הלכות נידה

הלכות נדה סימן קצ"ז

דין שלא תטבול האישה ביום, ובו ה' סעיפים.

סימן זה דן בחובת הטבילה, אימתי הוא זמנה.

בסעיף א יתבאר, כי ללא טבילה, אין האשה נטהרת.

בסעיף ב יתבאר, האם יש חובה לטבול, מיד כשמתאפשר^[1].

שלושת הסעיפים האחרונים יבארו, כי לכתחילה צריך לטבול בלילה. ובאלו מקרים, הותרה הטבילה ביום.

סעיף א'

^א אין הנדה והזבה והיולדת עולות מטומאתן בלא טבילה (א), שאפילו אחר כמה שנים חייב כרת הבא על אחת מהן, אלא אם כן ^ב טבלו כראוי (ב), ^ג במקוה הראוי (ג).

^א לשון הרמב"ם פ"ד מהא"ב, מברייתא שבת דף סד בשם ר"ע, ורב האי גאון פי' שלמדנו טבילה לנדה מן התורה בק"ו ממגעה, שנאמר והנוגע במשכבה ירחץ במים. ור"ת מפרש שלמדנו מכלי מדין, שנאמר שם אך במי נדה יתחטא, ודרשינן בסוף עובד כוכבים במים שהנדה טובלת בהן, וכו' תוספות ביבמות דף מז, ב. וכתבם הרא"ש בסוף נדה. ^ב יתבאר בסימן קצח וקצט. ^ג יתבאר בסימן רא.

• בלא טבילה – כי במקום אחד (ויקרא טו, יח) כתבה התורה, שעל הטמאים לטבול, כדי להיטהר, ככתוב "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב". ואם כך הוא בטומאה קלה, כטומאת שכבת זרע, כל שכן בשאר טמאים. מלבד זאת, כתבה התורה במקום אחר (שם פסוק כח), בעניין הסופרת שבעה נקיים "וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ, וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים, וְאַחַר תִּטְהָר". ובאה לומר, כי אחר שבעת ימים אלה, תוכל לטהר עצמה בטבילה במים[2].
• טבלו כראוי – דיני טבילה יוסברו בעזרת השם, בסימן הבא.
• במקוה הראוי – דיני מקוואות יוסברו בעזרת השם, בסימן רא.

סעיף ב'

^ד אם בעלה בעיר, מצוה לטבול בזמנה (ד) שלא לבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחת (ה). הגה: ומותרת לטבול ליל שבת (ר"ח ור' אליה וא"ז ובה"ג וסה"ת וסמ"ג בשם ר' שמואל שהנהיג כך בתו) אם לא יכולה לטבול קודם לכן (ו), (ב"י ומרדכי בשם כמה רבוותא ע"ש). ודוקא אם בעלה בעיר, אבל בלאו הכי אסור (ז), (כן משמע בתרומת הדשן סימן רנ"ה). ואם היה אפשר לה לטבול קודם לכן, כגון שהיה אחר לידה (ח) או שלא היה בעלה בעיר ובא בערב שבת (ט), יש אומרים שאסורה לטבול (י) (שם ובמהרי"ו בפסקיו סימן מ"ח כדעת ב"י); וכן נהגו במקצת מקומות, אבל במקום שאין מנהג אין להחמיר (יא); ובמקום שנהגו להחמיר, גם במוצאי שבת לא תטבול דמאחר שהיה אפשר לה לטבול קודם לכן, אין מרחיקין הטבילה מן החפיפה (יב) (אגור ובמהרי"ל). וכן אלמנה שאסורה לטבול טבילה ראשונה בליל שבת (יג), משום דאסור לבא עליה ביאה ראשונה בשבת, אסורה לטבול גם כן במוצאי שבת (יד) (מהרי"ל). ויש מקילין ומתירין לטבול במוצאי שבת, הואיל שלא טבלה בשבת משום חשש איסור (טו) (בית יוסף).

