הלכות נידה

הלכות נדה סימן קצ"ה

דברים האסורים בזמן נדותה, ובו י"ז סעיפים.

איסור יחסי אישות עם אישה נידה, מפורש בתורה, בפרשת אחרי מות (ויקרא יח, יט) "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ, לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ". המילים "לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" מלמדים על איסור יחסי אישות. והמילה "תִקְרַב" מלמדת, שמן התורה אסורים גם כל המעשים המכינים את בני הזוג לתשמיש, כגון חיבוק ונישוק^[1]. מלבד איסור התורה, גזרו חכמים גזירות רבות, כדי לייצר הרחקה של ממש, בזמן שהאישה נידה. ידעו חכמים את גודל התשוקה והתאווה, על כן קבעו הרחקות, שקיומם יסייע לבני הזוג שלא לבוא לידי חטא. ההרחקות בין איש לאשתו נידה, הם הרחקות יתירות, הרבה מעבר להרחקות הקיימות בשאר איסורי עריות, בגלל החיבה והקירבה הטבעית, הקיימת בין איש לאשתו.

סעיף א'

^א חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול (א). (ואפילו שהתה זמן ארוך ולא טבלה, תמיד היא בנדתה עד שתטבול (ב)) (ב"י בשם הפוסקים). ^ב ולא ישחוק (ג) ולא יקל ראש עמה (ד)  (אפילו בדברים) (ה) (טור וב"י בשם רשב"א מאבות דר"נ) שמא ירגיל לעבירה; ^ג אבל מותר להתייחד עמה, דכיון שבא עליה פעם אחת תו לא תקיף יצריה (ו) (ל' עצמו).

^א תוספות שבת דף יג, ב ד"ה בימי, והרא"ש בפסקיו בפרק ה' דכתובות, וכ"כ הרשב"א, ושכן הוא דעת הר"א ודעת כל הגאונים, וכן כתב הרמב"ם בפי"א מהא"ב, וסמ"ג וסה"ת מהא דשבת דף סד, ב בנדתה תהא עד שתבא במים. ^ב רמב"ם שם בפרק כא. ^ג מסקנת הגמ' בכתובות דף ד, א.

• עד שתספור ותטבול – כלומר כל זמן שלא טבלה, היחסים עדיין אסורים מן התורה, למרות שכבר ספרה שבעה נקיים. כי במקום אחד, כתבה התורה שהטמאים צריכים לטבול ולהיטהר "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב". ואם כך הוא בטומאה קלה, כטומאת שכבת זרע, כל שכן בכל הטמאים[2]. מלבד זאת, כתבה התורה לגבי אישה הסופרת שבעה נקיים "ואם טהרה מזובה, וספרה לה שבעת ימים, ואחר תטהר". וכוונתה לומר, כי למרות שחלפו שבעה ימים אלה, לא תיעשה טהורה, אלא אחר טבילה במים[3].
• בנדתה עד שתטבול – זה הסבר דברי המחבר.
• ולא ישחוק – הכוונה לצחוקים ודיבורים מגוחכים. אבל משחקים סתמיים שאין בהם צחקוקים, כגון שחמט, או שש בש, לא נאסרו.
• ולא יקל ראש עמה – כי זה מביא לקירוב דעת, והדבר אסור מדרבנן.
• אפילו בדברים – בא להסביר את דברי המחבר, ששחוק וקלות ראש הכוונה לדברים.
• תו לא תקיף יצריה – תרגום: היצר לא תוקף אותו יותר. כלומר, לא החמירו עד כדי כך, לאוסרם בייחוד. ורשאים הם להתייחד בכל מקום, אף כשאין כל אפשרות לכניסת אדם זר. ואין לחשוש, שלא יוכל לעמוד על יצרו. כי היות וכבר בא עליה, ויודע שאחרי זמן מה תשוב ותהא מותרת לו, אין יצרו תוקף אותו. וסומכים על ריבוי גזירות חכמים, המזכירים לבני הזוג שהם אסורים, עד הטבילה.

