סימן תנ"א – דיני הגעלת כלים, ובו כ"ז סעיפים

סימן זה דן מה צריך לעשות הרוצה להשתמש בכלי חמץ בפסח. הבעיה בכלי החמץ היא, שבבישול נבלע בו טעם חמץ, ולכשיבושל בו בפסח, ייפלט טעם זה אל התבשיל, וחמץ הרי אוסר במשהו. והנה בימינו, הכלים המודרניים כמעט ואינם בולעים, ואם בולעים, זה כל כך מעט, שאין בו כדי לאסור. בשונה מן העבר, שהכלים הוכנו מחומרים שונים, שממש בלעו, וממילא, יכלו לפלוט^[1].

עם כל זאת, נהגו גם בימינו, ברוב המקומות, להכשיר את הכלים כפי שהונהג בזמן התלמוד, וכאילו הכלים אכן בולעים, כי רוב הפוסקים נקטו שלמרות השינוי בדרכי יצירת הכלים, אין לשנות את הדין. הנהגה זו תעמוד בבסיס כתיבת ההלכות, אבל מובן שאין להוסיף חומרות, כי אפילו עיקר האיסור רופף, וכאמור.

מלבד האמור, גם כלים שבלעו חמץ, אינם אוסרים את המתבשל בהם, אלא בתוך עשרים וארבע (24) שעות, מעת בליעת החמץ. אבל אם חלפו עשרים וארבע (24) שעות מהבישול, הטעם שהכלי פולט אינו טוב אלא פגום, ואינו אוסר את המאכל.

אמנם, אף שאינו אוסר, אסרו חכמים לכתחילה, לבשל בכלי, גם לאחר עשרים וארבע שעות, כדי שלא יבואו לבשל בתוך עשרים וארבע (24) שעות מהבליעה. וגם הצריכו כלים נפרדים לחלבי ולבשרי. והנהיגו שלא להשתמש בכלים שאחרים השתמשו בהם לאיסור. ונראה לי, שמזה הטעם ראו חכמי דורנו שלא לשנות את ההנהגה המקובלת מדורי דורות.

מצויות כמה דרכים להשתמש בכלי. כלים שמשתמשים בהם למאכלים קרים בלבד, אינם בולעים, ומותר להשתמש בהם בפסח, אחר נקיון. כלים המשמשים למאכלים חמים, בולעים, והכשרתם תיעשה בהגעלה, כי כשם שבליעתו באה על ידי בישול, כך פליטתו, תצא בהגעלה במים רותחים. כלים שאינם משמשים למשקה, כגון תבניות לאפיית עוגות, בולעים מכח האש, ואין אפשרות להכשירם אלא על ידי ליבון. וההסבר הוא, שכפי שבלעו באש גלויה, כך היא הכשרתם. ביצוע הליבון נעשה בלהבת אש גלויה (ברנר), השורפת כל חמץ בלוע, עד שניתזים ניצוצות מן הכלי. ואולם קשה מאוד לעשות ליבון כדין, ולמעשה טוב שלא לעשותו, אלא להעדיף שימוש בכלים אחרים.

אלו הם הכללים העיקריים. הסימן להלן דן בפרוטרוט בכל מקרה ומקרה, ומתייחס בעיקר לכלים בהם השתמשו בזמנם. ובכל מקום נציין את העקרון ההלכתי השייך לימינו. ובסוף הסימן  נציג דרכים מעשיות להכשרת כלים בני ימינו.

סעיף א

^אקדירות של חרס (א) שנשתמש בהם חמץ כל השנה, ^באפילו אותם שעושים בהם דייסא ומיני קמחים (ב), משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהם, ומותר להשהותן לאחר הפסח להשתמש בהם בין במינו בין שלא במינו (ג). ^גומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם, כדי שלא יבא להשתמש בהם בפסח (ד), ^דוטוב לסגרם בחדר ולהצניע המפתח (ה). ^האבל היסק שיסיקם באש אינו מועיל להם, ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם חמין (ו), אפילו שלא על ידי האור (ז) אלא שעירה לתוכה רותחין (ח). הגה: ויש אוסרים אפילו בכלי שני (ט) (המגיד פרק ה' הכ"ה). ואפילו אם ימלאו גחלים, דחיישינן דלמא חייס עלייהו שמא פקעי (פירוש, שמא יתבקעו) (י) ולא עביד להו הסקה מעליא (יא). ^וומיהו אם החזירן לכבשן (יב) שמצרפין בו כלי חרס חדשים, מותר דכיון שמכניסין להסק גדול כזה ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי (יג), אבל לתנורים שלנו לא (יד). הגה: כל כלי הצריך לבון או הגעלה אסור להשתמש בו אפילו צונן בלא הכשר (טו) (מרדכי ריש פרק כל שעה). ועיין ביורה דעה סימן קכ"א.

^אגמרא פסחים ל ע"א. ^בכשמואל, הסכמת הפוסקים. ^גהרא"ש שם פ"ב סימן ו. ^דטור. ^השם בגמרא ע"ב. ^ותוספות שם ד"ה התורה והביאו שאר פוסקים.

• של חרס – אי אפשר להכשיר אותם, כי החרס הוא סוג חומר הבולע הרבה, ואין דרך להפליט כל מה שבלע.
• מיני קמחים – שנדבקים על הכלי, כי בזמנם היה קשה מאד לנקות את הכלים היטב.
• בין שלא במינו – מכאן אנו למדים, כי אין איסור להשהות בפסח את החמץ הבלוע בכלי, אפילו מדרבנן.
• להשתמש בהם בפסח – כי היות והכשרתם אינה אפשרית, אסור להשתמש בהם. ובדיעבד, אם השתמש בהם בטעות, וכבר חלפו עשרים וארבע (24) שעות מעת השימוש בחמץ, התבשיל מותר.
• ולהצניע המפתח – להסיר כל חשש משימוש בפסח.
• שנשתמש בהם חמין – כלומר, בושלו בהם תבשילי חמץ.
• שלא על ידי האור – כלומר אפילו לא אפו בו. הוצאת בליעה מכלי לאחר שאפו בו, קשה יותר, כי ללא נוזלים, המגע הישיר באש מבליע יותר. ומסביר המחבר, שאפילו אם לא השתמשו בו לאפיה, רק לבישול, אי אפשר להכשיר את כלי החרס.
• שעירה לתוכה רותחין – כלומר אפילו לא בישלו בכלי חרס, אלא עירו לתוכו תבשיל חמץ, מכלי ראשון שעמד על האש, גם אז, כלי החרס בולע את החמץ, ואין דרך להפליטו.
• בכלי שני – כלומר, לא עירה אל כלי חרס מכלי ראשון, אלא הכניסו בתוך כלי שאל תוכו הועבר תבשיל החמץ, גם אז כלי החרס בולע, ואין דרך להפליט. נראה, שהמחבר מודה לדין זה^[2].
• שמא פקעי – תרגום: חוששים שמא יחוס על הכלים, שלא יתפוצצו, ולא יסיקם היטב.
• הסקה מעליא – כאן המחבר חוזר לדרכי הכשרה, וכותב שאפילו מילוי הכלי בגחלים לא יועיל להכשיר את הכלי. אף כי על פניו, חום כזה, באש ישיר, יש בו כדי להועיל ולהפליט, ולמה נאסר? מסביר המחבר, שבהכשרה כזאת קיים חשש אמיתי, שמא יתפוצץ הכלי, ויתכן שלא יכשירו בצורה טובה.
• לכבשן – תנור חם מאוד, המיועד ליצירת כלי חרס.
• דלמא פקעי – חום הכבשן גדול כל כך, ואם היה חושש לפיצוץ הכלי, לא היה מכניסו לכבשן. ואין חשש שמבקש להערים ולא להכשיר כמו שצריך, לכן ניתן להכשיר את הכלי בדרך זו.
• לתנורים שלנו לא – שאינם חמים כל כך. למעשה, אין נוהגים כלל להכשיר כלי חרס, כי לא שייך להכניסם לכבשן.

