הקדמה על מוקצה
סימן ש"ח
1. טעם איסור מוקצה לרמב"ם ולראב"ד
2. סוגי מוקצה
3. סוגי טלטול
4. מסגרת המאמר
5. הערות
1. טעם איסור מוקצה לרמב״ם ולראב״ד
אסרו חכמים לטלטל בשבת ובימים טובים חפצים מסויימים. האיסור כולל בעיקר חפצים שמסתמא אינם עומדים לשימוש בשבת.
הרמב״ם (כד, יב־יג) הביא שלושה טעמים לגזרה זו. וזה לשונו:
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה?
(א) אמרו: ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול … קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים … שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה 'למען ינוח׳.
(ב) ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה.
(ג) ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן … ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת. לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם.
ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר.
הראב״ד מוסיף על הרמב״ם שאיסור מוקצה הוא גזירה שלא יבוא להוציא דברים מרשות לרשות, ומביא לטעם זה ראיה מהגמרא[1].
והנה על טעם הראב״ד יש לשאול:
– למה איסור מוקצה הוא דוקא בחפצים שאין דעתו של האדם להשתמש בהם בשבת, הלא חשש ההוצאה גדול יותר בדברים שרגילים להשתמש בהם בשבת?
– למה איסור מוקצה נשאר בתוקפו גם במקום בו אין חשש הוצאה, כגון במקום שיש בו ״צורת הפתח״?[2]
אבל אחרי העיון, נראה להסביר שבאמת דברי הראב״ד ודברי הרמב״ם קרובים זה לזה, כי הנה לפי טעם הרמב״ם, הטעמים השונים בגזירת מוקצה הם למעשה משום דבר אחד — לייחד את יום שבת לעבודת השם ולתענוגי אכילה ושתיה. וכמו שנאסרו המלאכות כדי שאדם יהיה פנוי באותו יום מכל עסקיו, ושהמאכל והמשקה יהיו מוכנים מבעוד יום ולא
יצטרך להתעסק בהם, כך אסרו חכמים לטלטל מוקצה, ובכך להרחיב את הפנאי להתפלל, ללמוד ולהתענג בתענוגי שבת.
רעיון זה נמצא גם באיסור הוצאה. מותר לטלטל ברשות היחיד ואסור לטלטל ברשות הרבים[3] כי שבת הוא יום של רשות היחיד. בשבת אדם מתייחד עם רשות היחיד של חיי המשפחה, ועם רשות היחיד של התייחדות עם בוראו[4]. ולכן, הסביר הראב״ד, טעם איסור טלטול מוקצה הוא כדי שלא יעבור על איסור הוצאה, ובמילים אחרות — כדי שבטלטול חפצים לא יהפוך יום שבת ליום חול. ולכן גזירה זו שייכת דווקא בדברים שאין בהם צורך בשבת, וחכמים לא ביטלוה כשתיקנו "עירוב". ועל פי זה נבין גם את "מוקצה מחמת גופו". שדברים שאינם כלים, כמו עצים, אבנים ובעלי חיים, הם מוקצים כי במהותם אינם שייכים ל״רשות היחיד".
ואם נכונים דברינו בהסבר "טלטול צורך הוצאה הוא", אפשר בדרך זו להסביר מדוע ביטלו חכמים את מצוות שופר ומצוות לולב בשבת, מטעם "שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים"[5]. החשש אינו רק מעברה טכנית על מלאכת ההוצאה, אלא שקיום מצוות אלו בשבת יפגום בצביון השבת.
2. סוגי מוקצה
הנה ישנם בפוסקים שני סוגי מוקצה עיקריים:
- מוקצה מחמת גופו.
- מוקצה מדעת.
מוקצה מחמת גופו הוא חפץ שאינו עומד לשימושו של אדם, הואיל ואינו כלי ולא מאכל, כדוגמת עצים ואבנים.
יש מערכת שלמה של הלכות איך להפוך מוקצה מחמת גופו לכלי. ובמסגרת מאמר זה לא ניכנס כלל לדינים אלה. ונעיר שישנם דברים שאינם יכולים להפוך לכלי כלל, כמו בעלי חיים ושלהבת, כפי שנראה להלן.
מוקצה מדעת שייך בכלי שעומד (בחול) לשימושו של אדם, אבל האדם מקצה את דעתו ממנו בשבת. וסוגי מוקצה נחלקים על פי הסיבה שבעטייה מקצה האדם את דעתו מהכלי בשבת[6]:
- משום שאסור להשתמש בו בשבת. סוג זה נקרא "כלי שמלאכתו לאיסור".
- משום שהשימוש בו עלול לקלקלו. ונקרא "מוקצה מחמת חסרון כים".
- משום שבכניסת השבת היה מונח עליו מוקצה. מוקצה זה נקרא "כסיס לדכר אסור".
- משום שבכניסת השבת שימושו היה כרוך במלאכה האסורה בשבת. כמו פירות שבכניסת שבת עדיין על העץ (ובמהלך השבת נשרו או נקטפו ע״י גוי). סוג זה נקרא "מוקצה מחמת איסור".
