הלכות נידה

הלכות נדה סימן קצ"ט

שצריכה האשה לבדוק בית הסתרים ודיני חפיפה בשבת ובחול, ובו י"ג סעיפים.

סימן זה דן בהכנות שהאישה נדרשת לעשות לפני הטבילה, שתכליתם מניעת חציצה, העלולה לפסול את טבילתה. בגמרא^[1] מובא כי חובה מן התורה לעיין בגופה, כלומר לבדוק שאין חציצה. מלבד חובה זו, תיקן עזרא הסופר חובה לרחוץ את ראשה במים, וכיום נהגו הנשים לרחוץ את כל גופן.

זה שהתבאר בגמרא, שחובת העיון היא מן התורה, טעון ביאור. הלוא מן התורה, רק חציצה ברוב הגוף, או ברוב השערות, חוצצת ופוסלת את הטבילה. מציאות זו, כאשר רוב הגוף, או רוב השערות מכוסות באיזו חציצה, נראית לא שכיחה כלל.

ונראה להסביר, שתנאי ההיגיינה של ימינו, שונים מהותית מאלו שבימיהם. מלבד זאת, הפעולות השגרתיות שבאותם ימים, היו שונים מאוד, מאלו של ימינו. רוב האנושות בתקופתם, עסוקה היתה בעמל כפים מפרך, בעבודה בשדה, או בטיפול בבעלי חיים. ומים זורמים בבתים, כלל לא היו בנמצא. מציאות זו יצרה סביבת חיים, בה היתה החציצה מצויה ושכיחה. כגון שערות שדבק בהם הלכלוך, מפאת הזיעה. וגם רוב הגוף, שכיח היה שהתכסה בלכלוכים שונים. על כן חייבה התורה, לעיין בגוף ולחפוף את השיער, בגלל שכיחות החציצות, ברוב הגוף.

בימינו ההכנה לטבילה, קלה בהרבה מזו של זמנם. כי לכל אישה, יש מים זורמים בבית. מלבד זאת, רגילים להתקלח, מידי יום או יומיים. זאת ועוד, העבודות של זמננו, כמעט ואינן יוצרות חציצות. לכן נראה, שחובת העיון בימינו, היא ודאי מדרבנן בלבד. שהרי אם קיימת איזו חציצה, היא ודאי מועטה בלבד^[2]. דיני ההכנה, מוסברים בסימן זה. ובמציאות של ימינו, ההכנה קלה.

ההכנה העיקרית הנדרשת לפני הטבילה, מורכבת משלוש פעולות: א, עיון בגופה ובראשה, המוודא שאין חציצה. וזה החיוב העיקרי, שהוא כעין חיוב של תורה; ב. חפיפת הראש, שהיא מאוד נדרשת. כי הקשרים בשערות שכיחים מאד, וזו תקנת עזרא. ג. רחיצת כל הגוף, והוא מנהג שהתקבל בכל ישראל.

סעיף א'

^א צריכה להדיח בית השחי ובית הסתרים (א) שלה במים (ולא בשאר משקין (ב)) (מהרי"ק שורש קנ"ט), ^ב ולסרוק שיער ראשה יפה במסרק, שלא תהיינה שערותיה נדבקות זו בזו (ג); וכן צריכה האשה ^ג לעיין בעצמה ובבשרה ובודקת כל גופה סמוך לטבילתה, שלא יהא עליה שום דבר מיאוס שחוצץ (ד); ותחוף כל ^ד גופה, ותשטוף במים חמין, בשעת חפיפת גופה ושערה (ה).

^א מימרא דרבא נדה דף סו, ב וכדרבי זירא, כל הראוי לבילה וכו'. ^ב ברייתא מתקנת עזרא בב"ק דף פב, א. ^ג ברייתא ורחץ את בשרו במים, שלא יהא וכו', שם, ומסיק שם שהוא מדאורייתא. ^ד טור בשם רבי שמעיה בשם רש"י, וכ"כ בשם אביו הרא"ש, וכ"כ התוס' שם בנדה בד"ה אם סמוך וכו', במחזור הר"ר שמעיה מפרש בשם רש"י וכו'.