כיום מצויים כלי פורצלן או חרסינה, והם עשויים מאדמה, כמו כלי חרס. אבל יש עליהם כיסוי חלק מאד, העשוי מחומר ממנו יוצרים זכוכית, ונחלקו הפוסקים אם אפשר להכשירם. למעשה, נמנעים. אבל בשעת הדחק, יש על מי לסמוך ולהקל, כי המציאות היא, שאינם בולעים, ואפשר להכשירם בהגעלה^[3].

• בלא הכשר – כלומר אין להשתמש בפסח בכלי שבלע חמץ, אף אם בפסח משתמש במאכלים קרים, שאינם בולעים, מחשש שיאכל בהם גם דברים חמים, אלא צריך להצניע את הכלים שבלעו חמץ, וזה מוסכם גם על המחבר.

סעיף ב

^זכוביא, שהוא כלי שעושין מלבנים ועפר ואופים ומטגנין בו, וכן תנור קטן שקורין פידלי"א הסיקו מבחוץ אסור לאפות בו בפסח, דאין חמץ שבו נפלט בכך; ואם מלאו גחלים מבפנים, שרי (טז).

^זשם בגמרא.

• ואם מלאו גחלים מבפנים שרי – הכוביא הוא כלי שאינו מוכר לנו היום, ותשמישו באש. לכן צריך ליבון, ויש ללבנו במקום בליעת החמץ, ולא מחוצה לו.

סעיף ג

^חסכינים (יז) מגעילן בכלי ראשון ומותרין (יח). וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש, ^טאפילו אינו עתה על האש רק שעודנו רותח (יט). ^יוקודם ההגעלה צריך לשופם יפה במשחזת, או ברחיים, להעביר כל חלודה שבהם, קודם הכשרם (כ). הילכך אם יש בו גומות ואינו יכול לנקותו יפה, אין מועיל לו הגעלה (פירוש, הפלטה שהכלים פולטים האיסור שבהם, והוא מלשון 'שורו עבר ולא יגעיל' (איוב כא י)) לבד, וצריך ליבון במקום הגומות (כא). הגה: והנדן של סכינים אין לה תקנה בהגעלה ואסור להכניס בה הסכין, בפסח (מהרי"ל).

^חשם בגמרא. ^טטור מהא דשבת מ"ב ע"א במשנה, וכפירוש רש"י שם ד"ה לא. ^יהרא"ש שם בפרק ב' דפסחים סימן ז' והביא ראיה מספרי זוטא לא כב.

• סכינים – בזמנם, היתה איכות הסכינים ירודה ביותר, והם כוסו, כדבר שבשגרה, בנקבים וחלודה, עובדה שגרמה להתקבצות לכלוך. על פי זה נבין את הנאמר בסעיף זה.
• ומותרין – כמו כל כלי שתשמישו ברותחים, שאפשר להכשירו בהגעלה.
• רק שעודנו רותח – אין צורך להכניסו בכלי דוקא בעמדו על האש, שכן תשמיש הסכין אינו בתוך סיר שעל האש. לכן די להכניסם, לצורך הכשרתם, בכלי שירד מן האש.
• קודם הכשרם – כי יתכן שנותר חמץ במקום החלודה, שאינו בלוע בגוף המתכת, ולא תועיל ההגעלה להוציאו.
• במקום הגומות – כלומר צריך לשרוף מקום הגומות, כדי לשרוף חמץ שאולי דבוק שם.

סעיף ד

^ככלים שמשתמשים בהם על ידי האור (כב), כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם, צריכים ליבון; ^לוהליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם (כג). הגה:  ויש מקילין אם נתלבן כל כך שקש  נשרף ^*)עליו מבחוץ (כד) (מרדכי סוף ע"ז (סימן תת"ס) והגהות מיימוני פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות). ונוהגין כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה, רק שיש בו סדקים או שמחמירין ללבנו, סגי בליבון קל כזה (כה).  חצובה (כו) צריך ליבון (כז) (מהרי"ל).

^כברייתא סוף ע"ז עה: הביאוהו הרי"ף ח ע"ב ורא"ש בפרק ב' דפסחים שם. וכן הסכמת רוב הפוסקים להשוות דין חמץ לשאר איסורין. ^לירושלמי שילהי ע"ז פ"ה הט"ו. ^*)(רצונו לומר, שאם ישימו עליו קש מצד חוץ ישרף הקש מכח הליבון).

• על ידי האור – כלומר אין דבר המבדיל, מלבד הכלי, בין המאכל לאש, כי אינו מונח בנוזל כלשהו.
• ניתזין מהם – לצורך כך יש להשתמש במבער (ברנר). כיום, קשה מאוד להביא את הכלי להתזת ניצוצות. והעצה היא, להצניע הכלים, ולהשתמש בכלים מיוחדים לפסח. כל זה כמובן, כשבמשך השנה, שמשו הכלים לחמץ, אבל אם שימשו רק לבשר, לא נאסרו, ודי לנקותם היטב.
• שקש נשרף עליו מבחוץ – זהו ליבון קל. לשיטה זו, כיון שהחמץ נבלע בעודו מותר, ובפסח תיאסר רק הבליעה, די להכשיר בליבון קל^[4].
• בליבון קל כזה – כפי שנראה בסעיף הבא, בזה מספיק ליבון קל.
• חצובה – עליה מניחים את הסירים. בזמנם נהגו להניח עליה אוכל, ובמגע ישיר כזה, היה החמץ נבלע על ידי אש.
• צריך ליבון – כלי שבולע על ידי אש, הכשרו על ידי אש^[5]. כיום, ברוב המקומות, אין מניחים אוכל על החצובה אלא כלים. וגם אם במקרה נשפך עליה חמץ, הרי בפסח לא מניחים אוכל ישירות על החצובה, על כן מותר להשתמש בה גם בלא ליבון.

