סימן ת"נ – דין ישראל ואינו יהודי שיש להם שותפות, ובו ז' סעיפים

סימן זה דן באיסור הנאה מחמץ שלא בצורה ישירה. מן התורה אסורה ההנאה מחמץ בפסח. וגם חמץ שעבר עליו פסח אסור בהנאה, אבל מדרבנן. אמנם ישנן הנאות לא ישירות, והסימן דן איזו מהן אסורה גם בדיעבד, ואיזו אסורה רק לכתחילה, ואיזו מותרת.

סעיף א

^אישראל שלוה ככר מחבירו קודם הפסח צריך לפורעו אחר הפסח ויש בו משום גזל, אם אינו פורעו (א).

^אטור בשם רש"י בתשובה סימן קח ובשאר פוסקים, מהא דבי רבי ינאי עבודה זרה סב ע"ב.

• אם אינו פורעו – להבין את הסעיף צריך להבין את ההבדל בין פיקדון להלוואה. חמץ שהופקד אצל החבר, נשאר בבעלות החבר, ועובר על בל יראה. לכן נאסר החמץ אחר הפסח. אבל בהלוואה, החמץ נועד לשימוש הלווה, ולא ניתן לו כדי שיחזירו אלא שיחזיר את ערכו, הן בכסף והן בלחם אחר. לכן המלווה אינו בעלי החמץ, וחייבים להחזיר לו את ערכו. אחרי פסח יכול להחזיר לו לחם שנאפה אחרי פסח. ואם מחזיר כסף, יכול לפורעו גם בתוך פסח.

סעיף ב

^בישראל שמקבל מאינו יהודי ברבית ככרות בכל שבוע (ב), יאמר לו קודם פסח שיתן לו בשבוע של פסח קמח או מעות, וכיון שהתנה עמו כך אף על פי שאחר הפסח נותן לו ככרות חמץ, חליפי הקמח והמעות הן, ושרי (ג).

^בטור בשם אבי העזרי מס' פסחים סי' תסו.

• בכל שבוע – כלומר יהודי נתן כסף לאינו יהודי בהלוואה, וזה התחייב, שכל עוד ולא יחזיר את הקרן, יתן ליהודי כיכר לחם כל שבוע. אלא שבשבוע של פסח היהודי אינו יכול לקבל לחם, כי זה חמץ. לכן יבקש מהאינו יהודי שבשבוע זה יתן לו כסף, או קמח שאינו חמץ.
• ושרי – בשבוע שאחר הפסח, הוסיף הגוי ונתן כיכר לחם נוסף. מאחר ובימי הפסח לא יכל לתת חמץ. כיכר נוסף זה מותר, ולא נחשב כחמץ שעבר עליו הפסח, כי סוכם שיקבל כסף. ואחרי פסח, תמורת הכסף, נתן הגוי לחם, לכן אין זה חמץ שעבר עליו הפסח[1].

סעיף ג

^גישראל ואינו יהודי שיש להם תנור בשותפות (ד), אומר לאינו יהודי קודם הפסח: טול אתה של פסח ואני אטול אחר כך (ה).

^גשם בשם תשובת רש"י סימן קיא.

• תנור בשותפות – בעלי התנור אפו לחם ללקוחות בתנורם, וכמו המאפיות המצויות בימינו. וכיון שהחמץ אסור בהנאה בפסח, לכן אסור ליהודי להפעיל את תנורו בפסח, כי בזה נהנה מן החמץ, מלבד איסור הבעלות על הלחמים שברשותו, עד מכירתם.
• אחר כך – כדי שלא יפסיד כסף, יסכם עם הגוי שהתנור שלו, וכל רווחי החמץ מהשבוע של פסח ילכו אליו, וכנגד זה, בשבוע שאחר פסח, ילכו כל רווחי הלחמים לטובת השותף היהודי, וכך אינו עובר באיסור, כי הלחמים של פסח אינם שלו רק של הגוי.

סעיף ד

^דישראל שהיה לו תנור ואפו בו אינו יהודי חמץ בפסח, אפילו מעות אסור לקבל בשכרו, דהוה ליה משתכר באיסורי הנאה (ו); ואם ^הקבל כבר המעות, מותר ליהנות מהם (ז).

^דטור בשם רבינו שמשון בן אברהם, ושם מפורש שהביאו לו אחר הפסח. ^השם. ועיין לעיל סוף סימן תמ"ג.

• משתכר באיסורי הנאה – מקרה זה שונה מהסעיף הקודם, בזה שהגוי, במקרה שלנו, רק משתמש בתנור, ואופה את לחמו שלו. ואין כאן איסור הנאה מחמץ ששייך ליהודי, אבל עם כל זה הדבר אסור לכתחילה, כי יש כאן הנאה מחמץ של גוי, וגם זאת אסרו חכמים.
• ליהנות מהם – אם שילמו לו, מותר, בדיעבד, ליהנות מהכסף. כי התשלום ניתן עבור שימוש בתנור ולא עבור הלחם החמץ. וזהו איסור מדרבנן, שראו בשכר זה דמיון ל"משתכר באיסורי הנאה", כי שכר זה בא מתנור האופה חמץ. אבל זה רק דמיון ולא ממש "משתכר באיסור הנאה".