• ובית הסתרים – כל המקומות שאינם גלויים, והמים אינם נכנסים אליהם, אבל אפשר להגיע לתוכם, כגון הפה והחוטם. אסור שתהא בהם חציצה, למרות שהמים אינם באים עמם במגע.
• ולא בשאר משקין – כי אלו עלולים להתייבש, וליצור חציצה.
• נדבקות זו בזו – כי אם דבקו כמה שערות יחד, זו חציצה מדרבנן. ואם דבקו רוב השערות יחד, זו חציצה מן התורה.
• שום דבר מיאוס שחוצץ – חובת העיון בגופה היא כעין חיוב מן התורה, כי אם היו לכלוכים ברוב הגוף, היתה זו חציצה מן התורה. אמנם בימינו, לא שכיח שיהיו לכלוכים ברוב הגוף, על כן חובת העיון היא מדרבנן, כמוסבר בהקדמה.
• בשעת חפיפת גופה ושערה – כך המנהג בכל ישראל. על כן תתקלח, או תרחץ באמבטיה, כדי לסלק כל חציצה אפשרית. וכבר למדנו בסימן הקודם, שרק הדברים שבני אדם רגילים להקפיד ולהסיר, חוצצים ופוסלים.

סעיף ב'

^ה חפיפה שבמקום שיער לא תהיה במים קרים, לפי שמסבכין את השיער, אלא במים חמין; ומיהו אפילו בְּחַמֵּי חַמָּה סגי (ו). ^ו ולא תחוף בנתר הנקרא בערבי: טפל (רמב"ם בפי' המשנה פ"ב דכלים) ובלע"ז: גריד"א (ריב"ש), לפי ^ז שמחתך השיער וחוזר ומסתבך, ולא בְּאָהָל, לפי שמסבך השיער, ולא בכל דברים המסבכים השיער (ז). הגה: וכל זה לכתחלה, אבל אם חפפה בנתר וכיוצא בו וראתה בעצמה שאין שערות שלה קשורין ומסובכין, שרי (ח) (מהרי"ק שורש קנ"ט). ואשה שצוו אותה הרופאים שלא תחוף ראשה במים, רק ביין, יש לשאול לרופאים אם היין מסבך השערות, ואם אומרים שאינו מסבך יש לסמוך עליהן (ט); ואם אין הרופאים בקיאין בדבר, יש לאשה לנסות עצמה תחילה אם היין אינו מסבך השערות (י) (גם זה שם).

^ה מימרא דאמימר שם. ^ו מימרא דרבא שם. ^ז טור.

• בְּחַמֵּי חַמָּה סגי – חַמֵּי חַמָּה הם מים שהשמש חיממה ישירות, ואין החום שלהם רב כל כך. עם כל זה, מותר לחפוף בהם את הראש. בדוד שמש של ימינו, המים חמים כמו בדוד חשמלי. ופשוט שמבחינת הלכה, אין הבדל בינם.
• דברים המסבכים השיער – מוצרים היגייניים אלה, אינם מוכרים לנו כיום, אבל העיקרון הוא פשוט. מוצר היגייני העלול לייצר חציצה, אין להשתמש בו. הסבונים והשמפו של ימינו, אינם גורמים שום בעיה.
• שרי – אזהרה זו היא רק לכתחילה, כי באמת מדובר בחששות רחוקים מאד. ובדיעבד, אם מעיינת ורואה שלא נוצרה חציצה, טבילתה כשרה. גם המחבר מודה בדין זה לרמ"א, שכל עיקרו זהירות לכתחילה.
• יש לסמוך עליהן – ומותר לסמוך אפילו על רופאים גוים, כמו שכתב הבית יוסף (כאן) "ובכל מקום מצינו שסמכו חכמים על דברי הרופאים לעניין נדה. וגם לעניין חולה, ביום הכיפורים. ומעשים בכל יום, שאנו סומכים על דברי רופאים נכרים להאכילה".
• אם היין אינו מסבך השערות – סומכים על האישה עצמה, כי הכל תלוי במציאות. וכל אדם נאמן לתאר את המציאות, כפי שהוא חווה.

סעיף ג'

^ח חפיפה צריכה להיות לכתחלה סמוך לטבילתה (יא). ^ט והמנהג הכשר שתתחיל לחוף מבעוד יום ועוסקת בחפיפה עד שתחשך, ואז תטבול (יב). ^י וכן מנהג כשר שאף על פי שחפפה, תשא עמה מסרק לבית הטבילה ותסרוק שם (יג). הגה: ובשעת הדחק שצריכה לחוף ביום (יד), או שאי אפשר לה לחוף ביום וצריכה לחוף בלילה, יכולה לעשות (טו) (בית יוסף בשם הפוסקים ובשם הרמב"ם פ"ב דמקואות). ובלבד שלא תמהר לביתה ותחוף כראוי (טז).