סעיף ה

^מכלים שנשתמש בהם בחמין (כח), כפי תשמישן הכשרן. אם תשמישן בכלי ראשון, כגון כף שמגיסין בו בקדירה, צריך להכשירן בכלי ראשון; ואם תשמישן בכלי שני, הכשרן בכלי שני; וכלי שמשתמשין בו בעירוי שמערה מכלי ראשון, לא סגי ליה בהכשר דכלי שני, ^נאלא צריך לערות עליו מכלי ראשון (כט). הגה: כל הכלים שיש בהן סדקים או גומות או חלודה  והוא בתוך הכלי ולא יוכל לנקרן ולנקותן, אין להגעילן וצריכין ליבון במקום הסדק והחלודה (ל) (רשב"א בתשובה, ח"א סימן שעא).

^משם ברייתא בעבודה זרה, והביאוה הרי"ף ורא"ש בפרק ב' דפסחים שם. ^נתוספות בשבת לט ע"א ד"ה כל בשם ר"י.

• בחמין – בתבשיל חמץ חם.
• מכלי ראשון – ההגעלה המכשירה צריכה להיות באותה רמה של בליעה. ועל כן הכשרת מדיח כלים תיעשה על ידי הפעלת המכונה בחום הגבוה ביותר, וללא כלים במדיח[6].
• במקום הסדק והחלודה – זה שורף את החמץ המצוי שם, ובכך נעשית ההגעלה אפשרית.

סעיף ו

^סכל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו (לא); הלכך קערות אף על פי שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש (לב), כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהן מכלי ראשון, כך הוא הכשרן. הגה: ויש מחמירין להגעיל הקערות בכלי ראשון (טור בשם אבי העזרי, ומרדכי פרק כל שעה (סימן תקפה), ותוספות סוף מסכת עבודה זרה, עד: ד"ה דרש), וכן הוא המנהג (לג). וכן בכל דבר שיש לחוש שמא נשתמש בו בכלי ראשון (לד), כגון כפות וכדומה לזה (לה) (הגהות מיימוני פרק ה' הכ"ד, ואגור – סימן תשמב). ויש מחמירין להגעיל כל כלי שתיה אף על פי שתשמישן בצונן, משום שלפעמים משתמשין בהם בחמין (רבינו ירוחם נתיב ה ח"ב); וכן הוא המנהג להגעילן (לו),  ובדיעבד סגי להו בשטיפה (לז). וקערות גדולות שלא יוכל להכניס תוך כלי ראשון, יתן עליהם אבן מלובן ויערה עליהם רותחין מכלי ראשון (לח), והוי ככלי ראשון. וכן כל כיוצא בזה. ויעביר האבן על כל הכלי, שאז מגעיל כולו (לט) (מרדכי פרק כל שעה סימן תקפא, והגהות מיימוני פרק ה', ואגור (שם), ואיסור והיתר הארוך כלל נ"ח אות ע).

^סהרי"ף ח ע"ב ורמב"ם בפרק ה הכ"ד והר"ן שם ד"ה אבל, והרשב"א בתשובה ח"א סימן שעב.

• רוב תשמישו – כי אז רוב הסיכויים שחלפו למעלה מעשרים וארבע (24) שעות מעת השימוש. בדיעבד אין איסור, כפי שלמדנו, כי חיוב הכשרת כלים הוא גזירה על כלי שאינו בן יומו, משום בן יומו. וחשש זה שייך דווקא בכלי שרוב תשמישו מצריך הכשר.
• על האש – כלומר מכניסים אותם בקדירה מליאה במים הנמצאת על האש.
• וכן הוא המנהג – שאם פעם אחת השתמשו בו בכלי ראשון, יש להגעילו,  כי אכן בלע בכלי ראשון, והבליעה אינה יוצאת אלא כפי שנכנסה.
• בכלי ראשון – אפילו פעם אחת.
• וכדומה לזה – זהו מנהג אשכנז. הספרדים, לעומתם, סומכים על דעת המחבר, שהולכים אחר רוב תשמישו. ולפי דעה זו, כלי שרוב תשמישו בצונן, אפילו אם קרה שהשתמשו בו בחמץ בחמין, אין צריך הגעלה אלא ניקוי.
• להגעילן – זהו מנהג אשכנז כאמור.
• בשטיפה – מספיקה להם שטיפה. כי להלכה, העיקר כדעת המחבר. ובימינו, בשעת הצורך, יכולים גם אשכנזים להקל.
• ויערה עליהן רותחין מכלי ראשון – ואף שנאסרו בכלי ראשון ממש, אפשר להכשירם בעירוי אליו מצורפת אבן מלובנת, המוסיפה חום למים הרותחים הנשפכים על הכלי.
• שאז מגעיל כולו – כי צריך להוציא את הבליעה מכל שטחי הכלי.

סעיף ז

^עיש מי שאומר דכפות העשויות מקרן (מ) אין להם תקנה בהגעלה, דכיון שמתקלקלין במים חמין חיישינן דלמא חייס עלייהו (מא).

^עטור בשם בעל המנהיג הלכות פסח סימן ל.

• מקרן – צורתו של חומר זה משתנה בחום.
• חיישינן דלמא חייס עלייהו – תרגום: חוששים שיחוס על הכלים, ולא יעשה הגעלה כדין.

סעיף ח

^פאחד כלי עץ ואחד כלי אבן ואחד כלי מתכת, דינם להכשירם בהגעלה (מב). הגה: וכן כלי עצם צריכים הגעלה (מג) (מרדכי פרק כל שעה סימן תקפב).

^פהרי"ף בפרק ב' דפסחים שם, ורא"ש שם סימן ז.

• בהגעלה – רק כלי חרס אינו ניתן להכשרה, כפי שראינו בסעיף א. לכן אפשר להכשיר בהגעלה אפילו כלים עשויים מפלסטיק קשיח.
• וכן כלי עצם – כלים העשויים מעצמות בעלי חיים. גם הם בולעים, וזקוקים להכשרה.

סעיף ט

^צהמגעיל קודם שעה חמישית יכול להגעיל ביחד כלי ראשון וכלי שני וכלים שבלעו דבר מועט,  ואינו חושש (מד) (גם כן אם מגעיל מקצת הכלי שני פעמים (מה)) (דברי עצמו).

^צטור בסימן תנ"ב בשם אביו הרא"ש שם, והתוס' ע"ז עו ע"א ד"ה מכאן, ושאר פוסקים.

• ואינו חושש – באיסורים אחרים, כגון בשרים לא כשרים, אין להגעיל יחד כלים שבלעו בצורה שונה, מחשש שהכלי שבלע כמות רבה יפלוט, והכלי שבלע רק מעט יבלע פליטתו. אבל חמץ, טרם שעת איסורו, הרי גם מה שיוצא מכלי אחד עדיין מותר, וטעמו מוחלש ביותר, על כן אין בכוחו לגרום איסור לכלי אחר.
• שני פעמים – יש שחששו שלא להגעיל כלי פעמיים, כי בפעם שניה יבלע מה שפלט בפעם הראשונה. מלמדנו הרמ"א שאין לדאוג לזה.

סעיף י

^קסלים שמולחים בהם הבשר, יש מצריכין להם הגעלה (מו) ויש מי שחולק (מז), ונראין דבריו (מח), (וטוב להגעילן או לקנות חדשים (מט)).

^קטור בשם אבי העזרי סימן תסד.