סעיף ב'

^ד לא יגע בה אפילו באצבע קטנה (ז), ^ה ולא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה, שמא יגע בבשרה (ח) (וכן על ידי זריקה מידו לידה או להיפך, אסור (ט)) (בנימין זאב ס"ס קנ"ט, והגהות ש"ד בשם המהר"ם).

^ד תוס' שם בשבת דף יג, ב מסדר אליהו, וכ"כ הרמב"ם שם פי"א, והרשב"א. ^ה שם בתוספות, ובכתובות דף סא, א שרש"י היה נזהר בזה מסדר אליהו, וכן כתב הרא"ש שם וש"פ.

• אפילו באצבע קטנה – זו הרחקה מדרבנן. יש לציין, כי קיימים מצבים מיוחדים בהם אין כל חשש שיבוא עליה, ואם זו נגיעה שיש בה צורך, יש מקום להקל בה[4].
• שמא יגע בבשרה – דין זה הוא הרחקה על הרחקה, אבל כבר התקבלה חומרא זו. אם כי בשעת הדוחק, כגון שצריך להעלות עגלה לאוטובוס, ולא יכולים להעלות לבד, ובקשת עזרה מאדם זר תגרום בושה, וכל כיוצא בזה, מותר לסמוך על השיטות המקילות.
• אסור – זו דעת הרמ"א. לדעת המחבר אין כאן איסור, כי אין חשש למגע[5].

סעיף ג'

^ו (י) לא יאכל עמה על השלחן ^ז אלא אם כן יש שום שינוי שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה, לחם או קנקן (יא), או שיאכל כל אחד במפה שלו (יב). הגה: ויש אומרים הא דצריכין הפסק בין קערה שלו לקערה שלה היינו דוקא כשאינן אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה, אבל אם אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה, סגי אם אוכלת בקערה בפני עצמה (יג), ואין צריך היכר אחר (הגהות אשירי בשם ר"י והגהות אלפסי), וכן נוהגין (יד). יש אומרים שאסור לו לאכול משיורי מאכל שלה (מצא בקונטרס דהלכות נדה), כמו שאסור לשתות משיורי כוס שלה, וכמו שיתבאר (טו).

^ו ממשנה שבת דף יא, א לא יאכל הזב עם הזבה וכו', הראב"ד שם בפי"א בהשגתו, ושכ"כ רב אחא, וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א, וכ"כ הר"ן, שכן משמע בברייתא בגמ', וכ"כ הטור וש"פ. ^ז שם ושם בשם הרמב"ן והרשב"א וש"פ.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה והבא אחריו, כמו גם סעיף יג, ידונו בהרחקות שגזרו חכמים, מתוך הבנה, שאכילה משותפת מקרבת לבבות.
• לחם או קנקן – מלבד המונח בדרך כלל, על השולחן.
• שיאכל כל אחד במפה שלו – ההיכר יזכיר להם, את היותם אסורים.
• בקערה בפני עצמה – כי יש בזה היכר גדול.
• וכן נוהגין – גם הספרדים יכולים לסמוך על זה, אם בזמן טהרתה אוכלים מאותה צלחת. אם כי, זה לא כל כך שכיח.
• וכמו שיתבאר – בסעיף הבא. בדווקא נקט המחבר בלשון יש אומרים, כי יש טוענים שהאיסור הוא דווקא בשיורי כוס שביין, כי אז יש קירוב דעת, ואכן המחבר לא קיבל חומרה זו[6].

סעיף ד'

^ח לא ישתה משיורי כוס ששתתה היא (טז). הגה: אם לא שמפסיק אדם אחר ביניהם (יז) (טור בשם סמ"ק), או שהורק מכוס זה אל כוס אחר אפילו הוחזר לכוס ראשון (יח) (הגהמי"י בשם רא"ם ורוקח סימן שי"ח ומרדכי ואגודה פ"ק דשבת); ואם שתתה והוא אינו יודע ורוצה לשתות מכוס שלה, אינה צריכה להגיד לו שלא ישתה (יט) (שם); והיא מותרת לשתות מכוס ששתה הוא (כ) (ג"ז שם). ואם שתתה מכוס והלכה לה, יש אומרים שמותר לו לשתות המותר, דמאחר שכבר הלכה אין כאן חִבָּה (כא) (בקונטרס הנ"ל).