^ח שם בגמרא דף סח, א שלח רבין ורבא משמיה דרבי יוחנן. ^ט שם בתוספות בד"ה כך אמרו כדי לצאת ולקיים דברי רש"י, שפי' שם אהא דשלח רבין וכו', ותמה על עצמך שמוטב שתהיה החפיפה ביום, לפי שבלילה ממהרת לביתה. ובשאלתות דרב אחאי כתב, שמוטב שתהיה בלילה סמוך לטבילתה, והביאם הטור בשם אביו הרא"ש. ^י שם בתוספות וכ"כ הרא"ש.

• לכתחלה סמוך לטבילתה – כי אם תורחק הטבילה מהחפיפה, עלולות שערותיה להסתבך בינתיים, אלו באלו.
• ואז תטבול – הסיבה להתחיל ממש לפני הלילה, היא החשש, שאם יותחלו ההכנות בלילה, לא תדקדק בהם, בגלל דוחק הזמן, וגם בגלל שהתאורה בזמנם, כלל לא הייתה איכותית. ואם תקדים לחפוף, אולי תיווצר חציצה, אחר החפיפה. כל אלו, הן עצות טובות לכתחילה.
• ותסרוק שם – אחר ההכנות שבבית, ראוי שתסרק עצמה סמוך מאד לטבילה. גם זו עצה טובה לכתחילה, והכל לפי המציאות.
• שצריכה לחוף ביום – ואינה יכולה לחוף בסוף היום.
• יכולה לעשות – כי החובה להסמיך את החפיפה לטבילה היא, כאמור, רק לכתחילה, בעת האפשר.
• שלא תמהר לביתה ותחוף כראוי – יש לעשות את ההכנות הנדרשות במתינות, ובלי לחץ, ותשתמש בכל הזמן הנדרש לה. ואין צורך להאריך יתר על המידה, אלא כל אשה, כפי הנדרש לה. כגון אם שערותיה קצרות, הרי אין חשש שהשערות יסתבכו בין החפיפה לטבילה, ויכולה לקצר.

סעיף ד'

^יא חל טבילתה במוצאי שבת, שאי אפשר לחוף מבעוד יום, תחוף בליל טבילתה (יז). הגה: ומכל מקום, מנהג יפה הוא, שתרחץ היטב בערב שבת, ובמוצאי שבת תחזור ותחוף ותסרוק מעט (יח) (טור).

^יא מסקנת הגמ' שם, והלכתא וכו' הא דאפשר הא דלא אפשר, אהא קאי, וכפי' רש"י.

• תחוף בליל טבילתה – כי מעיקר הדין, גם חפיפה בלילה כשרה.
• תחזור ותחוף ותסרוק מעט – כדי לצאת מכל חשש. כל זה כאמור, חומרא לכתחילה.

סעיף ה'

^יב נזדמנה לה טבילה בליל שבת, תחוף ביום (יט).

^יב לפי' רב אחאי אהא קאי הא דאפשר וכו'.

• תחוף ביום – אפילו אם חופפת זמן רב לפני השקיעה, כי בשבת עצמה, אסור לחפוף. אמנם צריכה להיזהר, שלא לעסוק בדברים החוצצים.

סעיף ו'

^יג חל ליל טבילתה במוצאי שבת והוא יום טוב שאי אפשר לחוף, אז תחוף בערב שבת (כ); וכן אם חלו ב' ימים טובים ביום חמישי וששי, וחל ליל טבילתה בליל שבת, תחוף ביום רביעי בשבת (כא) ^יד ותקשור שערותיה כדי שלא יתבלבלו (כב). הגה: גם תזהר בימים שבין החפיפה לטבילה מכל טינופת, ושלא ידבק בה שום דבר; גם מנגיעת תבשילין, או מנתינתן לבניה הקטנים, תיזהר, אם אפשר לה ליזהר, אם הם דברים הנדבקים (כג) (טור וכן כתב הב"י בשם הרא"ש וסמ"ג וסה"ת). ואם אי אפשר לה ליזהר, כגון שאין לה מי שיעשה במקומה או שצריכה ליגע בהן בשעת אכילה, אין לחוש, ומכל מקום תרחוץ ידיה כל פעם שלא תבא לידי חציצה (כד). ^טו ובשעת טבילה תעיין ותבדוק היטב כל גופה ושערות ראשה, שלא יהא דבר חוצץ, ^טז ותדיח בית הסתרים במים חמים שהוחמו, ^יז ואפילו ביום טוב (כה), ^יח וכן תחצוץ שיניה בטוב בשעת הטבילה שלא ישאר פירורין ולא בשר ולא עצם (כו). (ועיין לעיל סימן קצ"ז (כז) אם לא חל טבילתה במוצא שבת, אם תוכל לטבול במוצאי שבת (כח)).

