שולחן ערוך כפשוטו

הלכות פסח

סימן תמז – דיני תערובת חמץ בתוך הפסח, ובו י"ב סעיפים

סימן זה דן באיסור אכילת חמץ כשהחמץ מעורב בדברים שאינם חמץ. בסימן תמב הוסבר דין תערובת חמץ לגבי איסור בַַּל יֵרָאֶה, וכאן הוא מוסבר לגבי איסור אכילה. ובהקדמה שם הובאו עיקרי דינים אלה, ונביאם כאן בקצרה[1]:

האוכל כזית חמץ גמור, עובר על איסור תורה. ובמזיד, ייענש בכרת. תערובת ששמינית ממנה חמץ, קרויה "כזית בכדי אכילת פרס". כלומר כזית חמץ מעורב בהיתר, ואכילת התערובת נמשכת כזמן אכילת ארבעה ביצים, שהם שמונה זיתים. והאוכל תערובת זו, עובר בלאו מן הפסוק (שמות יב כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ.

תערובת שבה פחות משמינית חמץ, ובכולה שיעור כזית, אסורה מן התורה באכילה, ככל חצי שיעור.

תערובת שהחמץ נתן בה רק טעמו, אסורה באכילה מן התורה, אבל אין בזה לאו. ואיסור תורה זה חומרתו קלה באופן יחסי.

בסימן זה נדון בחמץ הנמצא בכמות מזערית, מתי נאסר ומתי הותר.

 

סעיף א

אחמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו (א) בין שלא במינו (ב), בבמשהו (ג), אפילו בהנאה. הגה: וצריך לשרוף הכל, ולא סגי בפדיון דמי החמץ ולמכור השאר (ד) (מרדכי פ"ק דפסחים ופסקי מהרא"י סי' קס"ד ותשובת מהר"י ברי"ן). מיהו כלים שנתבשל בהם, מותרים לאחר הפסח ואין צריכין שבירה או הגעלה (ה). (דעת עצמו, ותוספות פרק כל שעה). גודין תערובתו כדין שאר התערובת, אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות מששים אוסר בחמץ במשהו; אבל אם בשאר תערובות לא היה צריך ששים אלא קליפה (ו) או נטילת מקום (ז), אף בחמץ כן (ח). שחם בחם בלא רוטב די בקליפה כשאר איסורים (ט). וכן אם נגע (י) ככר חמץ בככר מצה ושניהם חמין, ואין שם דבר המפעפען (יא), לא אסור אלא מקום מגעו בלבד, לפי שאינו מבליע יותר (יב). הגה: ובדין ריחא מלתא לענין תבשיל שיש בו חמץ עם שאר תבשילין, יש מקילין במקום דהיה מותר בשאר איסורים (יג) (מרדכי פרק כל שעה); ויש מחמירין דמשהו מיהו איכא (יד) (הגהות סמ"ק ותוס' דע"א). ודוקא במקום ששייך בו ריחא, אלא דבשאר איסורים לאו מלתא היא, כמו שיתבאר בי"ד סימן ק"ח בס"ד (טו).

אמימרא דרבא פסחים ל ע"א. בהסכמת רוב הפוסקים. וכתב הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות (ה"ט) משום דהוי דבר שיש לו מתירין ורא"ש בשלהי עבודה זרה סימן כט-ל כתב דחמץ דלא בדילי מיניה כולי שתא החמירו בו. גהרב המגיד בסוף פרק ד מהלכות חמץ ומצה הי"ב ושכן כתבו המפרשים (עיין ביורה דעה סימן קה בסעיף ד וה' ששם פסק כדי נטילה).