^ח טור בשם סמ"ג והגמי"י בפרק י"א בשם רא"ם, ממשמעות עובדא דתנא דבי אליהו פ"ק דשבת, וציינתיו לעיל וכן כתב המרדכי שם.

• משיורי כוס ששתתה היא – כי שתייה מאותו כוס, מעוררת חיבה.
• שמפסיק אדם אחר ביניהם – כי אז אין חיבה, וזה הסבר דברי המחבר.
• אפילו הוחזר לכוס ראשון – כי אינו נראה כשותה את שייריה.
• אינה צריכה להגיד לו שלא ישתה – כשאינו יודע, לא נוצרת קרבת הדעת.
• מותרת לשתות מכוס ששתה הוא – כי דווקא הגֶבֶר שיצרו תקיף יותר, עלולה תאוותו להתעורר בשתייה מכוס בו שתתה. אבל אשה, אין יצרה תוקפה כל כך.
• אין כאן חִבָּה – אפשר לסמוך על שיטה זו. וכל דברי הרמ"א כאן, מוסכמים על המחבר.

סעיף ה

^ט (כב) לא ישב במטה המיוחדת לה, אפילו שלא בפניה (כג). הגה: ואסור לישב על ספסל ארוך שֶׁמִּתְנַדֶּדֶת ואינה מחוברת לכותל, כשאשתו נדה יושבת עליו (כד) (מרדכי פ"ק דשבת בשם צפנת פענח בשם רש"י). ויש מתירים כשאדם אחר מפסיק ויושב ביניהן (כה) (אגודה פרק התינוקת ות"ה סימן רנ"א). וכן לא ילך עם אשתו בעגלה אחת או בספינה אחת, אם הולך רק דרך טיול כגון לגנות ופרדסים וכיוצא בזה (כו); אבל אם הולך מעיר לעיר לצרכיו, מותר אף על פי שהוא ואשתו הם לבדן, ובלבד שישבו בדרך שלא יגעו זה בזה (כז) (כל זה בת"ה סימן רנ"א).

^ט טור וכ"כ הרשב"א בשם הרא"ש בשם רב האי גאון וש"פ, מהא דאסורה להציע מטתו וכו', כמו שיתבאר לקמן סעיף יא, מכ"ש לישן או לישב על מטתה, שיש הרגל עבירה יותר.

• הקדמה לסעיף – חדר השינה, מעורר אצל בני הזוג את אהבתם. על כן גזרו חכמים כמה גזירות, הנוגעות לחדר המיטות.
• אפילו שלא בפניה – כי מיטתה עשויה לעורר את חיבתו כלפיה.
• כשאשתו נדה יושבת עליו – שהרי אם יתנדנד אחד מבני הזוג, הוא ינדנד את השני, ותיווצר קרבת הדעת. חומרה זו לא התקבלה על ידי הספרדים[7]. אם הישיבה אינה יוצרת נדנוד, מותר גם למנהג אשכנז. לכן מותר לשבת זה לצד זה, ברכבת או באוטובוס, וברכב במושב הקדמי. אמנם במושב האחורי, אם נכנסו שלושה, ואינם יכולים להתרחק זה מזו, צריך להניח תיק ביניהם, לצורך היכר (כלומר למניעת נגיעה).
• כשאדם אחר מפסיק ויושב ביניהן – כן מוסכם להלכה. אלא שישיבת אדם זר בינם, נוגדת את מדת הצניעות. אלא אם זה ילדם, שישיבתו בינם היא דבר שגרתי.
• לגנות ופרדסים וכיוצא בזה – כשיש חשש נדנוד.
• בדרך שלא יגעו זה בזה – אף שיש חשש של נדנוד. ואם נוגעים זה בזה, אסור גם לדעת המחבר.