^יג ממימרא דרב הונא, אשה חופפת וכו' וכרב חסדא שם, דף סז, ב. וכ"כ התוספות שם דף סח, א בד"ה והלכתא וש"פ. ^יד הרא"ש שם. ^טו הרשב"א בת"ה וכ"כ הר"ן. ^טז הרא"ש שם. ^יז טור. ^יח סמ"ג וסה"ת מפני המאכל שאכלה בימים שבנתיים.

• תחוף בערב שבת – ואף שיחלוף יום שלם בין החפיפה לטבילה, מותר לה לחפוף. ובתנאי שלפני הטבילה, תעיין בגופה.
• תחוף ביום רביעי בשבת – מלבד החפיפה, צריכה גם לעיין ולוודא שאין לה חציצה.
• כדי שלא יתבלבלו – אף שמרחיקה בין החפיפה לטבילה, שני ימים שלמים, מותר לה. ובלבד שתיזהר, לבל ייווצרו קשרים בשערותיה.
• אם הם דברים הנדבקים – תיזהר לבל תיגרם חציצה, אחר החפיפה והרחיצה.
• שלא תבא לידי חציצה – במקום או בזמן שאי אפשר להחמיר, סומכים על עיקר הדין, ותטפל בילדיה ותיזהר לרחוץ ידיה, כדי לוודא שאין עליה חציצה.
• ואפילו ביום טוב – חימום המים ביום טוב, לרחיצת הגוף כולו, נאסר אמנם בגזירת חכמים. אבל לצורך רחיצת חלקים מן הגוף (בית הסתרים), מותר לחמם מים ביום טוב, וכך תעשה.
• ולא בשר ולא עצם – כי אף שבית הסתרים אינו צריך לבוא במגע עם המים, אסור שתהיה שם חציצה, כפי שלמדנו בסימן הקודם.
• לעיל סימן קצ"ז – סעיף ב.
• תוכל לטבול במוצאי שבת – שם התבאר כי היכולה לטבול לפני מוצ"ש, לא תטבול לכתחילה, במוצאי שבת.

סעיף ז'

^יט במקום שֶׁיְּרֵאוֹת לטבול בלילה (כט), אין להתיר לחוף מערב שבת ולטבול ביום שבת (ל), דִּתְרֵי קֻלֵּי בַּהֲדָדֵי לֹא מְקִלִּינָן (לא); קֻלָּא דְּסְרָךְ בִּתָּהּ (לב), וְקֻלָּא דְּהַרְחָקַת חפיפה מטבילה (לג).

^יט תוספות שם דף סז, ב בד"ה משום סרך בתה וכ"כ הרא"ש שם.

• שֶׁיְּרֵאוֹת לטבול בלילה – ואז מותר לטבול ביום השמיני (כמבואר לעיל סימן קצז סעיף ד).
• ולטבול ביום שבת – והחפיפה נעשתה זמן רב לפני הטבילה.
• דִּתְרֵי קֻלֵּי בַּהֲדָדֵי לֹא מְקִלִּינָן – כי לא מחברים שתי קוּלוֹת.
• קֻלָּא דְּסְרָךְ בִּתָּהּ – ראינו בסימן קצז, שאין לטבול ביום ואפילו ביום השמיני, כדי שבתה לא תטעה, ותחשוב שמותר לטבול ביום. כי תבוא להקל, ותטבול ביום השביעי, ויש בזה חשש מן התורה. ולא התירו טבילה ביום השמיני, מלבד שעת הדחק.
• וְקֻלָּא דְּהַרְחָקַת חפיפה מטבילה – צריך להסמיך את החפיפה, לכתחילה, קרוב ככל האפשר, לשעת הטבילה. לכן שלא בשעת הדחק, כגון במקרה שלנו, אין מקילים, כי אין לצרף שתי קולות[3]. ורק בשעת הדוחק, אפשר להקל. כגון אם חלה הטבילה במוצאי שבת, ובמוצ"ש אין החפיפה אפשרית. כי יום טוב חל מיד אחר שבת, ביום ראשון. במקרה כזה, מקילים לחפוף בערב שבת (כנתבאר לעיל סעיף ו).