• יש מצריכין להם הגעלה – מחשש להמצאות חמץ בנקבי הסלים.
• ויש מי שחולק – וסובר שאין לחשוש לזה.
• ונראין דבריו – הכל לפי המציאות.
• לקנות חדשים – לכתחילה, טוב להחמיר. אבל כאמור, הכל לפי המציאות.

סעיף יא

^רמחבת שמטגנין (פירוש, שיוצקין בה שמן לאפותו) בה, מותרת בהגעלה (נ); ואם היא ארוכה, משים חציה, והופך עוד ומשים חציה האחר (נא). ואם היא ארוכה ביותר, מלבנה באמצע (נב) (ובליבון כל דהו שקש נשרף עליו סגי ליה (נג). ויש מחמירין ללבן המחבת (נד), אך בלבון כל דהו דהיינו שישרוף עליו קש מבחוץ סגי (נה) (דברי עצמו). ונוהגין ללבנו לכתחלה, מיהו סגי ליה בהגעלה  (נו) אם אין בו גומות) (מהרי"ל הלכות הגעלה).

^רשם בשם אבי העזרי שם, וכן כתב אביו הרא"ש בתשובה כלל יד סימן א.

• מותרת בהגעלה – כי הטיגון אינו נחשב אפיה אלא בישול, ולכן אינו זקוק לליבון.
• חציה האחר – כלומר אין חובה להגעיל את הכלי כולו, בבת אחת.
• מלבנה באמצע – על ידי מבער, המוציא להבת אש מרוכזת, השורפת את הבליעות כולן.
• שקש נשרף עליו – ולפי זה די להניחה על אש הכיריים. ואם ישים נייר על המקום שאי אפשר להגעיל, והוא ישרף, הרי זה כאילו עשה ליבון. וגם הספרדים יכולים לסמוך על דעה זו.
• ללבן המחבת – ולא להסתפק בהגעלה, גם כשהיא אפשרית.
• קש מבחוץ, סגי – וכפי שהסברנו, די להניחו על האש. ואם אחר החימום, יונח בו נייר, והחום ישרפנו, סימן שהיה די בחום האש לכלות את כל הבלוע בו.
• סגי ליה בהגעלה – מספיקה לו הגעלה, כי דברי המחבר, שטיגון בשמן נקרא בישול ולא אפיה, התקבלו להלכה.

סעיף יב

^שכל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותן (נז). הגה: מיהו אם לא הגעילו הידות, אין לאסור בדיעבד (נח); ואפילו לכתחלה יכול להגעילן על ידי עירוי שמערה עליהן (נט) (איסור והיתר הארוך כלל נ"ח דין מד).

^שטור, וכן כתב המרדכי בפרק ב' דפסחים סימן תקעז.

• ידותיהם כמותן – כי חוששים שהותז עליהן מתבשיל חמץ. דין זה הוא חומרה, ולכן נראה בהמשך, שלא מחמירים בידיות כבגוף הכלי.
• אין לאסור בדיעבד – כי אין חשש שהאוכל של פסח יגע בידיות שלא הוכשרו.
• עירוי שמערה עליהן – אין צורך להכניס את הידיות בכלי מלא רותחים, אלא די לערות עליהן, כי גם בליעת החמץ, אם היתה, ארעה בעירוי נוזל.

סעיף יג

(ס) ^תכלי שיש בו טלאי, אם קדם הטלאי (סא) לבליעת האיסור אין צריך להסירו דכבולעו כך פולטו (סב); ואם קדמה בליעת האיסור לטלאי, צריך להסיר הטלאי קודם הגעלה (סג) או ישים גחלים על מקום הטלאי עד שישרף גוף האיסור, אם ישנו, ואחר כך מגעיל כל הכלי; ואם הוא של עץ, אין לו תקנה (סד) אלא אם כן ירחיב הסדק כל כך שיוכל להוציא משם מה שבתוכו. הגה: רושם שעושים האומנים בתוך כלים, מותר להגעילן מאחר שנעשה מחדש; וינקרם היטב (סה) (איסור והיתר, והגהות).

^תטור בשם אבי העזרי סימן תסד.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במציאות שלא קיימת בימינו. כאשר היתה קדירה מתקלקלת, ונוקב בה נקב, הדביקו שם מתכת.
• הטלאי – החתיכה שהודבקה לסתימת החור.
• דכבולעו כך פולטו – כשם שהחמץ נבלע בכלי דרך הטלאי, כך יפליטנו.
• קודם הגעלה – כי המים לא יכולים להגיע למקום שבלע חמץ, וכוסה בטלאי אחר הבליעה.
• אין לו תקנה – כי אי אפשר להשתמש באש, בלי שריפת הכלי.
• וינקרם היטב – ינקה מקום החריץ.

סעיף יד

^אכסוי של ברזל שמכסים בו הקדירה, צריך הגעלה כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדירה; ^בואם נתנוהו בפסח על הקדירה בלא הגעלה, כל התבשיל אסור (סו), שזיעת הכסוי מתערב בתבשיל (סז).

^אטור. ^בשם, וכן כתב הגהות מיימוני בהלכות הגעלה בסוף הלכות חמץ ומצה, ממשנה סוף פרק (ק) [ה'] דמכשירין משנה י"א.

• כל התבשיל אסור – אם הכיסוי בן יומו, כלומר שהשתמשו בו בחמץ, במהלך העשרים וארבע (24) שעות אחרונות. ובמקום שנוהגים לאסור אינו בן יומו, כחלק ממנהגי אשכנז, אסור גם בדיעבד^[7].
• מתערב בתבשיל – כי הכיסוי בולע מהתבשיל כמו הקדירה עצמה, , שהרי בזמן רתיחה, התבשיל מבעבע וממש נוגע בכיסוי. ובימי הפסח, תתערב זיעת הכיסוי בתבשיל.

סעיף טו

^גכסוי של ברזל שמשימים אותו על החררה (סח) כשנאפית על הכירה, צריך ליבון (סט).

^גטור לדעתו, וכן דעת רוב הפוסקים.

• חררה – סוג של עוגה.
• צריך ליבון – כי הוא בא במגע ישיר עם העוגה, ובולע חמץ ללא נוזל רטוב, על כן צריך ליבון.

סעיף טז

^דמדוכה (ע) מותרת בהגעלה (עא); ^הואם היא גדולה שאינו יכול להכניסה ביורה, משים בה מים רותחים ומכניס בתוכה אבן רותחת ועולה הרתיחה בכל שפתה, דכל כהאי גוונא הוי הגעלה דכלי ראשון (עב). הגה: ויש מחמירין ללבן המדוכה (עג) (טור יורה דעה (סימן קכא) בשם רבי יואל ותשובת רשב"א (ח"א סימן תקב) וטור בשם רש"י ור"ת), אך בלבון כל דהו, דהיינו שישרוף עליו קש מבחוץ סגי (עד) (דברי עצמו). ונוהגין ללבנו לכתחלה, מיהו סגי ליה בהגעלה אם אין בו גומות (עה) (מהרי"ל הלכות הגעלה); ואם המדוכה של עץ, יש לקלפו בכלי אומנות, דחיישינן לגומות (עו), ולהגעילו אחר כך (הגהות מיימוני פרק ה').