סעיף ו'

^י לא יישן עמה במטה, אפילו כל אחד בבגדו ואין נוגעין זה בזה (כח). הגה: ואפילו יש לכל אחד מצע (כט) בפני עצמו (ל), ואפילו אם שוכבים בשתי מטות והמטות נוגעות זו בזו, אסור (לא) (מרדכי פ"ק דשבת בשם הר"מ).

^י אבעיא שם בפ"ק דשבת ונפשטא.

• ואין נוגעין זה בזה – כי שינה משותפת במיטה אחת, היא דרך אהבה בין איש לאשתו.
• מצע – מזרון.
• מצע בפני עצמו – זה מוסכם על המחבר.
• אסור – ולדעת המחבר מותר לישן בשתי מיטות הנוגעות זו בזו. וגם לדעת הרמ"א, מספיקה הפרדה מועטה בין המיטות.

סעיף ז'

^יא לא יסתכל אפילו בעקבה (לב), ^יב ולא במקומות המכוסים שבה (לג) (אבל מותר להסתכל בה במקומות הגלוים אף על פי שנהנה בראייתה (לד)) (ב"י בשם הרמב"ם).

^יא ברייתא נדרים דף כ, א וכדמפרש רב יוסף שם. ^יב טור וכ"כ הרשב"א בת"ה, דמן העקב נלמוד לכל מקום המכוסה בה.

• לא יסתכל אפילו בעקבה – לשון נקיה לאותו מקום[8].
• ולא במקומות המכוסים שבה – אף שאינו מתכוון להנאה מינית, ההבטה אסורה. כי הסתכלות במקומות המכוסים, מביאה לתאווה. והאיסור הוא להסתכל, כלומר מיקוד הראייה. אבל הבטה קלושה וסתמית, אין בה איסור.
• אף על פי שנהנה בראייתה – הכוונה שנהנה בראיית יופייה, ולא בהנאה של תאווה, כי זה אסור בכל אופן. וזה הסבר דברי המחבר.

סעיף ח'

^יג ראוי לה שתייחד לה בגדים לימי נדותה, כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה (לה).

^יג שם, וכ"נ מפירוש רש"י בכתובות דף עב, א וקידושין דף פ, א מהא דהוחזקה נדה בשכנותיה וכו'.

• זוכרים תמיד שהיא נדה – הלשון "ראוי" משמעה, שאין בזה איסור. כיום לא נוהגים בזה משני טעמים, הראשון, שלא תתגנה על בעלה, כמבואר בסעיף הבא. השני, מניעת הבלטת השינוי בעיני זרים. במקור התקנה התכוונו, כפי הנראה, שלא תתגנה על בעלה, לכן מומלץ ללבוש בגד יפה, המיוחד דווקא לימי איסורה. כתזכורת לשניהם שהיא אסורה, ואין זה אלא כסימן ביניהם.

סעיף ט'

^יד בקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה, אלא כדי שלא תתגנה על בעלה (לו).

^יד ברייתא משמיה דר"ע, שבת דף סד, ב.

• שלא תתגנה על בעלה – יש שרצו לומר שלא תתקשט, אך למעשה, לא התקבלה דעתם.

סעיף י'

^טו כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה (לז), נדה עושה לו, חוץ ממזיגת הכוס, שאסורה למזוג הכוס (לח) (בפניו) (לט) (ב"י וכן משמע ממרדכי פ"ק דשבועות וכ"מ מדברי הפוסקים), ולהניחו לפניו על השלחן אלא אם כן תעשה שום היכר, כגון שתניחנו על השלחן ^טז ביד שמאל או תניחנו על הכר ^(*) או על הכסת, אפילו ביד ימינה (מ).

^טו מימרא דרב הונא כתובות דף סא, א. ^טז כאיתתא דשמואל שם. ^(*) כאיתתא דאביי שם.