סעיף ח'

^כ בימי חול (וכל שכן ביום טוב (לד)), אם חפפה ועיינה עצמה היום, וטבלה בליל יום אחר, עלתה לה טבילה בדיעבד, אף על פי שלא היו חפיפה ^כא ובדיקה סמוך לטבילה (לה); אבל אם לא חפפה כלל, לא עלתה לה טבילה, אף על פי שעיינה בעצמה בגופה (לו), ואפילו חפפה מיד אחר הטבילה וסרקה במסרק ולא מצאה שום נימא קשור, לא עלתה לה טבילה (לז); ואין צריך לומר אם חפפה במקום שיער, ולא עיינה בשאר גופה, שלא עלתה לה טבילה, ^כב שעיון הגוף הוא דבר תורה (לח).

^כ טור בשם הרשב"א בת"ה (וראב"ד בספר בה"נ). ^כא שם בב"ה. ^כב שם בת"ה וציינתיו לעיל בסעיף א'.

• וכל שכן ביום טוב – שאז מוצדק להרחיק את הטבילה מהחפיפה.
• סמוך לטבילה – כי לא חוששים שהתחדשו חציצות, בין החפיפה לטבילה. אמנם לכתחילה, צריך לחשוש.
• אף על פי שעיינה בעצמה בגופה – חובת העיון בגוף היא כעין של תורה, כפי שהסברנו בהקדמה. גם החפיפה היא חובה גמורה, מתקנת עזרא. ואם לא חפפה, לא עלתה לה טבילה אף בדיעבד. כי אין זו חומרא, אלא חובה גמורה. ונראה שאישה ששערותיה קצרות ועיינה אף שלא חפפה שבדיעבד עלתה לה טבילה
• לא עלתה לה טבילה – כי חוששים שבכניסתה למים, היתה חציצה על גופה. וביציאתה מן המים, נעלמה החציצה. וכיון שחפיפת הראש היא חובה גמורה מתקנת עזרא, אין להקל בה.
• שעיון הגוף הוא דבר תורה – כפי שהסברנו בהקדמה. והיום הוא כעין של תורה, כי נדיר מאוד למצוא, אם בכלל, לכלוך המכסה את רוב הגוף.

סעיף ט'

^כג במה דברים אמורים, בשאר כל הגוף, אבל בבית הסתרים (לט) כיון שאין צריכים לביאת מים (מ), אם לא עיינה אותם קודם לכן ואחר כך עיינה אותם ולא מצאה בהם שום דבר, עלתה לה טבילה (מא).

^כג טור בשם הראב"ד בספר בעלי הנפש.

• אבל בבית הסתרים – כגון בפה באוזן ובחוטם.
• שאין צריכים לביאת מים – והחציצה במקומות אלה, היא חומרא של חכמים.
• עלתה לה טבילה – כי היות והחציצה במקומות אלה היא חומרא, אין להחמיר ולהצריכה טבילה נוספת, אם בפועל לא נמצא אחר הטבילה, כל דבר חוצץ.

סעיף י'

^כד חפפה ועיינה וטבלה (מב), ובעלייתה נמצא עליה דבר חוצץ, ^כה אם בתוך עונה שחפפה טבלה (מג), אינה צריכה טבילה אחרת (מד); ואם לאו (מה), צריכה טבילה אחרת (מו). הגה: אף על פי שהיתה החפיפה סמוך לטבילה, כגון שחפפה ביום סמוך לערב וטבלה בתחילת הלילה, הואיל והיה בשתי עונות (מז) (ב"י בשם הרמב"ם). ^כו ולהרמב"ם (מח), בין כך ובין כך צריכה טבילה אחרת (מט), אלא שזו (נ) אינה צריכה לחזור לחוף (נא) וזו צריכה (נב) (וכן דעת רבינו ירוחם).

^כד מימרא דרבא שם בנדה דף סו, ב אם סמוך לחפיפה וכו'. ^כה טור בשם הרשב"א בת"ה ומאי סמוך בו ביום ושכ"כ הרז"ה. ^כו בפ"ב מהל' מקואות וכפי גירסתו שם בגמרא, כמ"ש הכ"מ שם וב"י.