^ד ב"י כדעת ר"ת שהביא הטור, דטבילה בזמנה לאו מצוה, אלא כשבעלה בעיר. וכמ"ש התוס' בנדה דף לו, א וביומא דף ח, א ומיהושע, דמצינו שנענש על שביטל את ישראל מפריה ורביה לילה אחד, וכ' עוד ואי היא מתאחרת מלטבול כדי לצער את בעלה, עבירה היא בידה. ובשם ספר הזוהר, שהאשה שעושה כן גורמת כמה רעות בעולם וע"ש.

• מצוה לטבול בזמנה – כלומר, בזמן שהותרה הטבילה מדרבנן.
• אפילו לילה אחת – מצוות פריה ורביה כוללת, גם את מצות עונה. וגם אישה שאינה יכולה להרות, כגון מניקה או מבוגרת, חייבת לטבול בזמן. אמנם בשעת הצורך, ובהסכמת שניהם, מותר לדחות את הטבילה.
• לא יכולה לטבול קודם לכן – טבילה בליל שבת, מעלה שאלות הלכתיות. כי רבנן גזרו איסור לרחוץ במים חמים בשבת, מלבד בעיות נוספות שיש בזה, כפי שנראה להלן בסימן קצט. לכן לא תטבול בליל שבת, אלא אם היה זה הלילה הראשון בו היא יכולה לטבול, כלומר מיד בתום שבעת הנקיים. להלן בסימן קצט, נלמד כיצד יש לנהוג במקרה זה.
• בלאו הכי אסור – כי מצוות הטבילה תכליתה, להתירה לבעלה. והואיל ואינו בעיר, אין סיבה להקל בטבילה בשבת. לדעת המחבר, טבילה בשבת מותרת בכל אופן, וכך נוהגים הספרדים.
• אחר לידה – ראינו לעיל (סימן קצד סעיף א ברמ"א), כי חלק מן הנשים מחמירות שלא לטבול עד 40 יום לזכר, או 80 יום לנקבה. עם זאת, כבר ביארנו שם, כי אין לנהוג כך. על כן הנוהגת כך, וארבעים או שמונים היום הסתיימו בליל שבת, אינה רשאית לטבול. כי על פי הדין, יכלה לטבול כבר לפני כן[3].
• ובא בערב שבת – אלא שספירת שבעת הנקיים, הסתיימה לפני כן.
• שאסורה לטבול – כי הטבילה בשבת הותרה, רק לזו שקודם לכן לא יכלה לטבול.
• אין להחמיר – כך היא גם דעת המחבר. ואשה ללא מנהג ידוע, יכולה לטבול כעיקר הדין.
• אין מרחיקין הטבילה מן החפיפה – החפיפה היא התרת הקשרים שבשערות, והסרת החציצות מן הגוף. בשבת עצמה, אין לחפוף את ראשה. ואף שניתן לחפוף בערב שבת, הרי ללא צורך גדול, אין לסמוך על חפיפה זו, ולהתיר טבילה במוצאי שבת. ואם יש זמן לחפוף במוצאי שבת, כגון בחורף, עת יוצאת השבת מוקדם, אין בעיה לטבול במוצאי שבת. המחבר לא הביא חומרה זו, והספרדים לא נהגו בה.
• טבילה ראשונה בליל שבת – כך מובא בשולחן ערוך אורח חיים (סימן שלט סעיף ה). וההבדל בין בתולה לאלמנה הוא, שבנישואי בתולה, עמידתם תחת החופה היא השעה בה חלים כל ההתחייבויות ההדדיות, בין בני הזוג. בעוד שבאלמנה, ההתחייבויות חלות רק בבעילה הראשונה. על כן דומה הבעילה בשבת למעשה קנין, והקנין אסור בשבת. יכולה האלמנה, להתייחד עם בעלה ייחוד הראוי לביאה, לפני שבת. כי אז חל הקניין עוד לפני שבת, והטבילה תותר בשבת.[4].
• במוצאי שבת – כי יכלה לטבול לפני כן.
• משום חשש איסור – על כן נחשבת כאנוסה.

