קיצורי הלכות נשיאת כפים

בסוגריים מרובעים מובאות ההפניות לשו”ע.

בדרך כלל מובאת הפניה לסעיף בלבד, כשהסימן הוא הסימן המובא בכותרת למשל: [א]. כשההפניה לסימן אחר, יצויין הסימן עם גרש, והסעיף ללא גרש למשל: [א’, א].

הפניה לסעיף כוללת את דברי המחבר והרמ”א, ואף את דברינו בפירושם.

הפניה לדברינו בס”ק מצויינת בסוגריים עגולים למשל: [(א)]. מספר בסוגריים מציין הערה באותו סימן, והציון [הק] מפנה להקדמתנו לסימן.

דיני נשיאת כפים (סימן קכ”ח)

1. מצוות עשה על הכהנים לברך את ישראל, ותיקנו חכמים לקיים מצווה זו בחזרת הש”ץ [הק].
2. אין נשיאת כפיים בפחות מעשרה, וכהנים מהמניין [א].
3. כהן מתחייב במצווה זו כאשר קוראים “כהנים”. ואם שמע קריאה זו ביום שטרם עלה בו לברך, ובכל זאת אינו עולה – ביטל מצוות עשה [ב-ג].
4. כהן שאינו עולה לברך צריך לצאת מבית הכנסת קודם קריאת “כהנים”. ונהגו שאינו חוזר עד לאחר ברכת הכהנים [ד].
5. כהן שנשא כפיו במניין אחד יכול לשאת כפיו שוב במניין אחר [כח].
6. הכהנים נוטלים ידיהם לפני שנושאים כפיהם, בלי ברכה. ונוהגים שהלויים נוטלים להם את ידיהם [ו-ז]. אם אין שם לוי, ייטול בעצמו. ובמקצת מקומות נהגו שבכור ייטול לו ידיו [(טו)].
7. לא יעלו הכהנים לדוכן בנעליים או בסנדלים. אבל בגרביים מותר [ה].
8. על הכהנים להתחיל ללכת לכיוון הדוכן כששליח הציבור אומר “רצה”. כהן שלא התחיל ללכת קודם שסיים הש”ץ את ברכת העבודה, לא יעלה לברך [ח].
9. כשהגיע הכהן למקומו בדוכן, יעמוד כשפניו להיכל וגבו לעם עד שיגיע זמן הברכה [י], ואומר תפילה הפותחת במילים “יהי רצון” [ט].
10. אם הכהנים הם שניים או יותר, קוראים להם “כהנים” קודם שיברכו [י].
11. קודם שמברכים הכהנים את העם, הם מברכים על מצווה זו ברכה הפותחת במילים “אשר קידשנו בקדושתו של אהרון” [יא].
12. פניהם של הכהנים המברכים את העם צריכים להיות כלפי העם [י]. יש המסתובבים קודם ברכת “אשר קידשנו בקדושתו של אהרון”, יש המסתובבים באמצעה, כשאומרים “וציוונו”, ויש המסתובבים בסופה [(לא)].
13. לא יפשטו הכהנים את כפות ידיהם עד שיברכו את העם [י]. ובזמן הברכה, מגביהים את ידיהם לגובה הכתפיים, ואת יד ימין יגביהו מעט יותר; ופושטים ידיהם כך שישנו רווח רק בין האגודל לאצבע ובין האמה לקמיצה [יב].
14. שליח הציבור מקריא לכהנים את מילות הברכה מילה במילה. ויש הנוהגים שאינו מקריא את המילה הראשונה [יג].
15. בסוף כל פסוק משלושת פסוקי הברכה עונים הציבור “אמן” [יג]. ויש הנוהגים לענות גם “ברוך הוא וברוך שמו” לאחר הזכרת שם ה’ [(מא)].
16. הן הכהנים והן העם צריכים לכוון למילותיה של ברכת הכהנים, ולא להסיח דעתם [כג, כו].
17. בשבע תיבות נוהגים הכהנים להניע ידיהם לצדדים. ואלו הן: ‘יברכך’, ‘וישמרך’, ‘אליך’ ‘ויחונך’, ‘אליך’, ‘לך’, ‘שלום’ [מח].
18. בשעת ברכת הכהנים אין לציבור לעמוד מאחוריהם [כד].
19. על הכהנים להישאר בדוכן עד לאחר עניית ה”אמן” שלאחר “המברך את עמו ישראל בשלום” [טז]. ובינתיים הם אומרים ברכה הפותחת במילים “ריבון העולמים” [טו].
20. כהן שהוא שליח ציבור: אם יש שם כהנים אחרים, ואפילו אם אין כהנים אחרים, אבל חושש שלא יידע לחזור לתפילתו – לא יישא כפיו. ואם הוא הכהן היחיד, ומובטח לו שיחזור לתפילתו – יישא כפיו, ואחד מהציבור יקריא את מילות הברכה [כ].
21. יש הנוהגים שבחוץ לארץ הכהנים נושאים כפיהם רק במוסף של ימים טובים [מד].
22. הכהנים הפטורים: כהן שיש לו מום הניכר לעין, ונמצא במקום שאין רגילים לו ולמומו – לא יישא כפיו [ל-לא].
23. אדם שמבטא דיבורו שונה מאד מהרגיל במקום שבו הוא נמצא – לא יישא כפיו [לג].
24. קטן אינו נושא כפיו לבדו, אבל מגיל חינוך יכול לשאת כפיו עם כהנים אחרים [לד].
25. כהן שהרג את הנפש, אפילו בשגגה – אינו נושא את כפיו. ואם עשה תשובה – למחבר אינו נושא כפיו, ולרמ”א נושא [לה]. ואם הרג באונס – נושא כפיו [(קו)].
26. מומר שלא עשה תשובה – אינו נושא את כפיו [לז].
27. מי ששתה רביעית יין אינו נושא את כפיו [לח].
28. כהן שנשא גרושה אינו נושא את כפיו, ואפילו אם גירשה או מתה, עד שיידור הנאה מהנשים שהוא אסור בהן [מ]. וכן הדין בכהן שאינו מקפיד שלא להיטמא למתים, שיכול לעלות לדוכן רק אם עשה תשובה [מא].
29. החלל, הוא הנולד מנישואי כהן עם גרושה, אינו נחשב ככהן [מב].
30. אבל תוך שבעה אינו נושא את כפיו, ובשלושים וי”ב חודש נושא [מג].