• חפפה ועיינה וטבלה – עשתה הכל כדין.
• בתוך עונה שחפפה טבלה – ה'עונה' היא פרק זמן, או מהזריחה עד שקיעה, או מהשקיעה עד זריחה.
• אינה צריכה טבילה אחרת – כיון שלא חלפו שעות רבות, משעת החפיפה והעיון, עד הטבילה. וזו קולא, כי יתכן שחפפה בבוקר, וטבלה בסוף היום. ובינתיים, חלפו כמעט 12 שעות.
• ואם לאו – אם לא טבלה, בעונה בה חפפה ועיינה.
• צריכה טבילה אחרת – כיון שאולי חלף זמן רב, בין החפיפה והטבילה. יש לחשוש שבינתיים, בין שעת החפיפה והעיון לשעת הטבילה, ארעה איזו חציצה. וחומרה זו אפילו אם עיינה לפני הטבילה ממש שרק החפיפה היתה בעונה אחרת[4]. . ולפני שמחייבים לטבול עוד פעם צריך לוודא שהחציצה שנמצאה היא חציצה שדבוקה ושדרך נשים להקפיד
• הואיל והיה בשתי עונות – דברי הרמ"א, הם פירוש דברי המחבר, ויש בהם קולא וחומרא. הקולא היא, שאם עשתה הכל באותה עונה, אינה צריכה לחזור ולטבול, למרות שחלפו כמה שעות. החומרא היא, שאם חפפה ועיינה בסוף היום, ומיד אחר כך בהגיע הלילה, טבלה במקווה, ומצאה חציצה, צריכה לחזור ולטבול.

למרות שזו חומרה גדולה, כי הלוא עשתה ממש כדין, ויתכן שהסמיכה את העיון לטבילה. מה גם שהסיכויים שאכן ארעה חציצה, קטנים בהרבה, ממי שעשתה חפיפה ועיון בתחילת העונה, וטבלה בסוף העונה, בכל אופן החמירו. כי נראה שלא רצו להגדיר זמן של שעות, אלא נתנו פרק זמן מוגדר וברור. אם נעשתה הטבילה וההכנות באותה עונה, אין לחשוש. כי בדרך כלל באותה עונה, אין הרבה זמן. אבל בשתי עונות, יתכן זמן רב בין החפיפה לטבילה[5].

• ולהרמב"ם – הרמב"ם חולק על כל האמור. לדעתו אם נמצאה חציצה אחרי הטבילה, לא אומרים שהחציצה ארעה אחרי הטבילה, אלא בכל מצב, תשוב ותטבול. כל השאלה היא, אם חייבת גם חפיפה נוספת, או רק טבילה שניה.
• צריכה טבילה אחרת – בין אם טבלה בעונה אחרת, ובין אם טבלה באותה עונה, צריכה טבילה חוזרת. כי עינינו רואות שאחר עלייתה, היתה עליה חציצה. וקשה לטעון, שחציצה זו הגיעה רק אחרי הטבילה.
• אלא שזו – שעשתה הכל באותה עונה.
• אינה צריכה לחזור לחוף – די לה בהסרת החציצה. ואינה צריכה חפיפה נוספת, כי לא חוששים שנוצרו חציצות נוספות.
• וזו צריכה – אם לא עשתה הכל באותה עונה, יתכן שחלף זמן רב, בין החפיפה לטבילה. ויתכן שמלבד החציצה שהתגלתה, קיימת חציצה נוספת, שארעה בין החפיפה לטבילה. על כן תחזור ותחפוף, ורק אז תשוב ותטבול. אם אין זו שעת הדוחק, נכון לחשוש לשיטת הרמב"ם.

יש לציין, כי כל השאלות בסעיף זה רלוונטיות, רק למקרה בו החציצה שנמצאה אחרי הטבילה, דבוקה עליה, והוא דבר שמקפידים עליו. אבל בחציצה שרוב בני אדם אינם מקפידים עליה, אינה צריכה לחזור ולטבול.

סעיף י"א

^כז במה דברים אמורים (נג), כשלא נתעסקה באותו המין אחר טבילה (נד), אבל אם נתעסקה בו בין טבילה לבדיקה אינה צריכה טבילה אחרת, שאני תולה אותו במין שנתעסקה בו (נה); ^כח אבל אם לא חפפה קודם טבילה (נו), אין תולין בו אף על פי שנתעסקה בו אחר טבילה (נז).

^כז טור מדברי הרשב"א בת"ה, וכתב הב"י וטעמו מדתניא פ"ק דחולין דף י, א טבל ועלה וכו', והוא תמוה לענ"ד, דמהדר אהיתרא והביא ראיה לאיסורא, ואדרבה צ"ל לדעת הרשב"א, דההיא ברייתא לטהרות מיירי, וכמ"ש התוס' שם בשם ר"ח דלטהרות החמירו יותר מלבעלה וכו', אבל הרמב"ם בספ"ב מהלכות מקואות מפרשה שה"ה לבעלה, ופסק כוותיה, דלא עלתה לה טבילה, אא"כ אומרת ברי לי שלא היתה עלי קודם לכן, וכ"כ הרשב"א שם בשם הראב"ד. ^כח טור ופי' הרב ט"ז שחפפה ביום שלפני פניו כגון שחפפה בע"ש וטבלה במ"ש, דאי לא חפפה כלל, הא כתב לעיל בסעיף ח' אפילו עיינה ובדקה עצמה מיד אחר הטבילה, לא עלתה לה טבילה, והרב ב"ח פי' בע"א עי"ש.