^דטור בשם ר"י הובא ברא"ש, ורא"ש סימן ט'. ^הרבינו ירוחם נתיב ה ח"ב, וכן כתב בהגהות מיימוני פרק (ב') [ה'] הכ"ו אות ח'.

• מדוכה – כלי בו טוחנים, יחד עם חמץ, שורשים שונים ודברים חריפים, ויתכן שנבלע בתוכו חמץ. בימינו, השימוש בכלי זה אינו מצוי.
• מותרת בהגעלה – הגעלה ודאי מספיקה, כי לא היה בו חום אש, אלא חום הנגרם מן הטחינה, ומהדברים החריפים.
• דכלי ראשון – היות ואינו יכול להכניסו בכלי ראשון, יקח אבן מלובנת, כלומר, שהניחה על האש, ונתחממה מאד, ולאחר החימום, יאחזנה בצבת ויניחה בתוך המדוכה, יערה שם מים רותחים, וזה נחשב כהגעלה בכלי ראשון, כי האבן הרותחת אינה מניחה למים להתקרר מרתיחתן.
• ללבן המדוכה – כי עקב החום הנוצר בעת הטחינה, ללא רטיבות כלשהי, המדוכה נחשבת קצת, ככלי הבולע ישירות מן האש.
• סגי – כולם מודים שלא צריכים ליבון בלהבת אש.
• אם אין בו גומות – כלומר ליבון קל הוא רק חומרה, ומעיקר הדין די בהגעלה, כמחבר.
• אם אין בו גומות – ובכלי עץ מצויות גומות, שם נדבקות שאריות חמץ, שאינן יוצאות בהגעלה, ואדרבה, נבלעות בכלי על ידה. אמנם על ידי הקילוף, נעלמות כולן.

סעיף יז

^והדף שעורכים עליו (עז) כל השנה, וכן ^זעריבה (עח) שלשין בה, צריכים הגעלה (עט). הגה: ולא מהני בה קילוף בכלי אומנות (פ). וכן כל דבר שצריך הגעלה לא מהני ליה קליפה (פא) (מהר"י וייל סימן קצג). והמנהג שלא להשתמש בפסח בעריבות ודפין שלשין עליהם כל השנה, אפילו על ידי הגעלה (פב), וכן עיקר (מרדכי פרק כל שעה סימן תקסה, וכל בו סימן מח). וכבר נתבאר לעיל סימן תמ"ב (פג) סעיף י"א.

^וטור, וכן כתב הגהות מיימוני בפרק ה'. ^זבגמרא דפסחים ל ע"ב.

• שעורכים עליו – את העיסה, לתת לה צורה יפה ונעימה.
• עריבה – היא קערה עמוקה.
• צריכים הגעלה – אף שהשימוש בהן נעשה בצונן, עם כל זה הצריכו חכמים הגעלה, בגלל שבעיסה יש שאור שחימוצו קשה, ודינו כדבר חם. נוסף על זאת, הלישה והעריכה נעשים בכח רב וזה מחמם את העיסה, לכן יש חשש שכלים אלה בלעו גם ללא בישול.
• בכלי אומנות – אם הוא מעץ, הרי ניתן לקלף שכבה דקה, אבל אין בזה תועלת, כי הדף והעריבה בולעים בתוכם ממש.
• קליפה – כי הבליעה עמוקה מן הקילוף.
• על ידי הגעלה – כי נקיונם המוחלט קשה מאוד.
• לעיל סימן תמ"ב – שם הוסבר, כי אף שאין משתמשים בם בפסח, מותר לקיימן, ומצניעים אותם.

סעיף יח

^חהנפה צריך לדקדק בה מאד לנקותה מפתיתי החמץ הנדבק בה ונסרך ונדבק בנקבי אריגת הנפה ובעץ שבה, וישפשפו אותה במים יפה יפה; והוא הדין לכל שאר כלי הלישה, שהשפשוף בהם עיקר גדול (פד). הגה: ונהגו שלא להשתמש בנפה על יד הגעלה (פה) ואין לשנות (מהרי"ל הלכות הגעלה, ובית יוסף ד"ה כתב הכל בו הנפה); וכן בכל כיוצא בזה, כגון הכלי שקורין רי"ב אייז"ן (פו), או הכיס של רחיים (מהרי"ל שם), בכולן לא מהני להו הגעלה (פז). וכן סלים שמשתמשין בהן חמץ דינם כנפה (פח), אבל שקים ישנים נוהגין בהן היתר על ידי כבוס; וצריך להתיר כל התפירות שבהן קודם הכבוס (פט) (תרומת הדשן סימן קי"ו).

^חכל בו סימן מח.

• עיקר גדול – ובאמת קשה מאוד לנקותם, ועדיף לנהוג כעצת הרמ"א.
• על יד הגעלה – כי המציאות היא, שנקיון מוחלט קשה מאד.
• רי"ב אייז"ן – מגררת.
• לא מהני להו הגעלה – כי בכלי זמנם, היו נקבים קטנים, שהקשו מאד על הנקיון.
• דינם כנפה – שכן חמץ ממש דבק בנקבים.
• קודם הכיבוס – בזמנם, היה החמץ דבק במקום התפר. ובמפות שלנו אין חשש, לכן מספיק לכבסם כדי לצאת מכל חשש.

סעיף יט

^טהרחת שקורים פאל"ה (צ), ^ייש אומרים שאין מועיל לה הגעלה וצריך לקנות חדשה (צא).

^טכל בו שם. ^י הגהות מיימוני פרק ה', ותרומת הדשן סימן קל מדברי הסמ"ק מצוה רכב.

• פאל"ה – לוח עץ המשמש להכנסת דברי מאפה אל התנור, והוצאתם ממנו, בתום האפיה.
• חדשה – כי הוא נכנס בתנור לוהט, ולכן מוגדר "תשמישו באור", שהגעלה אינה מועילה לו, וגם אי אפשר ללבנו, כי יישרף.

סעיף כ

^כהשלחנות והתיבות שמצניעים בהם אוכלין כל השנה (צב), רגילים לערות עליהם רותחין, לפי שלפעמים נשפך מרק מן הקדירה לתוכן (צג).

^כטור.

• כל השנה – כלומר שמניחים עליהם או בתוכם אוכל. ולכאורה אינם צריכים הכשרה, כי האוכלים המונחים שם צוננים, ואין שום בליעות.
• לתוכן – ואז בלעו מן החמץ. ואם בימי פסח יונח שם מאכל חם, הוא עלול לבלוע מהחמץ שבתיבה או בשלחן.

המחבר כתב "רגילים" ומשמע שאין זה חיוב גמור. הסיבה לזה, כפי הנראה, כי נצטרפו כאן חששות רבים. חמץ שנשפך, והנחת מאכל חם בפסח, בדיוק באותו מקום. אבל כיום, במקום שלא נוהגים לאכול ממשטח השולחן, אין צורך להכשירו. ואולם במקום שנוהגים לאכול ישירות ממשטח השולחן, צריך לנהוג כדברי המחבר.