• שהאשה עושה לבעלה – כגון בישול אפיה וכיבוס (כתובות נט, ב), כפי שהיא נוהגת בעודה טהורה, יכולה לנהוג גם בהיותה נידה.
• שאסורה למזוג הכוס – יינות של זמנם היו חזקים מאוד, וכדי לאפשר את שתייתם, עירבו בהם מים , וזו היא "מזיגת הכוס". בימינו האיסור הוא מזיגת יין מבקבוק, אל תוך הכוס. ונראה שיש להחמיר, גם בשאר משקים משכרים. אמנם במים, מיצי פירות, תה או קפה, אין איסור. גם לא נאסרה האשה, להניח אוכל בצלחת שלו[9].
• בפניו – בא להסביר את דברי המחבר. כי שלא בפניו, אין זו דרך חיבה.
• אפילו ביד ימינה – היכר זה יזכיר, שהיא נידה.

סעיף י"א

^יז אסורה להציע מטתו בפניו (מא); ודוקא פריסת סדינים והמכסה שהוא דרך חבה, ^יח אבל הצעת הכרים והכסתות שהוא טורח ואינה דרך חבה (מב), שרי. ושלא בפניו, הכל מותר ^יט אפילו הוא יודע שהיא מצעת אותם (מג).

^יז שם במימרא דרב הונא. ^יח שם בתוספות, וכ"כ הרא"ש והמרדכי וש"פ. ^יט שם והרשב"א בת"ה.

• להציע מטתו בפניו – הכוונה לסידור המיטה והכנתה לשינה, כי זו דרך חיבה.
• ואינה דרך חבה – לא ברור ההבדל, ובכל אופן, הכל לפי המציאות.
• יודע שהיא מצעת אותם – דווקא הצעתם בפניו, עלולה לעורר את תאוותו.

סעיף יב

^כ אסורה ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו (מד), אפילו אינה נוגעת בו ^כא ואפילו הם מים צוננים (מה).

^כ כן פירש הטור והרשב"א בת"ה, מימרא דרב הונא דלעיל, דבהוא רוחץ והיא מוצקת איירי, דאילו ליגע היא בידו אפילו בלא רחיצה, אסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה, וכ"כ ש"פ. ^כא הרשב"א שם.

• לרחוץ פניו ידיו ורגליו – זהו מעשה שיש בו קירוב הדעת, ואינו נעשה עבור זרים.
• ואפילו הם מים צוננים – כל זה אסור מדרבנן.

סעיף י"ג

^כב כשם שאסורה למזוג לו כך הוא אסור למזוג לה (מו); ^כג ולא עוד, אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור (מז), לא שנא כוס של ברכה לא שנא כוס אחר, אם הוא מיוחד לה (מח); ^כד אבל אם שותים הם (מט) מאותו הכוס (נ) ושתית איהי אבתרייהו, לית לן בה (נא).

^כב שם ושם. ^כג שם ושם מברייתא דמסכת כלה פ"א המשגר כוס של ברכה לאשה וכו', ונדה להא מלתא דמיא, ול"ש כוס של ברכה ול"ש כוס אחר. ^כד שם ברשב"ם.

• כך הוא אסור למזוג לה – מזיגת היין, יש בה קירוב הדעת. וכפי שהבאנו לעיל בסעיף י, יש להחמיר גם בשאר משקים משכרים. והמנהג לאסור גם מיץ ענבים, אף שאינו משקה משכר, כי נקרא יין.
• אסור – כלומר אין להעביר לה כוס יין, אפילו אינו מוזג בפניה.
• אם הוא מיוחד לה – כלומר, רק היא שותה מכוס זה.
• אם שותים הם – שאר המסובים.
• מאותו הכוס – כנהוג בכוס היין של קידוש, אחר שתיית הבעל המקדש, וטעימתו מן היין, מועבר הכוס לטעימה, בין שאר המסובים.
• ושתית איהי אבתרייהו, לית לן בה – תרגום: אם היא שותה אחריהם, אין בזה חשש.

סעיף י"ד

^כה כל אלו ההרחקות צריך להרחיק בין בימי נדותה בין בימי ליבונה, שהם כל ימי ספירתה (נב), ^כו ואין חילוק בכל אלו בין רואה ממש למוצאת כתם (נג). הגה: ויש אומרים דאין להחמיר בימי ליבונה בענין איסור אכילה עמו בקערה (נד) (הגה במרדכי בשם ראבי"ה), וכן נוהגין להקל בזה, ויש להחמיר ^(*) (נה).