• במה דברים אמורים – מה שאמרנו, שאם מצאה דבר חוצץ אחר הטבילה שצריכה לחזור ולטבול לשיטה ראשונה, כשלא טבלה באותה עונה בה חפפה ועיינה. ולדברי הרמב"ם, אפילו אם טבלה סמוך לחפיפה ולעיון.
• באותו המין אחר טבילה – לא עסקה בדבר החוצץ, אחר הטבילה. לכן סביר שארעה החציצה, לפני הטבילה.
• תולה אותו במין שנתעסקה בו – כי סביר שהחציצה באה מהדבר שנתעסקה בו, אחרי הטבילה.
• לא חפפה קודם טבילה – אלא הקדימה את החפיפה יום או יומים, שעשתה שלא כדין[6].
• שנתעסקה בו אחר טבילה – כי אם לא חפפה, חזקה שהיתה עליה חציצה. ואי אפשר להקל ולתלות בדבר שהתעסקה בו, אחרי הטבילה.

סעיף י"ב

^כט במה דברים אמורים, בשאר כל הגוף, אבל בית הסתרים, אם לא עיינה אותם קודם טבילה ואחר טבילה גם כן לא עיינה עד שנתעסקה בדבר החוצץ, ואחר כך נמצא בהם מאותו המין, תולין להקל (נח).

^כט שם בשם הראב"ד.

• תולין להקל – כי הדין, שחציצה במקומות נסתרים פוסלת טבילה, זו רק חומרא של חכמים[7]. כל שכן במצב זה שהוא ספק דרבנן, ויש להקל בו.

סעיף י"ג

^ל חפפה קודם טבילה, ובין חפיפה לטבילה נתעסקה בדברים החוצצין, או שנתנה לבנה תבשיל ^לא הראוי לידבק בה, לא עלתה לה טבילה ^לב אפילו אם בדקה מיד אחר טבילה ולא מצאה עליה שום דבר חוצץ, שאני אומר בעלייתה מהמים נפל ממנה, וצריכה טבילה אחרת (נט). הגה: מיהו אם בדקה עצמה קודם טבילה, וראתה שלא נדבק בה שום דבר, אין צריך טבילה אחרת (ס) (הגהת ש"ד ומרדכי וב"י בשם הרשב"א); אבל מותרת ללבוש בגדיה בין חפיפה לטבילה (סא), ולא תקח תנוק אצלה (סב) (ב"י בשם הרמב"ם וע"ל סימן קצ"ח).

^ל מימרא דרב גידל אמר רב נדה דף סז, א. ^לא טור וכ"כ הרשב"א. ^לב שם בגמרא.

• וצריכה טבילה אחרת – כי התעסקות בדברים הגורמים חציצה, מבטלת את העיון והחפיפה.
• אין צריך טבילה אחרת – וזה מוסכם על המחבר.
• ללבוש בגדיה בין חפיפה לטבילה – ולא חוששין שמא יידבק בגופה דבר כלשהו מבגדיה. גם זה מוסכם על המחבר.
• ולא תקח תנוק אצלה – שמא ילכלך אותה. ואם לקחה, תעיין שוב. כדי שאם תמצא דבר חוצץ, תסירהו מגופה.

הכנה לטבילה (קצט)