סעיף ג'

(טז)  ^ה אסורה לטבול ביום ז'; ^ו ואפילו אם ממתנת מלטבול עד יום ח' או ט' אינה יכולה לטבול ביום משום סרך בתה (יז). (פי' דבוק הבת וקורבתה לעשות כמעשה האם, שתטבול ביום כמוה, ולא תבחין שאמה לאחר שבעה טבלה, ולא בשביעי עצמו). הגה: והכלות הטובלות קודם החופה, יכולות לטבול ביום, דהא לא באין אצל החתן עד הלילה (יח), אבל אחר החופה דינן כשאר נשים (יט) (מהרי"ל).

^ה ברייתא פסחים סוף דף צ, ב. יומא דף ו, א. ^ו כרבי יוחנן ואף רב הדר ביה נדה דף סז, ב.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיפים הבאים נסביר, מתי צריכה האשה לטבול, מעיקר הדין.

מן התורה, האשה נעשית נידה רק במהלך שבעה ימים, בין אם ראתה בהם יום אחד, ובין אם ראתה בכולם. ככתוב (ויקרא טו, יט), "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ". אם פסקה לראות בסוף היום השביעי, יכולה לטבול בלילה. ואם תקדים לטבול ביום השביעי, לפני בוא הלילה, לא תיטהר.

מלבד זאת, אחר שבעת ימי הנידה, מוגדרת האשה מן התורה, אם תראה דם למשך שלושה ימים, "זבה גדולה". וחייבת לספור שבעה נקיים, וביום השביעי, עוד לפני בוא הלילה, יכולה לטבול, ומותרת לבעלה. כי כן כתוב (שם פסוק כח) "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים, וְאַחַר תִּטְהָר". וביארו חכמים כי מקצת היום ככולו, וכבר בבוקר השביעי, יכולה לטבול ולהיטהר לבעלה. אלא שגזרו, שלא תלון עם בעלה. כי אם תראה דם ביום השביעי, אחר לינתה עם בעלה, יתברר שהיום השביעי אינו נקי. ונמצא למפרע, ששימש עם אשתו זבה. לכן תיקנו חכמים שלכתחילה, תמתין כל אשה עד הלילה, ורק אז תטבול. פרטי דינים אלה, יוסברו בסעיפים הבאים.

• משום סרך בתה – בטבילה ביום השמיני אין כל חשש לסתירת הימים הנקיים, אבל יש חשש אחר והוא, שהבת שלה תראה את אמה טובלת ביום. ועלולה גם היא לעשות כן, אחר שתתחתן, ותטבול ביום השביעי. וכיון שסופרים שבעה נקיים מחשש שהיא זבה גדולה, יש לחשוש שאחרי הטבילה, תלין עם בעלה, ואחר כך תראה, ויתברר שלן עם נידה[5].
• לא באין אצל החתן עד הלילה – ואין סיבה להטיל איסור, על טבילה ביום. כי אין כל אפשרות שתלין עם בעלה, שעדיין לא נשאה. וגם אין לה בת, שתוכל לטעות.
• כשאר נשים – שאינן יכולות לטבול ביום.

סעיף ד'

^ז היכא דאיכא אונס, כגון שֶׁיְּרֵאָה לטבול בלילה מחמת צינה או ^ח פחד גנבים וכיוצא בו, ^ט או שסוגרין שערי העיר, יכולה לטבול בשמיני מבעוד יום (כ); אבל בשביעי ^י לא תטבול מבעוד יום, אף על גב דאיכא אונס (כא).

^ז שם תקנתא דרב יהודה בפומבדיתא. ^ח תקנתא דרב אתא בר יעקב בפפונא. ^ט תקנתא דרבא במחוזא. ^י שם בגמרא.

• בשמיני מבעוד יום – כי אין כל חשש לאיסור תורה, אלא חשש מפני טעות הבת. על כן בשעת הדוחק, אין להחמיר בזה.
• אף על גב דאיכא אונס – כי ביום השביעי, חוששים שתעבור על איסור תורה, על כן לא התירו את טבילתה. אלא אם יש שעת דוחק גדול, שאז אפשר להקל, ובלבד שתטבול קרוב לשקיעה, ולא תראה את בעלה עד הלילה.