סעיף כא

^לחביות של חרס שנתנו בהם שיכר שעורים (צד), מותרים בהגעלה (צה) או בעירוי שלשה ימים (צו). הגה: והגעלת החביות יעשה בדרך זה (צז), ילבן אבנים וישימם בהם (צח), ויערה עליהם רותחים מכלי ראשון (צט) ויגלגל החבית שיגיע הגעלה לכל מקום (ק) (הגהות מיימוני פרק ה'). ובדיעבד אם נתנו בהם יין או דבש בלא הגעלה, רק שהדיחן היטב תחלה, מותר לשתות ממנו בפסח (קא) (מרדכי פרק כל שעה סימן תקסז, והגהות אשר"י פרק ב' דעבודה זרה (סימן כד), ותרומת הדשן בסימן ר"א).

^לטור בשם רבינו יואל, ובית יוסף ד"ה רגילין בשם רוב הפוסקים, כיון דתשמישו בצונן.

• שיכר שעורים – צונן.
• בהגעלה – אף שראינו בסעיף א, כי בלתי אפשרי להכשיר כלי חרס, במקרה זה ההכשרה אפשרית, כי השיכר צונן, ואף שמעט ממנו נבלע בשהותו בחבית, ההגעלה פולטתו ומכשירתו.
• עירוי שלשה ימים – מניח מים רגילים בתוך החבית לעשרים וארבע (24) שעות. כעבור עשרים וארבע (24) שעות, יריק את הכלי, וימלאנו שוב במים לעשרים וארבע (24) שעות נוספות, וכך יעשה גם ביום שלישי. פעולה זו מועילה כהגעלה, לכלים שלא בלעו נוזלים חמים.
• בדרך זה – יש קושי בהגעלת חבית, כי אין כלי גדול מספיק להכילו. לכן מסביר הרמ"א כיצד לפעול.
• בהם – ירתיח אבנים באש, ויניחם בתוך החבית.
• מכלי ראשון – באמצעות תוספת החום מן האבנים, נחשב הדבר כהגעלה בתוך כלי ראשון.
• לכל מקום – כדי להכשיר כל מקום שבלע חמץ.
• בפסח – כיון שהנוזלים שבו צוננים, אין חיוב להגעיל מעיקר הדין, אלא זו חומרה. לכן בדיעבד אין לאסור, שהרי הכלל הוא שדבר בלוע נחשב פגום לאחר עשרים וארבע (24) שעות, ואינו אוסר מעיקר הדין^[8].

סעיף כב

^מכל הכלים, אפילו של חרס, שנשתמש בהם חמץ בצונן, מותר להשתמש בהם מצה אפילו בחמין (קב), חוץ מבית שאור (קג) ובית חרוסת (קד), שאף על פי שלא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן, אסור להשתמש בהם מצה בחמין, אבל בצונן להניח בהם מצה אפויה, מותר; אבל אסור ללוש בהם (קה). וכל זה בלא הגעלה, ^נאבל על ידי הגעלה, אפילו בית שאור וחרוסת מותרים אם אינם של חרס (קו), ^סאבל לשל חרס לא מהני הגעלה (קז), ^עואפילו לא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן, לא ישתמש בהם מצה אפילו בצונן. והאידנא נהגו עלמא דלא לאשתמושי בפסח במאני דפחרא עתיקי (קח) (פירוש, כלי חרס ישנים). (ותנור של בית החורף (קט) דינו ככלי חרס ואסור לשום שום דבר על התנור בפסח) (מהר"י וייל סימן קצג).

^ממהא דשמואל פסחים (ל"ו) [ל'] ע"ב, כגירסת הרא"ש שם פ"ב סימן ט'. ^נהרא"ש שם בשם הר"י ושאר פוסקים. ^סשם בגמרא דף ל' ע"ב. ^עכגירסת הרי"ף שם ט ע"א, וכמו שפירש הר"ן שם ד"ה ד"ה אבל.

• אפילו בחמין – כי כלי שנשתמשו בו בצונן לא בלע חמץ, ואין שום חשש להשתמש בו.
• מבית שאור – כלי שמניחים בו שאור, וחימוצו קשה וחריף, ומבליע גם בצונן.
• ובית חרוסת – כלי בו הונחו מאכלים חריפים עם חמץ, והחריפות גורמת להבליע.
• אסור ללוש בהם – כי על ידי עסק הלישה, העיסה מתחממת.
• אינם של חרס – כדין כל הכלים המתכשרים בהגעלה.
• לשל חרס לא מהני הגעלה – ואף שראינו בסעיף הקודם שמועילה הגעלה לחביות של חרס שנתנו בהם שיכר צונן, שונה הוא בית שאור, כי השאור חריף, ומבליע יותר^[9].
• והאידנא וכו' – תרגום: ובזמן זה נהגו העולם, שלא להשתמש בפסח בכלי חרס ישנים.
• ותנור של בית החורף – תנור לחימום הבית, שנהגו להניח עליו מאכלים לחממם, או לאפות עליו, ואגב כך בלע חמץ.

סעיף כג

^פכלי חרס המצופין בהתוך זכוכית, דינם ככלי חרס (קי). הגה: ויש מקומות שנהגו שלא להשתמש בכלי חרס גליזאר"ט אפילו חדשים^[10] (מהרי"ל הלכות הגעלה), ואין להחמיר (קיא) רק במקום המנהג (תשובת מהרי"ל).

^פשם בגמרא.

• ככלי חרס – אף ש/לדעת שלדעת המחבר זכוכית אינה צריכה הכשר, כאן מדובר בשכבה דקה מאד של זכוכית, והכלי עדיין בולע, לכן אי אפשר להכשירו. אמנם כלי פורצלן של ימינו, שהוא כלי חרס מצופה באיכות גבוהה מאוד, אין כל בליעה, לכן ניתן להכשירם בהגעלה, ובזה יוצאים מידי כל חשש^[11].
• ואין להחמיר – כי הסובין עמו הוכנו, כבר אינם ראויים לתת טעם. מזו הסיבה אין לאסור שימוש בכוסות קרטון, אף שיתכן כי השתמשו בחמץ לעשייתן.

סעיף כד

^צכלי עץ המצופים בסמנים שקורים ברניס (קיב), דינם ככלי חרס. הגה: ויש מקומות שמחמירים שלא להשתמש בכלים צבועים אפילו הן חדשים (קיג) (מהרי"ל שם), וכן המחופין בבדיל (קיד); ואין להחמיר בזה רק במקום שנהגו איסור (קטו) (תשובת מהרי"ל).

^צטור בשם רב האי.

• ברניס – סוג של ציפוי הדומה לחרס, שאינו חלק אלא יש בו בליטות, ואינו פולט כל החמץ בשעת הגעלה, לכן דינו ככלי חרס^[12].
• אפילו הן חדשים – כי חוששים שמא תחת הצבע החדש נמצא כלי ישן, שבלע איסור, ונראה חדש רק בזכות הצבע.
• המחופין בבדיל – מאותה סיבה, שמא הבדיל מכסה כלי ישן, שבלע איסור. וגם בגלל שהחיפוי מוכן עם סובין.
• במקום שנהגו איסור – כי אלה חששות רחוקות, ובין כה בדיעבד הכל מותר.