התפילות שנושאים בהן כפיים (סימן קכ”ט)

1. הכהנים נושאים כפיהם בחזרת הש”ץ בשחרית, במוסף, בנעילה ובתפילת מנחה בתענית ציבור.
2. במנחה של יום הכיפורים הכהנים אינם נושאים כפיהם, ונהגו האשכנזים ששליח הציבור אומר בתפילה זו “א־להינו וא־להי אבותינו” וכו’.

תפילה להטבת חלום בשעת נשיאת כפים (סימן ק”ל)

1. הרוצה להטיב חלום, יאמר בזמן ברכת כהנים תפילה זו: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי שֶׁלָּךְ וַחֲלוֹמוֹתַי שֶׁלָּךְ. חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יי א־להַי וֵא־להֵי אֲבוֹתַי, שֶׁיִּהְיוּ כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלַי וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל לְטוֹבָה, בֵּין שֶׁחָלַמְתִּי עַל עַצְמִי וּבֵין שֶׁחָלַמְתִּי עַל אֲחֵרִים, וּבֵין שֶׁחָלְמוּ אֲחֵרִים עָלַי. אִם טוֹבִים הֵם – חַזְּקֵם וְאַמְּצֵם, וְיִתְקַיְּמוּ בִי וּבָהֶם כַּחֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף הַצַּדִּיק. וְאִם צְרִיכִים רְפוּאָה – רְפָאֵם כְּחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה מֵחָלְיוֹ, וּכְמִרְיָם הַנְּבִיאָה מִצָּרַעְתָּהּ, וּכְנַעֲמָן מִצָּרַעְתּוֹ, וּכְמֵי מָרָה עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ, וּכְמֵי יְרִחוֹ עַל יְדֵי אֱלִישָׁע. וּכְשֵׁם שֶׁהָפַכְתָּ אֶת קִלְלַת בִּלְעָם הָרָשָׁע מִקְּלָלָה לִבְרָכָה, כֵּן תַּהֲפוֹךְ כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלַי וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל לְטוֹבָה, וְתִשְׁמְרֵנִי וּתְחָנֵּנִי וְתִרְצֵּנִי” [ק”ל, א].