^כה ציינתיו לעיל בריש הסימן. ^כו טור וכ"כ הרשב"א בת"ה הקצר. ^(*) וכ' מהרש"ל שאיסור גמור עושין ושנתקבצו כל הקהלות ונתנו חרם על זה וכן המנתחים בשר לחתיכות קטנות ואוכלים בקערה אחת הוא נוטל חתיכה אחת וכן היא נוטלת חתיכה אחת אסור.

• שהם כל ימי ספירתה – כמו שביארנו, כל שלא טבלה, היא עדיין נידה.
• למוצאת כתם – כשנאסרה בגלל כתם, היא נחשבת נידה לכל דיניה. ואין להקל בגלל שאיסורה מדרבנן, כי חכמים גזרו עליה איסור, כאילו היא נידה מן התורה.
• בענין איסור אכילה עמו בקערה – זו דעה שהביא הרמ"א. אמנם המחבר אינו מקל בזה.
• ויש להחמיר – כך היא הסכמת הפוסקים, שאין מקום להקל בזמן שבעת הנקיים, כי הלוא עד שתטבול, דינה נידה.

סעיף ט"ו

^כז אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו (נו).

^כז שם בשם אביו הרא"ש בתשובה.

• והצעת המטה בפניו – מה שכתב "תיזהר ביותר" כוונתו, שללא צורך גדול, זה אסור. אבל אם הוא חולה מאוד ואין מי שידאג לו, הדבר כמובן מותר.

סעיף ט"ז

^כח אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה (נז). (ויש אומרים דאם אין לה מי שישמשנה, מותר בכל (נח) (הגהות ש"ד והגהות מרדכי פ"ק דשבת בשם הר"מ), וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך).

^כח תה"ד סימן רנב.

• להקימה ולהשכיבה ולסמכה – גם בזמן חולי, לא בטלו דיני נידה. ואף שהתירו לה לשמשו, זהו משום שבזמן חוליו, אין יצרו מתגבר עליו. אבל להיפך, כשהיא חולה, לא התירוהו לסייעה. כי אם הוא בריא, יצרו מתגבר. אמנם אם היא מאוד חולה, הדבר מותר, כפי שכותב הרמ"א.
• מותר בכל – וזה מוסכם על המחבר, וחלילה לנהוג כחסיד שוטה[10].

סעיף י"ז

^כט אם בעלה רופא, אסור למשש לה הדפק (נט). הגה: ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כל שכן דמותר למשש לה הדפק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה
(ס) (כך דקדק הב"י מלשון הרמב"ן סימן קכ"ז), ועיין באורח חיים סימן פ"ח אם מותר לנדה ליכנס לבית הכנסת ולהתפלל (סא).

^כט שם בת"ה בשם גדול אחד וגם בתשובה להרמב"ן סימן קכ"ז, וכתב הרב ב"י שנראה מדברי תה"ד, שאפילו כשאין רופא זולתו אסור, וכן להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה, אע"ג שיש בו פקוח נפש, אפשר דאסור משום דהוא אביזרא דג"ע וצ"ע, וכבר פסק רמ"א להיתר.

• אסור למשש לה הדפק – כי נוגע בה. אכן הסביר הרמ"א בהמשך, כי גם לדעת המחבר, כאשר אין רופא אחר ויש צורך גדול, הרי זה מותר[11].
• ויש סכנה בחליה – אין הכוונה במילה "סכנה", שללא הטיפול, היא תמות. וגם אין מדובר באשה חולנית ממש, שיש סכנה שתמות. אלא באה המילה סכנה לומר, שהיא מאוד חולה, ואין במגעו רק הבעת תמיכה אלא צורך ממשי, כי חלילה להתאכזר לאשתו בימי חוליה[12].
• ולהתפלל – ולמסקנה מותר.

