת נקבה.
• אינה חוששת לולד אחר – החשש הנזכר לא משנה דבר, כי גם אם חוששים לוולד אחר, הרי גם בשליא וגם במפלת צורות שונות, מחמירים ומטמאים את האישה 14 יום. ובכל זאת נכתב כאן דין זה, בשביל ההמשך. או בשביל מקרה בו יצאה השליא יום לאחר הפלת הצורה, ובא לומר כי די לספור 14 יום, מיציאת הצורה.
• חוששת לולד אחר – כלומר, יתכן שהרתה שני וולדות.
• שהולד הנדמה זכר – ולכאורה אינה טמאה אלא שבעה ימים.
• ימי טומאה של נקבה בשביל השליא – ואסורה 14 יום.

סעיף ח'

^יז היולדת טומטום או אנדרוגינוס, נותנין לה ימי טומאה של נקבה (לח).

^יז משנה שם דף כח, א.

• ימי טומאה של נקבה – כי הטומטום או האנדרוגינוס הם ספק זכר ספק נקבה, וספק תורה לחומרא. לכן טמאה 14 יום, כדין יולדת נקבה.

סעיף ט'

^יח הרגישה שהפילה ואינה יודעת מה, ^יט אפילו לא היתה בחזקת מעוברת הרי זו טמאה לידה וחוששת שמא נקבה היתה (לט).

^יח משנה שם דף כט, א. ^יט אוקימתא דגמ' שם.

• וחוששת שמא נקבה היתה – ככל ספק של תורה, ואסורה 14 יום. ומלבד זאת, צריכה גם לספור שבעה נקיים, כמו שלמדנו בתחילת הסימן. אמנם כל זה רק במקרה שסביר שהחתיכה שהפילה בת ארבעים יום, כפי שלמדנו בסעיף ב.

סעיף י'

(מ)  ^כ נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר, בין שיצא על סדר האברים כגון שיצא הרגל ואחריה השוק ואחריה הירך, בין שיצא שלא על הסדר, אינה טמאה לידה עד שֶׁיֵּצֵא רובו (מא); ^כא ואם יצא ראשו כולו כאחד, הרי זה כרובו (מב); ואם לא נתחתך, ויצא כדרכו, ^כב משתצא פדחתו (מג) הרי זה כילוד (מד) אף על פי שנחתך אחר כך ולא סוף דבר שיצא לחוץ ממש, ^כג אלא אפילו משיצא חוץ לפרוזדור (מה).

^כ לשון הרמב"ם בפ"י מהל' א"ב, ממשנה שם דף כח, א. ^כא כרבי יוחנן שם דף כט, ב. ^כב שם במשנה ובברייתא, אבא חנן משמיה דר' יהושע. ^כג מעובדא דההוא דאתא לקמיה דרבא, נדה דף מב, ב.

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה דן המחבר, מאיזה שלב של הלידה, נחשב העובר כילוד, והאישה טמאה בטומאת לידה. בתחילת הסעיף הובאה מציאות נדירה מאוד, בה מת הוולד ונחתך עוד בבטן אמו. ויוצא כשגופו מחולק לחלקים שונים. ובסוף הסעיף, נידונה לידה רגילה.
• עד שֶׁיֵּצֵא רובו – דין זה נוגע למניית שבעת או ארבעה עשר הימים, המתחילים רק מהיום בו יצא רובו. אמנם במה שנוגע לטומאת נידה, היא אסורה כבר מתחילת יציאת הוולד.
• הרי זה כרובו – כי הראש הוא החלק החשוב של בן אנוש.
• פדחתו – המצח.
• הרי זה כילוד – ולא צריך רוב גופו, ואף לא כל ראשו.
• משיצא חוץ לפרוזדור – חוץ לפרוזדור הכוונה חוץ לרחם, אבל ראשו עדיין נמצא בתוך הנרתיק. דין זה חשוב כדי להכריע בקביעת יום הלידה, המשליך על עריכת ברית מילה, ביום השמיני. אם יצא הראש לנרתיק, לפני השקיעה, אף שבפועל הסתיימה הלידה רק אחר השקיעה, רגע יציאת הראש לנרתיק הוא הקובע את רגע הלידה[5].