סעיף ה

^וויש מי שמתיר להשכיר תנורו לאינו יהודי על מנת שיאפה בו מצה, ואם יאפה בו חמץ אין זקוק לו (ח). הגה: וכן מותר להשכיר לו בית לדור בו, ואף על פי שמכניס בו אחר כך חמץ, שרי (ט) (אגור סימן תשד).

^ושם ממשנה ריש פרק ה' דעבודה זרה סב ע"א.

• אין זקוק לו – כי הוא השכיר תנור, ומה שהגוי עושה בתנור אין זה עניינו. ורק כשמשכירו לאפיית לחם, הרי זה משתכר מאיסורי הנאה[2], כי מקבל כספו בגלל שאופים בו חמץ.
• שרי – מותר. כלומר מעשי הנכרי בדירתו אינם תחת אחריותו, ואין זה דומה לתנור, שכל מטרתו היא אפיית לחם. ואם השוכר שוכר הבית בתוך פסח בפירוש כדי להניח בו חמץ אסור, כי מקבל שכרו בזכות החמץ שהגוי יניח בו.

סעיף ו

^זמותר לומר לעבד (י) בפסח: הילך דינר זה וקנה ואכול, אף על פי שיודע שיקנה חמץ (יא); ^חאבל לא יאמר לו: צא ואכול ואני פורע (יב); ^טויש מתירים גם בזה (יג), אלא אם כן הקדים דינר (יד) או שנשא ונתן ביד (טו). הגה: ואסור לקנות חמץ לאינו יהודי בפסח, אפילו במעותיו של אינו יהודי (טז) (ריב"ש סימן ת"א).

^זטור והמרדכי בפרק ב' דפסחים סימן תקמט. ^חמהא דעבודה זרה סג ע"ב. ^טשם במרדכי.

• לעבד – הכוונה למשרת, ולא לעבד ממש, כי הוא אסור באכילת חמץ.
• שיקנה חמץ – חובתו לתת אוכל לפועל שלו, ואין זה עניינו מה יעשה הפועל בכסף זה.
• ואני פורע – כי כשהעובד קונה חמץ ולא משלם, הרי מפעילו מתחייב לשלם למוכר, ונראה כאילו החמץ שייך ליהודי.
• מתירים גם בזה – כי סוף סוף החנווני הגוי נותן חמץ לפועל הגוי, ואין זה מכניס את החמץ תחת בעלות היהודי. ולכתחילה הלכה כדעה ראשונה שמחמירה בזה.
• הקדים דינר – בעל הבית שילם מראש, חלק מן הכסף, לסוחר הגוי, והרי זה ממש כאילו הוא קונה חמץ.
• ונתן ביד – כלומר לא שילם כלום, אבל בעל הבית עצמו לקח את החמץ מהחנווני, ונתנו לפועל, זה ודאי אסור, כי אף שקונה בשביל הפועל שלו, סוף סוף הוא קנה את החמץ, ובזה עבר על בל יראה.
• של אינו יהודי – כי בקניית החמץ, הרי זה נותר בידיו כפקדון, עד שיבוא לידי משלחו, והוא חייב באחריות, על כן זה נחשב כחמץ שלו, ועובר בבל יראה[3].

לכתחילה, טוב להימנע מעבודה במפעל של גוי, שם עובדים עם חמץ, כגון מלצר במסעדה, או שמירה על מחסן בו מונח גם חמץ, וכל כיוצא בזה, אבל בשעת הדחק, שזו פרנסתו, מותר[4].

סעיף ז

^יאסור להשכיר כלי לאינו יהודי בפסח כדי שיבשל בו חמץ (יז), אבל משכיר לו חמור להביא עליו חמץ (יח). הגה: ויש מתירין להחם חמין בכלי חמץ (יט) ולרחוץ בהן, וכן שאר צרכי הנאה בכלי חמץ, וכן הוא המנהג (תוספות פרק אין מעמידין ומרדכי פרק כל שעה).

^יטור, מפני שרוצה בקיומו של איסור שלא יבקע הכלי.

• שיבשל בו חמץ – כלומר לא השכיר כלי סתם אלא השכירו בפירוש כדי שיבשל בו חמץ, ואף שהחמץ הוא של האינו יהודי, הרי היהודי מעוניין בקיום חמץ זה. כי בזמנם, כלי שבושל בתוכו חמץ, ורוקן מן החמץ, נבקע ונשבר מחום האש. וכיון שרוצה שהחמץ יתקיים בתוך הסיר, לכן אסור. אמנם בזמננו לא שייך דין זה. כי גם סירים ריקים המונחים על אש גלויה אינם נשברים[5]. ואולם גם בזמנם, אם השכיר כלי סתם, ולא פירש שנועד לחמץ, אין הדבר אסור.
• להביא עליו חמץ – כי אם יפול החמץ של האינו יהודי מהחמור, לא ייגרם כל נזק לחמור. ואין זה דומה למשכיר תנורו, כי מהות התנור הוא אפיית חמץ, לכן זה נחשב "משתכר בחמץ". אבל כלי או חמור אינם מיועדים להבאת חמץ, והוא השכיר את כלל השימושים האפשריים, ולא אכפת לו מה יעשה בהם הגוי[6].
• חמין בכלי חמץ – אין להחשיב חימום מים כהנאה מחמץ, כי החום מגיע למים גם אם הכלי לא בלע חמץ מעולם.[7]