1. חובה על האישה להתכונן לטבילה, ולוודא היעדר שאין כל חציצה [הק].
2. ההכנה כוללת רחיצת כל הגוף, תוך שימת לב מיוחדת למקומות מועדים ללכלוך [א].
3. יש לחפוף את שיער הראש, כדי לוודא שאין בו קשרים או לכלוכים [א].
4. חובה לעיין בגוף לפני הטבילה, לוודא שאין חציצה [א].
5. טמפרטורת המים – החפיפה והרחיצה צריכות להיעשות במים חמים או לפחות פושרים. רחיצה במים קרים, עלולה לגרום לחציצות [ב].
6. לכתחילה, יש להסמיך את החפיפה לטבילה. על כן מומלץ לחפוף לפני השקיעה, ולטבול באותו לילה [ג].
7. אם זה לא מתאפשר, כגון אם זמן טבילתה במוצאי שבת, ניתן לחפוף ולטבול בלילה [ד].
8. אם חל יום טוב בערב שבת, וזמן טבילתה בליל שבת, יש לחפוף בערב יום טוב, ולעיין לפני הטבילה [ב].
9. אם חלו שני ימים טובים בחמישי ושישי, והטבילה בליל שבת, ניתן לחפוף ביום רביעי, תוך שמירה על שיער נקי ומסודר עד הטבילה [ו].
10. הרחקת החפיפה מהטבילה (בדיעבד):                                                                                                                          בימי חול: אם החפיפה נעשתה זמן רב לפני הטבילה, הטבילה כשרה בדיעבד.
    אי חפיפה כלל: אם לא חפפה כלל, הטבילה פסולה גם אם לא נמצאה חציצה לאחר הטבילה, מחשש לחציצה שהוסרה בעת היציאה מהמים [ח].
11. באישה עם שיער קצר שבדקה (עיינה) לפני הטבילה, נראה שהטבילה כשרה בדיעבד, גם אם לא חפפה (לו).
12. אם לא עיינה לפני הטבילה, הטבילה פסולה [ח].
13. מציאת חציצה לאחר הטבילה: אם נמצאה חציצה לאחר הטבילה, והעיון והחפיפה היו סמוכים לטבילה, אין צורך בטבילה נוספת. אחרת, אם לא היו העיון והחפיפה סמוכים לטבילה, יש צורך בטבילה נוספת (י).
14. במקרה שנמצאה חציצה אחר הטבילה, אין להורות באופן אוטומטי על טבילה חוזרת. אלא יש לבחון את טיב החציצה, ואת מידת ההקפדה של נשים על סוג חציצה זה. רק בהתקיים שני התנאים יחד (החציצה דבוקה לגוף, ונשים מקפידות עליה), יש לפסוק על טבילה חוזרת (מו).

[1] בבא קמא פב, א.

[2] יש להביא לזה ראיה מדברי התוספות (נדה סו, ב ד"ה אם), שם הובאו דברי הירושלמי, וזה לשונם "כדאיתא בירושלמי דמסכת פסחים סוף פרק כל שעה, נדה חופפת וסורקת וטובלת, כהנת אינה חופפת וסורקת. נדה כהנת חופפת וסורקת, שלא תחלוק בין נדה לנדה. וטעמא מפרש התם, לפי שכהנת תדירה בטבילה, לא החמירו עליה, ובעיוני סגי לה". משמע מן הירושלמי, שהואיל והיתה רגילה הכהנת לטבול הרבה, הייתה רוחצת, מטבע הדברים, מידי יום. על כן היה מקום להקל, בהכנתה לטבילה.

[3] תמה המחבר בבית יוסף, מדוע לא הביא הטור דין זה, המובא הן בתוספות, והן ברא"ש. ונראה ליישב שלכן לא הביא הטור דין זה, כי לדעתו הואיל ואלו חומרות דרבנן, יש לסמוך בזה על רבינו משולם, שהתיר לצרף שתי קוּלוֹת אלה, ששתיהן חששות רחוקים.

אפשר להורות על פי זה הלכה למעשה, בשעת דוחק גדול, ולהתיר לחפוף בערב שבת ולטבול ביום שבת. כי יש על מי לסמוך, כדעת הש"ך בסימן רמב, שמותר לסמוך בשעת הדחק על דעת יחיד, באיסורים דרבנן.

[4] כך כתב הש"ך ס"ק טו.

[5] יש פוסקים (הביאם הש"ך ס"ק יד) שחולקים ולא מקפידים אם זה באותה עונה אם לאו, אלא אם היתה החפיפה סמוכה לטבילה אם לאו. וצידד הש"ך, להחמיר כשתי השיטות. ולמעשה, הכל תלוי לפי המציאות והסבירות.

[6] הסברנו בדברי המחבר, שאשה זו הקדימה את החפיפה לטבילה, ולא שנמנעה ולא חפפה כלל. כי אם לא חפפה כלל, לא עלתה לה טבילתה בדיעבד, אפילו לא מצאה כלום אחרי הטבילה, כפי שראינו בסעיף ח (כך הסביר הט"ז ס"ק יד). וראה בש"ך ס"ק יז, שהביא עוד פירושים.

[7] נוספת על חומרת "מיעוט ומקפיד, חוצץ".