סעיף י"א

^כד הוציא העובר את ידו והחזירה, אמו טמאה לידה (מו).                           

^כד מימרא דרב הונא, שם דף כח, א.

• אמו טמאה לידה -­ מדרבנן, אבל מן התורה אינה נטמאת עד שיצא רובו או פדחתו. לכן את ספירת שבעה או ארבעה עשר ימי הטומאה, מתחילים רק מזמן יציאת רובו או פדחתו. ובזמן שהיה נהוג "דם טוהר", ספרו אותם מיום הוצאת היד.

סעיף י"ב

^כה היתה מַקְשָׁה לֵילֵד ושמעה קולו של ולד, חשוב כְּיִלּוֹד, שאי אפשר שלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור (מז).

^כה היינו ההיא עובדא שציינתי לעיל.

• הוציא ראשו חוץ לפרוזדור – כלומר הראש בהכרח יצא, מן הרחם לנרתיק.

סעיף י"ג

^כו היולדת תאומים ושהה ולד אחר חבירו, כגון האחד קודם שקיעת החמה והאחר אחר שקיעת החמה, משיצא הראשון טמאה לידה ומונין ימי טומאה משיצא האחרון (מח); ואם הראשון ניכר שהוא זכר (מט) והשני ניכר שהוא נקבה (נ), או שאינו ניכר שני זה אם הוא זכר או נקבה, מונה משיצא השני ימי טומאה לנקבה (נא).

^כו טור והרשב"א בת"ה, ממשנה דכריתות דף ח, ב.

• ומונין ימי טומאה משיצא האחרון – לאחר יציאת הראשון, צריך הבעל לנהוג באשתו כדין נידה. אבל את ספירת שבעה או ארבעה עשר הימים, יש להתחיל רק אחר יציאת הוולד השני. ובזמן שהיה דם טוהר, הימים בהם הדם שלה יוגדר דם טוהר נקבעים על פי יציאת הוולד הראשון.
• ניכר שהוא נקבה – וזמן טומאתה 14 יום.
• ימי טומאה לנקבה – וימי טוהר, בזמן שנהגו ימי טוהר, רק כזכר.

סעיף י"ד

^כז יוצא דופן (נב), ^כח אם לא יצא דם אלא דרך דופן, אמו טהורה מלידה ומנדה ומזיבה (נג).

^כז משנה נדה דף מ, א וכת"ק. ^כח מימרא דרבי יוחנן לד"ה ומפרש טעמא דכתיב את מקורה הערה מלמד שאינה טמאה עד שתצא מדוה דרך ערותה, שם דף מא, ב.

• יוצא דופן – ילד שנולד בניתוח קיסרי.
• טהורה מלידה ומנדה ומזיבה – ובלבד שלא יצא דם מן הרחם, דרך הנרתיק. אבל אם אכן יצא דם מן הרחם, כפי שבדרך כלל קורה, חלים עליה כל דיני נידה.

דיני יולדת ומפלת (קצד)