דברים האסורים בזמן נדותה (קצה)

• "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ, לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ". המילים "לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" מלמדים על איסור יחסי אישות. והמילה "תִקְרַב" מלמדת, שמן התורה אסורים גם כל המעשים המכינים את בני הזוג לתשמיש, כגון חיבוק ונישוק [הק].
• יחוד מותר [א].
• מלבד איסור התורה, גזרו חכמים גזירות רבות, כדי לייצר הרחקה של ממש, בזמן שהאישה נידה כגון:
• איסור של צחקוקים וקלות ראש [א].
• אסור לגעת בה, ואף העברת כלי מאחד לשני אסורה. לפי הרמ"א, אסורה גם זריקת חפץ מאחד לשני [ב].
• במצבים מיוחדים בהם אין כל חשש שיבוא עליה, מותרת נגיעה של צורך (ז).
• כשאוכלים יחד על אותו שולחן, צריך לעשות איזה שינוי, כתזכורת על היותה נידה, כגון הצבת כלי נוסף על השולחן [ג].
• אין לאכול ישירות, מאותו כלי [ג].
• לא ישתה משאריות משקה שנשארו בכוס, אחר שאשתו שתתה. הנידה עצמה, מותרת לשתות משאריות משקה שנשארו בכוס של בעלה [ד]. אסור לשלוח לנידה כוס יין, שהוכנה במיוחד עבורה [יג].
• אסור לבעל לשבת על מיטתה, גם שלא בפניה [ה].
• הישיבה במכונית או באוטובוס: יכולים לשבת זה על יד זה, ויזהרו שלא יגעו זה בזה [ה].
• אסורה השינה על אותה מיטה, גם אם יש שני מזרונים נפרדים, ואפילו היו לבושים. לאשכנזים, אפילו אם ישנים על שתי מיטות נפרדות, יש להקפיד שהמיטות לא יהיו צמודות זו לזו. [ו].
• אין להביט במקומות המכוסים בדרך כלל בגוף אשתו. והכוונה רק על "הבטה", שהיא מבט מכוון וממושך. אבל ראיה, שאינה מכוונת, לא נאסרה. [ז].
• התירו לנדה להתקשט, כדי שלא תתגנה על בעלה [ט].
• לא תמזוג לו יין או שאר משקים משכרים, אלא בשינוי מסוים [י]. וגם הוא לא ימזוג לה [יג].
• אסורה להציע את המיטה בפניו. הצעת המיטה הנזכרת כאן, היא הכנת המיטה לפני השכיבה, ולא סידור המיטה באופן כללי [יא].
• לא תרחץ את גופו, ואפילו שפיכת מים אסורה [יב].
• איסורים אלה כולם נמשכים , עד שתיטהר במקווה [יד].
• אם הוא חולה, מותרת לשרת אותו. אמנם תזהר אם אפשר, שלא לרחוץ אותו [טו].
• כשהיא חולה, רשאי הבעל לשרת אותה. אבל דיני נידה והרחקה, לא בטלו. ואין לנגוע באשתו ולסומכה, אלא אם כן, אין אחר שיעשה זאת, ולא יכולה לעשות בעצמה. וחלילה להיות חסיד שוטה, שמשאיר את אשתו חולה, בלא לסייע בעדה [טז] [הערה 10].
• אם בעלה רופא, אבל רופא אחר מצוי ויכול לטפל בה, לא יטפל בה בעלה הרופא, אלא הרופא האחר יטפל בה, כגון משמוש הדופק. אבל אם אין מי שיעשה זאת במקומו, מותר לבעלה הרופא לטפל בה כפי הנדרש [יז].

[1] מה שכתבנו שחיבוק ונישוק הנדה אסור מן התורה, כך פסק המחבר באבן העזר (סימן כ סעיף א): "הבא על אחת מן העריות דרך איברים, או שחבק ונשק ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה וחשוד על העריות". ואמנם לדעת הרמב"ן, זה רק איסור דרבנן, אבל המחבר פסק כמו הרמב"ם. יש לציין, כי מפורש בלשון המחבר, שלא אסרה תורה אלא חיבוק ונישוק, כי הם הכנה למעשה עצמו. ולא סתם נגיעה או סמיכה, שהוא איסור דרבנן, אפילו לרמב"ם.