סעיף כה

^קכל כלי השתיה, בין צלוחיות בין כוסות, מותרים בשטיפה. בין שהם של זכוכית, בין שהם של עץ, בין שהם של מתכת, בין שהם של חרס, ^רואף על פי שלפעמים נותנים בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה, שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו (קטז). הגה: מיהו יש מחמירים ומצריכים הגעלה, וכן נוהגין (קיז) (ועיין לעיל סעיף ו').

^קטור, מהא דצויין לעיל סעיף ד'. ^רתשובת הרשב"א ח"א סימן שע"ב.

• רוב תשמישו – כפי שהסברנו בסעיף ו.
• וכן נוהגין – כאן הרמ"א לשיטתו בסעיף ו, שהיות ובלע אפילו פעם אחת בכלי ראשון, הטעם הבלוע אינו יוצא אלא בהגעלה. אמנם לדעת המחבר אין צריך הגעלה, וכך נוהגים הספרדים.

סעיף כו

^שכלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום ^תואפילו משתמש בהם בחמין, אין צריכים שום הכשר  שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו (קיח). הגה: ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו (קיט); וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו (סמ"ק מצוה רכב, ואגור סימן תשלו). וכן כלי כסף שיש בתוכן היתוך זכוכית (קכ) שקורין גישמעלצ"ט, אין להגעילו; אבל מבחוץ אינו מזיק (קכא) (תרומת הדשן סימן קל"ב).

^שהר"ן בפרק ב' דפסחים ט ע"א ד"ה כי. ^תהרשב"א בתשובה סימן רלג.

• סגי להו – כי הזכוכית חלקה לגמרי ואינה בולעת כלום. מכאן הוכחנו בהקדמת הסימן שכל איסור השימוש בכלי חמץ בפסח הוא בגלל בליעתם. במציאות של ימינו, כיון שכמעט כל הכלים אינם בולעים, מעיקר הדין לא היה צריך להכשירם כלל, ובכל זאת מנהג ישראל בידינו להכשירם.
• אפילו הגעלה לא מהני להו – כי מחשיבים אותם ככלי חרס שבולעים ולא פולטים. ואף שבימינו ברור שאינם בולעים, מנהג אשכנז הוא שלא להשתמש בהם. וכלי פיירקס ודורלקס שהם זכוכית קשה, שאינה נשברת,ניתן להכשירם בהגעלה לאשכנזים, ולספרדים מותרים לאחר רחיצתם^[13].
• שיש בתוכן היתוך זכוכית – כלים שצידם הפנימי מכוסה בשכבה דקה של זכוכית.
• אינו מזיק – כשהזכוכית מכסה את חלקו החיצוני של הכלי, ניתן להכשירו בהגעלה, כי האוכל אינו נוגע בצד זה.

סעיף כז

^אשפוד ישן שצלו בו עופות בפסח, מותרין (קכב), אף על פי שמקודם צלו בו בשר מלוח ממלח שלא נבדק (קכג). הגה: מיהו אין להתיר רק בדיעבד (קכד). וכן הברזות שבחביות של יין, נוהגין להדיחן (קכה) (אגור סימן תשז, מהרי"ל – הלכות שלושים יום קודם לפסח). וכן העצים (קכו) שתוחבין בהם כלי שתייה, צריכין הדחה לשום בהם כלים בפסח (קכז) (מהר"י וייל סימן קצג).

^אמרדכי בפרק ב' דפסחים סימן תקנה.

• מותרין – הכוונה שהשימוש בשפוד זה מותר לכתחילה[14].
• שלא נבדק – ויתכן שהיה חמץ מעורב במלח, ונבלע בשפוד, אלא שלפני פסח נתבטל מחמת מיעוטו. אין אומרים שבפסח חוזר ואוסר.
• רק בדיעבד – הרמ"א חולק על המחבר, כי סובר שבדבר יבש אומרים חוזר וניעור[15], אלא שבדיעבד מותר כי נוכחות החמץ אינה ודאית[16].
• להדיחן – לרחוץ אותם, כי יתכן שנגע בהם בידים מלוכלכות. אמנם זו רק זהירות בעלמא, כי האוכל בפסח אינו בא במגע עם הברז.
• העצים – הכוונה לכלים גדולים מעץ, ממולאים מים, שבתוכם מכניסים כוסות לנקותם, כעין כיור של ימינו.
• בפסח – כלי שתיה הם כלים שמשתמשים בהם בצונן, ולא בלעו איסור, אבל יתכן שנדבק קצת חמץ בתוך כלי העץ, על כן צריך לנקותם לפני פסח. ומכאן נלמד, שראוי לרחוץ לפני פסח גם כלים שאינם מחוייבים הגעלה.

סיכום הלכות הכשרה למעשה בזמננו

כלים שמשתמשים בהם רק בצונן

נזכיר כי עניין ההכשרה נתקן עבור כלים שבלעו אוכל חם, מחשש שבפסח יכניסו בהם אוכל חם, שיבלע את החמץ הנפלט מכלי החמץ.

על כן כלים או משטחים שלא הונח עליהם אוכל חם, וכן כלים שנשתמשו בהם בצונן, אינם צריכים הכשרה.

מכאן מוכח, שמקררים, מקפיאים, שולחנות שלא מונח עליהם חמץ חם במגע ישיר, שיש, אם אכן לא מניחים עליו חמץ חם במשך השנה, כל אלה אינם צריכים הכשרה כלל.

כוסות, ככוס קידוש וכוסות שתיה, שמשתמשים בהם רק לשתיה קרה, כל אלה אינם צריכים הכשרה, בין אם הם פורצלן, חרסינה, זכוכית, או כל חומר אחר.

כלים שמשתמשים בהם בחום

כלים מחרסינה ומפורצלן אינם ניתנים להכשרה.

צלחות וסכו"ם ממתכת או מפלסטיק קשיח או מפיירקס, הכשרתם בהגעלה.

כלי זכוכית, לספרדים מותרים ללא הכשרה (כי אינם בולעים), ובני אשכנז נוהגים לא להשתמש בהם בפסח, אם השתמשו בהם במשקה חמץ חם.

סירים וכיסוייהם צריכים הגעלה.

כלים שמשתמשים בהם באפיה

תבניות, מצנם, רשת של תנור, אם מונח עליו מאכל ישירות, כל אלה ודומיהם, אין אפשרות להכשירם לפסח.

כלים או משטחים שלא מניחים עליהם אוכל ישירות

כלל גדול – אין מתכת בולעת חמץ מחברתה ללא נוזל.

על כן הכיריים והחצובות אינם צריכים הכשרה, כי מניחים עליהם סירים, והמגע הישיר הוא בסירים ולא באוכל. ואין הבדל אם זה כיריים גז חשמל או אינדוקציה[17].

גם פלטה של שבת אינה צריכה הכשרה. אבל אם במהלך השנה מפשירים חלה קפואה ישירות עליה, ינקנה היטב ויפעילה למשך חצי שעה, ובפסח לא יניחו אוכל ישר עליה, אלא בתוך כלים כנהוג^[18].