3. סוגי טלטול
מלבד טלטול כלי לצרכו הרגיל ("לצורך מלאכתו"), הסוגיות דנות בכמה סוגי טלטולים, הנחלקים על־פי תכלית הטלטול:
- ״מחמה לצל״ — טלטול החפץ לטובתו. למשל: אם מתקלקל בחמה — להעבירו לצל, או להעבירו למקום שמשתמר בו מפני גנבים, ומפני קטנים וכיו״ב (טלטול זה נקרא גם "לצורך עצמו").
- ״לצורך גופו״ — טלטול על מנת להשתמש שימוש (המותר בשבת) בגוף החפץ, בלי קשר ליעודו האמיתי של החפץ. כגון טלטול פטיש לצורך פיצוח אגוזים.
- ״לצורך מקומו״ — טלטול כלי על מנת להשתמש במקום בו מונח החפץ.
כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, ולא נאסר אלא לטלטלו מחמה לצל; ושאר סוגי המוקצה אסור לטלטלם כלל, לא לצורך מחמה לצל ולא לצורך גופם ומקומם.
4. מסגרת המאמר
במסגרת סדרת המאמרים בנושא מוקצה, נעסוק בכמה סוגי כלים שנחלקו הפוסקים בדין טלטולם בשבת. והם:
– קדירה, כלומר סיר. ולכן נדון בכלי שרוב מלאכתו לאיסור ומיעוט מלאכתו להיתר.
– כמה כלים חשמליים, ולצורך דיון זה נבאר את הגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס.
– כלים שקובעים להם מקום משום חשיבותם, כמו תמונה בעלת ערך ושעון קיר. גם כאן נדון בהגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס.
כדי להגדיר את דיני הכלים לצורך טלטולם בשבת, נחלקם לשש קטגוריות על־פי היחס בין תשמישם לאיסור ותשמישם להיתר:
א. כלי שמלאכתו לאיסור, אבל לעיתים משתמשים בו לדבר היתר. כגון סיר, שעיקר שימושו לבישול, אבל לעיתים משתמשים בו לאיכסון.
ב. כלי שמלאכתו לאיסור וכל תשמישו לאיסור, אלא שבשעת הצורך אפשר להשתמש בו לדבר היתר שאינו עשוי לכך. כמו פטיש של נפחים, שהוא כלי מלאכה, אבל כשאין לאדם מפצח אגוזים הוא יכול להשתמש בפטיש זה אף שאינו ראוי לכך (גדול מדי).
ג. כלי שמלאכתו לאיסור, ובנוסף הבעלים חסים עליו מפאת חשיבותו. כמו שואב אבק.
ד. כלי שמלאכתו לאיסור, ששימושו לדבר היתר עלול לקלקלו. כמו סכין של שחיטה שהשימוש בו עלול לפוסלו.
ה. דבר שמלאכתו להיתר, ששימושו עלול לקלקלו. כמו תמונה בעלת ערך.
ו. כלי שמלאכתו לאיסור שאי אפשר בשום אופן להשתמש בו לדבר היתר.
ובמסגרת ההקדמה נביא את עיקרי המסקנות בסוגים אלו:
בסוג הראשון נחלקו להלכה הפמ״ג והחיי אדם, ונבאר בהמשך שאף נחלקו בכך הראשונים.
הסוג השני הוא כלי שמלאכתו לאיסור לכל הדעות.
בסוג השלישי נחלקו ראשונים, וביניהם רש״י והמאירי, האם הוא רק כלי שמלאכתו לאיסור או שגם מוקצה מחמת חסרון כיס. ולהלכה נחלקו בו פוסקי זמננו, כמו שנבאר.
הסוג הרביעי הוא מוקצה מחמת חסרון כיס לכל הדעות.
בסוג החמישי נחלקו אחרונים האם דבר שמלאכתו להיתר יכול להיות אסור מחמת חסרון כיס, כמו שנבאר.
בסוג השישי נחלקו התוספות ובעל המאור עם הרשב״א.
[1] "טלטול לאו צורך הוצאה הוא?" (שבת קכד,ב; ביצה לז,א).
[2] נעיר שטעמו של הראב״ד אינו מתאים ליום טוב, למרות שאף בו קיים איסור מוקצה (ואף חמור יותר מאשר בשבת).
[3] האחרונים חוקרים האם איסור טלטול ד׳ אמות ברה״ר הוא חלק מאב הוצאה מרשות לרשות, או שהוא איסור נפרד (ראה למשל שו״ת משפטי עוזיאל כרך ג או״ח סי׳ נג). וכאן נאמרו הדברים לשיטה הראשונה.
[4] "רשות היחיד עולה עד לרקיע" (שבת דף ז׳ ועוד).
[5] ראה למשל רמב״ם הל׳ לולב ז, יג.
[6] ע״פ דברי הב״י בריש סי׳ שח.