• כל אשה שילדה בן, אסורה מן התורה לבעלה, כאישה נידה, במשך שבעה ימים. ולמשך שבועיים, אם ילדה בת [א].
• בתום שבעה או ארבעה עשר ימים אלה, יכולה היא, מן התורה, לטבול ולהיטהר. ובכל הזמן שלפני הטבילה, היא אסורה, בין אם ראתה דם, ובין אם לאו [הק].
• אחר תקופה זו, מגיעים ימי טוהר. בהם כל דם שתראה, אף שבא מן המקור, אינו אוסר, ומותרת לבעלה. פרק הזמן הוא 33 ימים ליולדת בן, ו-66 ימים ליולדת נקבה. כך ההלכה מן התורה [הק].
• חכמים, גזרו שתי גזרות.
• גזירה אחת – בתום שבעה ימים מלידת בן, או 14 ימים מלידת בת, אם הסתיים הדימום, צריכה לספור שבעה נקיים. ואם נסתיים הדימום לפני תום 14 הימים, יכולה להתחיל מיד, בספירת שבעת נקיים.
• גזירה שניה – אם רואה דם בימי הטוהר, אסורה ככל נידה [א].
• גם המפלת עוברה, צריכה להמתין כמו יולדת. ואם לא יודעים אם הפילה זכר או נקבה, אסורה 14 יום, כמו בלידת נקבה [ב].
• אם הפילה בתוך 40 יום מתחילת ההיריון, אינה טמאה לידה. אלא שאם ראתה דם, היא נידה, ככל אישה שיצא ממנה דם [ב].
• אם הוצא עוברה ונולד בניתוח קיסרי, ומתוך הרחם עצמו לא יצא דם, אינה טמאה לידה [יד].

[1] פירשתי כאן על פי דבריו בבית יוסף. אף כי מלשון המחבר כאן משמע, שאם היו לה שבעה ימים נקיים, בתוך 14 הימים של טומאת יולדת, בהם לא ראתה כלל, יכולה לטבול בתום 14 יום, גם אם ראתה דם אחרי שבעת הנקיים, ובתוך 14 הימים. וכך דעת הב"ח להלכה. אמנם פוסקים רבים כתבו (עיין ט"ז ס"ק א) שאם שבה וראתה בתוך 14 הימים, היא צריכה לשוב ולספור שבעה נקיים. וכך נראה שהתקבל להלכה, כי קשה לומר שחזר בו המחבר ממה שכתב מפורשות, בבית יוסף.

[2] טעם חומרה זו, כיון שלאחר הלידה הדימום שכיח, ואולי ראתה ולא שמה לב. אולם כל הפוסקים דחו מנהג זה, ולא התקבל להלכה.

[3] נחלקו הפוסקים בבדיקת רופא, שהכניס כלי רפואי אל תוך הרחם, ופותח קצת את שוליו. האם זה גם מוגדר "אין פתיחת הקבר בלא דם", וגורם לאישה להיות נידה. לדעת הנודע ביהודה (תניינא יורה דעה סימן כ), יש להחמיר בזה. והביאו הפתחי תשובה ס"ק ד. אמנם להלכה נראה שאפשר לסמוך על המקילים, ולפיהם לא נאמר דין "אין פתיחת הרחם בלא דם" אלא במה שיוצא מתוך הרחם, ולא בפתיחה מבחוץ. וכך כתב בספר אורות הטהרה  (עמוד 203) "להלכה למעשה כמעט כל הפוסקים נקטו כגישה ראשונה שדוקא בפתיחה מבפנים שהיא להוציא ולד או חתיכה, היא המטמאת. ויש שכתבו "וצ"ע למעשה"".

ונראה ברור, שאם במציאות לא יצא דם, אין לטמא. כי במקרה זה יש לנו ספק ספיקא. הרי לדעת הרמב"ם, ההלכה היא ש"יש פתיחת הרחם בלא דם", לכן אפשר להקל. גם במקרה שיצא דם, צריך להתבונן אם מדובר בדם מכה (שריטה או פצע), ואז אפשר להקל.

[4] התחלת ארבעים היום מן היום הראשון, אינה משנה דבר בנוגע לדם שתראה במהלך ארבעים יום אלה, שהרי כבר התקבל המנהג בימינו, לאסור כל דם גם בימי דם טוהר. אבל יש השלכה הלכתית חשובה בנוגע לכל הדמים שתראה מן היום הארבעים ואחד. כי כל דם שתראה מן היום ההוא והלאה, יאסור אותה מן התורה, כדין נדה.

[5] לא הבנתי מדוע שינה המחבר מלשון הטור – שהתחיל בלידה רגילה, ורק אחר כך התייחס ללידת ולד מחותך. ואולי עשה כן, משום שכך הובא במשנה (נידה כח, א).