סעיף ה'

^יא אם עברה וטבלה בח' ביום בלא אונס, אפילו הכי עלתה לה טבילה (כב); ^יב וכן אם עברה וטבלה בז' ביום, עלתה לה טבילה (כג). הגה: ומכל מקום לא תשמש אפילו בשמיני עד הלילה, ותסתיר טבילתה מבעלה עד הלילה (כד) (ב"י בשם האגור).

^יא טור וכ"כ רשב"א וש"פ. ^יב שם בשם הרשב"א בשם הר"א ושלזה הסכים, וכ"כ הרמב"ן ועיין ב"י.

• אפילו הכי עלתה לה טבילה – כי הטבילה ודאי כשרה מן התורה, אלא שעברה על איסור חכמים.
• עלתה לה טבילה – ובתנאי שלא תראה דם אחר הטבילה, עד הלילה. אכן למרות שעלתה לה טבילה, אסורה להתייחד עם בעלה, עד הלילה.
• עד הלילה – גזירה מיוחדת שהוטלה על הטובלת ביום שביעי, מחשש שהיא זבה גדולה, ואולי יעברו על איסור תורה. המחבר, לא קיבל חומרה זו[6].

דין שלא תטבול האשה ביום (קצז)

• אישה נידה אינה נטהרת אלא בטבילה במקווה, בסוף שבעה ימים נקיים. כל עוד לא טבלה, היא נותרת בטומאתה, ואסורה ביחסי אישות [א].
• לכתחילה, כאשר בעלה מצוי בעיר, מצווה על האשה לטבול במקווה, מיד כשהדבר אפשרי מבחינה הלכתית [ב].
• זמן הטבילה הוא לילה לאחר סיום שבעת הימים הנקיים. אסור להקדים את הטבילה, ליום השביעי [ג].
• הטבילה צריכה להתבצע בלילה. גם אם נדחתה מסיבה כלשהי, יש לחכות ללילה הבא, אפילו אם מדובר ביום השמיני [ג].
• במצבים חריגים, כאשר קיימת מניעה לטבול בלילה כנדרש, ההלכה מתירה לטבול ביום השמיני [ד].
• אשה שטבלה לפני הזמן המותר, בין אם ביום השביעי ובין אם ביום השמיני, אינה נחשבת טהורה לבעלה עד לשקיעה, כלומר עד תחילת הלילה [ה].

[1] בימינו אין דיני טומאה וטהרה משליכים כל כך על החיים (מלבד הכהן, שאסור לו להיטמא למת), אך בזמן בית המקדש, היו השלכות רבות לדיני טומאה וטהרה. והיו הטמאים חייבים לטבול מיד ברגע שמתאפשר, ובהלכה זה נקרא "טבילה בזמנה, מצוה". אמנם בזמננו, הואיל ואינם נוהגים, ואי אפשר לטבול מיד כשאפשר מן התורה, הראשונים דנו ארוכות, אם הכלל "טבילה בזמנה, מצוה" עדיין נוהג. בסעיף ב, יביא המחבר את ההכרעה, הלכה למעשה.

[2] כפי שאומר רבי שמעון (נידה סז, ב) בהסבירו פסוק זה "אחר מעשה תטהר", כלומר, אחר הטבילה, תהיה טהורה.

[3] אכן יש חולקים גם בזה, כי סוף סוף, מקורו של מנהג זה הוא בפוסקים. ונמצא כי הנוהגת כך, לא יכלה לטבול לפני כן, ויש להתיר את טבילתה בשבת.

[4] כך כתב המחבר באבן העזר סימן סד, סעיף ד.

[5] מנהג זה הוא חומרא גדולה של חכמים, שהרי אינה זבה. וגם אם הייתה זבה, אפילו תטבול ביום השביעי, זו טבילה המועילה מן התורה. וכל החשש שתראה ביום השביעי, אחרי שתלין עם בעלה, ולפני הלילה, הוא חשש רחוק.

[6] וכתב עליה בבית יוסף, שהיא חומרא יתירה.