משטחי שיש, או כל מקום אחר עליו אין מניחים מאכלים אלא סירים, אף אם הסירים חמים, אין צורך להכשירם.

מיחם וקומקום גם כן אינם צריכים הכשרה, כי אין מניחים עליהם חמץ. אמנם מי שמניח על המיחם חלה כדי להפשירה, יערה מים חמים על המכסה, ובפסח יזהר שלא יניח עליו שום מאכל.

מדיח כלים, יפעיל אותו פעם אחת ללא כלים.

כיור אינו צריך הכשרה^[19].

תנור

תנור שהמאכל הנאפה בו, מונח ישירות על דפנות התנור, אינו ניתן להכשרה.

תנורים של ימינו, שכל האפיה נעשית בתבניות, ואין מגע ישיר בין המאפה לדפנות, מעיקר הדין אינם צריכים הכשרה. אבל נוהגים להפעילם חצי שעה, ללא דבר בתוכם. ובתנור פירוליטי  (שמגיע לחום גבוה מאד), יש להפעיל תוכנית לניקוי עצמי, והיא מכשירתו.

ככל האמור לעיל, יש לנהוג גם ברשת התנור, אם האוכל אינו בא עמו במגע ישיר, אלא מונח בתבניות.

כמובן צריך לוודא את נקיונם של הללו, לבל יהיה בהם חמץ בעין.

מיקרוגל בו המאכל מונח בתוך כלי, אינו צריך הכשרה, אבל אם מאכל חמץ מונח ומתחמם על הצלחת, צריך לעשות לה הגעלה, למנהג אשכנז. ולמנהג ספרד, אין צריך כל הכשרה.

[1] כך מפורש בסעיף כו, שזכוכית אינה צריכה הכשרה כי אינה בולעת. ומכאן מוכח שההכשרה נדרשת כאשר הכלי בולע,. ועיין דבר חברון (יורה דעה ב, קנג), ועיין בפניני הלכה (כשרות ב עמוד 276) שמאריך בענין זה. וכן בספר טעם ביקר (עמוד תקיא). ועיין באגרות משה (אורח חיים ח"ג סימן נח) שמסתפק בדין זה.

[2] מפורש בסעיף ה שגם כלי שני צריך הכשר, וכן כאן בבית יוסף. ואף שבשאר איסורים מקילים בכלי שני, חמץ בפסח, שאוסר במשהו, חמור יותר.

[3] כמו שהסברנו בהקדמה, שמקובל להכשיר אף כי למעשה אין כל כך הרבה בליעות.

[4]  סברא זו יסודה בדעה שכדי להכשיר כלי מחמץ לא נדרש ליבון, אלא די בהגעלה. כי בעת בליעת החמץ, היה זה מותר, ולכן איסורו קל, לדעה זו, מבליעת בשר לא כשר. ואף שלהלכה לא נתקבלה דעה זו, יש משתמשים בדעה זו להקל ולהסתפק בליבון קל.

[5] המשנה ברורה (ס"ק לד) כתב שבדיעבד מותר, כי אפשר לסמוך על הדעות שבליעת חמץ מוגדרת "היתרא בלע". ובמקומות שהחצובה אינה משמשת להנחה ישירה של מאכלים מותר גם לכתחילה.

[6] ועיין באגרות משה (יורה דעה ח"א סימן מב) שמתיר להשתמש בכיור הן לכלים חלבים והן לכלים בשריים, וטעמי ההיתר הנזכרים שם, שייכים גם לכאן. אלא שכאן הם שייכים אפילו יותר. שהרי ההגעלה נעשית כהפרדה בין השימוש של ימי השנה, לשימוש של פסח [ולא כהוצאת איסור מהכלי]. אמנם במקום אחר (או"ח ח"ג סימן נח) החמיר להניח אבן רותחת לפני הפעלת המכונה. אבל אין זה מעיקר הדין, כמבואר בדבריו. שכן כתב, שזה נותן טעם בר נותן טעם. ומעיקר הדין מספיק שהמכשיר יהיה נקי, כי ממה נחוש. אם נחוש לבליעת חמץ בדפנות, בזמן הדחת כלי חמץ, הרי למעשה מכוח המים, החמץ נשטף מיד. ואפילו אם נבלע בדפנות, ויש חשש שבשטיפת כלי הפסח ייפלט החמץ מדפנות המדיח ויכנס בכלי פסח, ויאסרו את האוכל החם שיונח בצלחות, הרי אלו חששות רחוקות בדין "נותן טעם לפגם", ועל כן די בהפעלת המכונה בחום הגבוה ביותר, כדי לצאת מידי כל חשש.

[7] בסימן תמז סעיף י, הביא הרמ"א שמנהג אשכנז לאסור נותן טעם לפגם גם בדיעבד, אבל המ"ב כתב שם (ס"ק צח) שמנהג זה לא פשט בכל מקום.

[8] ועיין סימן תמז סעיף י ובדברינו שם.

[9] מוסבר על פי הכף החיים אות רסד, ובזה מתורצת קושיית הביאור הלכה ד"ה אבל. וכך מפורש בבית יוסף שחימוצו של שאור דומה לחום.

[10] כי בעשייתם היו משתמשים בסובין, שהן חמץ.

[11] הפוסקים חלוקים בדין הפורצלן. הרדב"ז, שהוא בין המחמירים, כתב שלא ניתן להכשירו מטעם שאיננו בטוחים באטימות הציפוים. לכן בזמננו, שהציפוי איכותי מאוד, יש מקום להקל אפילו לדעתו. ועיין פניני הלכה (פסח פרק יא), שם הביא את הדעות השונות.

[12] מוסבר על פי כף החיים אות רפג.

[13] כף החיים אות שט, וחזון עובדיה (פסח עמוד קנב).

[14] על פי הכלל שלא אומרים חוזר וניעור. ואף מי שסובר חוזר וניעור, אין זה אלא בודאי חמץ, ולא בספק.

[15] כפי שכתב בסימן תמז סעיף ד.

[16] ומלבד זאת הטעם פגום, כי עברו עשרים וארבע (24) שעות, ואף שהרמ"א אוסר טעם לפגם בפסח, בכל זאת אין להחמיר, כי יש לצרף לאמור שזה רק ספק, ונתבטל לפני פסח.

[17] האינדוקציה היא שיטת בישול, ולפיה, ממקמים סלילים מגנטיים תחת משטח זכוכית קראמית, והם יוצרים אפקט חום מדויק, בקוטר המתאים לתחתית כלי הבישול.

[18] לא מומלץ לכסות בנייר כסף, כי הוא עלול להתלקח.

[19] אף שמצוי חמץ בכיור, מן הצלחות, ופעמים נשפך עליהם מים חמים, אין צורך להכשירו, כי לא מניחים בכיור אוכל חם אלא צלחות, ואין היתכנות שהחמץ הבלוע בכיור, ייפלט וייבלע בצלחות של פסח, וייאסר האוכל המונח שם. בהלכה אין חשש כזה.