ישראל ואינו יהודי שיש להם שותפות (ת"נ)

• מותר להשכיר בית לאינו יהודי, גם אם האינו יהודי יכניס חמץ בדירה (ה).
• אמנם אין להשכיר בפסח בית לאינו יהודי כדי שהלה יכניס בו חמץ [ט].
• מותר לתת כסף לפועל הנכרי שלו, כדי שיקנה לעצמו אוכל, ואפילו אם יקנה חמץ (ו).
• אבל אין לשלוח אותו לחנות, כדי שיקנה חמץ בהקפה, והיהודי ישלם לחנות לאחר מכן (ו).
• אסור לקנות חמץ בשביל אינו יהודי, אפילו בכספו של האינו יהודי (ו).
• נכון להימנע מעבודת מלצרות במסעדה של אינו יהודי, בה ניתן חמץ לסועדים, ובשעת הדחק, שזו פרנסתו, מותר [טז].

[1] אבל אם היהודי לא התנה כן, אסור. כי הגוי הוצרך להביא כיכר לחם בפסח ליהודי, ורק דחה ואיחר את נתינתו, ונראה הדבר כחמץ שעבר עליו הפסח. כך נראה לי לפרש דעת המחבר. ויש מקילים בדיעבד, כי סוף כל סוף החמץ לא היה ביד היהודי בפסח, ואין זה חמץ שעבר עליו הפסח.

[2] המחבר דקדק לכתוב "יש מי שמתיר", כי יש מקום לדמות דין זה לסעיף הקודם, כי אף שבפיו אמר הנכרי שיאפה מצה, הרי זו הערמה, וידוע שיאפה חמץ, ולכאורה ראוי לאסור זאת. אבל עם כל זה התיר הדבר, כי האמירה מפחיתה מן הנראות, שלא נראה כל כך כנהנה מחמץ.

[3] וגם יש חשש שמא יבוא לאוכלו.

[4] ישנן שלש סיבות לאסור: א. שמא יבוא לאכול, ב. רוצה בקיומו של החמץ, ג. משתכר באיסורי הנאה.

אלא שכנגדם יש סיבות להקל, כי החשש "שמא יאכל" אינו מוסכם, מאחר ובגמרא לא ראינו גזירה כזאת, בחמץ שאינו שלו ואינו ברשותו. וגם, הרי נאסר על המלצר לאכול מן המוגש לסועדים, ואם יאכל, ייענש. וגם בריב"ש שהביא חשש זה לגבי איסור קניית חמץ ממעות של גוי, עבור הנכרי, אין זה טעמו העיקרי.

וגם איסור "רוצה בקיומו", נאמר דווקא כשהחמץ נבלע בכלי, כפי שיוסבר בהערה הבאה.

ולענין "משתכר באיסורי הנאה" נראה שהמחבר לא פסק כך במקרה זה, כי התיר להשכיר חמור לצורך הבאת חמץ (כאן סעיף ז). ואף שאסר להשכיר תנור לאפית חמץ, הרי זה משום שהוא עיקר ייעודו של תנור. וגם לפי הפוסקים שאכן עובר בהשכרת החמור לנשיאת חמץ על "משתכר באיסורי הנאה", הרי זה רק אם השכיר אותו בפירוש עבור נשיאת החמץ.

וזה שונה ממלצרות, שאינו משתכר ממכירת החמץ, אלא מעבודתו כמלצר, בה כלולים כל מיני עבודות. וגם לשיטת חיי אדם (כלל קכד סימן יח) האוסר קבלת כסף תמורת שמירה על חמץ, הרי זה כששומר רק על חמץ. ואין זה דומה לאיסור השכרת כלי לבישול חמץ, כי אין זה מחמת "משתכר באיסורי הנאה", אלא כיון שהכלי שלו בולע חמץ, וכפי שהסברנו בפנים.

כמו כן מותר להיות רואה חשבון במפעל שמתעסק עם חמץ.

[5] ואף שהבית יוסף כתב ביורה דעה סימן קלג ש"רוצה בקיומו" נאסר, מחמת חיוב איבוד עבודה זרה מן העולם, וזה הרי לא שייך לגבי חמץ, עם כל זה אסר כאן משום "רוצה בקיומו", כי כשחמץ נצרך כדי שהכלי שלו לא יישבר זה נעשה כחמץ שלו. וזה פשר דברי הטור כאן "רוצה בקיומו".

[6] מוסבר על פי המ"א ס"ק יא.

[7] ואף שנוהגים לגנוז את כלי החמץ, לבל יבואו להשתמש בהם, כאן מדובר שייחדו כלי זה להחם עבורם חמין לרחיצה, לכן אין חשש. עיין מ"ב ס"ק כז.