[2] מקור הדברים הוא ברמב"ם איסורי ביאה פרק ד הלכה ג

[3] כפי שאומר רבי שמעון (נידה סז, ב) בהסבירו פסוק זה "אחרי מעשה, תטהר". כלומר, אחר הטבילה, תיעשה טהורה.

[4] כפי שמובא בפתחי תשובה ס"ק ב: בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' קכ"ב, נשאל באיש ואשה הדרים בכפר, ואין שם יהודי או יהודית זולת הזוג לבדם. אם מותר לבעלה לעמוד עליה כשהיא טובלת, לראות שתהא כולה תחת המים, ואם יכול לתמכה בידיו לדחפה תחת המים. וכתב שמצד הסברא נראה, כיון דאיסור נגיעה (כדעת הש"ך סק"כ) וכן איסור הסתכלות במקומות המכוסים הוא שמא יבא לידי הרגל דבר, ברגע זה לא חיישינן, דלא שביק היתרא. שתיכף ברגע זה מותרת, בעליותה מן המים. ולכן אם אי אפשר בענין אחר, יש להתיר ע"ש." וכן כל כיוצא בזה, כשאין היתכנות שיבוא עליה, ויש צורך, הרי זה מותר.

[5] כך גם מבואר בדברי הרב עובדיה יוסף (טהרת הבית סי' יב סעיף ה), והלכה כמתירים. ומכל מקום, המחמיר תבוא עליו ברכה".

[6] על פי מה שכתב בבדק הבית, בשם הארחות חיים.

[7] כמו שכתב הבית יוסף (סוף ס"ק ה) "וחומרא זו דישיבת ספסל, שמעתי שנוהגים בה האשכנזים, אבל הספרדים לא נהגו בה".

[8] כך מוסבר בבית יוסף. אמנם להסבר זה קשה, מדוע כתובה המילה "אפילו". ובהבנת הרב בית יוסף (שהעתיק לשון הטור) נראה, שכביכול כתוב "לא בעקבה, ואפילו במקומות המכוסים שבה".

יש מפרשים (תורת שלמים ס"ק ט) שהכוונה לעקבה ממש, אבל לפיהם לא מובן מדוע נכתב "ולא במקומות המכוסים שבה", הרי אם גם בעקבה אסור, פשוט שאסור גם במקומות המכוסים שבה.

אנו הסברנו את השולחן ערוך על פי דבריו בבית יוסף. ומפאת קושי הלשון נראה שאולי הכוונה לעקב, המכוון ממש כנגד אותו מקום. כי הסתכלות בעקב, עלולה להביאו למחשבה על אותו מקום, ובזה התיישבה המילה "אפילו". אמנם למעשה אין הבדל, כי בכל מקום שבדרך כלל מכוסה, אין להביט.

[9] ויש מחמירים גם בזה, ולדעתם צריך לשנות ולהגיש בשינוי מסוים (ש"ך ס"ק יג).

[10] סוטה כא, ב. אין לפרש שבדברי "יש אומרים", בא הרמ"א לחלוק על המחבר. כי במקומות רבים כתב לשון "יש אומרים", ולא כדי לחלוק על המחבר, אלא משום שדברי המחבר לא מפורשים. עיין בספר "יחי יוסף" (סימן ב עמוד לה) מנכדו של הכף החיים, שהביא דוגמאות רבות לכך.

[11] הבית יוסף הביא אמנם דעה, שנגיעה באשה נידה, היא איסור מן התורה, גם אם אינה מגע של חיבה. אמנם הש"ך כאן (ס"ק יט) דחה שיטה זו מהלכה, וכן נראה מלשון המחבר באבן העזר סימן כ, שהבאנו לעיל בתחילת הסימן.

[12] כך פירש המחבר את המילה "סכנה", בהלכות יום כיפור (סימן תריח סעיף א).