  • במינו – מין במינו פירושו, שיש טעם דומה ושוה גם לאיסור וגם להיתר. כגון, בשר נבילה שהתערב בתבשיל בשר כשר. ודינו, אם האיסור הוא הרוב, נאסר מן התורה. ואם ההיתר הוא הרוב, נאסר מדרבנן. ובכמות קטנה מאחד חלקי ששים (1/60), התערובת מותרת.
  • מין שלא במינו – פירושו, שטעם האיסור שונה מטעם ההיתר. כגון שנפל בשר נבילה במרק ירקות. אם הבשר נותן טעם בתערובת, הרי היא אסורה מן התורה[2]. וחכמים שיערו, שאם האיסור יותר מאחד חלקי ששים (1/60), הוא נותן טעם, ואם פחות, אינו נותן טעם, והתערובת מותרת.
  • במשהו – כלומר אפילו פירור קטן של חמץ שנפל במרק, אוסר את כולו מדרבנן, אף שברור שפירור זה לא נתן טעם במרק. טעם האיסור הוא, כי התורה החמירה מאוד ואסרה אפילו בעלות על חמץ, ובשאר איסורים לא מצינו החמרה כזו. כמו כן יש חיוב כרת באכילתו. ונוסף על זאת, הרי כל השנה החמץ מותר, ויותר קשה להיפרד ממנו[3]. אבל חומרה זו שייכת רק כשידוע שנפל משהו חמץ בתוך הפסח, בוודאות. אבל בספק אם נפל, מותר[4].
  • ולמכור השאר – הפתרון המוצע ברמ"א הוא מכירת התערובת האסורה בזול, כלומר בהפחתת ערך החמץ שבו, כך אינו נהנה מהחמץ. אלא שלמנהג אשכנז תקנו חכמים לאסור את התערובת כולה. אבל למנהג ספרד, מותר למכור תערובת זו בהפחתת ערך החמץ, כפי שמפורש בסימן תסז סעיף י.
  • שבירה או הגעלה – שהרי ראינו בסימן תמ"ב, כי איסור בעלות חמץ אינו אלא באוכל ממש, ובו כמות חמץ שלכל הפחות נותנת טעם.
  • קליפה – כלומר הסרת שכבה דקה במקום נגיעת האיסור. כגון חתיכת בשר חם נפלה בחלב קר, וצריך להסיר קליפה מהבשר[5].
  • נטילת מקום – הסרת מקום מגע האיסור בעומק אצבע (כשני סנטימטר). כגון כשחתיכת בשר היתר נפלה על חתיכת בשר איסור הנצלית באש, ומסירים כדי נטילה במקום המגע[6].
  • אף בחמץ כן – ולא צריך לאסור את הכל.
  • כשאר איסורים – שלפעמים צריך להסיר קליפה, ולפעמים כדי נטילה.
  • וכן אם נגע – צריך לקרוא ולכן, והמחבר נותן דוגמא לעיקרון שהביא[7].
  • דבר המפעפען – כלומר שהמאכל אינו שומני, כי שומן המתערב, נבלע בכולו, ואוסרו כולו.
  • לפי שאינו מבליע יותר – כלומר, אף שראינו ביורה דעה שחם בחם אוסר כדי נטילה, ולא רק כדי קליפה, בכל זאת בנגיעת חמץ במצה, שאין בו כל שומן, די בקליפה. וזה מה שהוסיף המחבר "לפי שאינו מבליע יותר"[8].
  • מותר בשאר איסורים – להלכה[9] נפסק שריח לא יוצר איסור, כלומר שאם באותו תנור נאפו, דבר שאינו כשר לצד דבר כשר (אף שלכתחילה אין לעשות כן), המאכל המותר לא נאסר. ויש אומרים שאם כי חמץ אוסר במשהו (מדרבנן), הרי זה דווקא כשנבלע החמץ בתבשיל. אבל ריח חמץ, אינו אוסר את התבשיל או המאפה. ומצה ולחם שנאפו יחד בתנור, לכל הדעות מותר, כי אין ריח הלחם יכול לאסור[10].
  • דמשהו מיהו איכא – המחמירים סוברים שהריח של החמץ נחשב לכל הפחות כמשהו חמץ. המחבר לא הביא חומרא זו, ובשעת הצורך יכולים גם האשכנזים להקל. וכל דין "ריח" הוא כשנאפו יחד בתנור, אבל מאכל שנאפה בתנור לאחר שאפו בו חמץ, אינו נאסר. על כן אין סיבה לאסור אפיה בפסח בתנור בו אופים חמץ כל השנה. כי די שלא נשאר חמץ בעין. ואף כי בעבר דרשו ליבון, לא היה זה אלא כשאפו לחם ישירות על תחתית התנור, או שהדביקו עיסת חמץ בדפנותיו, ובאותם מקומות, אין לאפות מצה לפסח אלא אחר הכשרתו. אבל במציאות של ימינו, התנורים הביתיים בהם אופים את הלחם, הרי הוא יושב בתוך תבניות, ואם כן מותר גם למחמירים.
  • בי"ד סימן ק"ח – גם למחמירים, זהו דווקא אם המצה והחמץ מגולים, אבל אם אחד מהם מכוסה, הרי גם בשאר איסורים אין איסור, אפילו לכתחילה, לאפותם יחד בתנור, הלכך גם בחמץ ומצה מותר לכל הדעות.

טרם השימוש בתנור לצרכי פסח, נוהגים לנקותו, ולחממו אחר כך, למשך זמן מה.

 

סעיף ב

דחמץ שנתערב משש שעות (ולמעלה) עד הלילה, אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורין (טז). (ונותן טעם לפגם נמי שרי (יז)) (דברי עצמו אליבא דכולי עלמא).

דתוספות בעבודה זרה סו ע"ב ד"ה רבא והרא"ש בפרק ב סימן ה' דפסחים ושארי פוסקים.

  • דינו כשאר איסורין – שהתערובת מותרת אם החמץ הוא פחות מאחד חלקי ששים (1/60). כי בערב פסח אין חומרה מיוחדת באכילת חמץ, שאין בו חיוב כרת, לכן לא החמירו בו חכמים. ואם התערובת נאסרת בהגיע הפסח, ראה להלן בסעיף ד.
  • ונותן טעם לפגם נמי שרי – דין נוסף בשאר איסורים. כאשר נכנס במאכל טעם לא טוב של איסור, אין לאסרו. כגון, שטעו ובישלו בקדירה בשרית תבשיל חלבי, אין התבשיל נאסר, כשחלפו, מעת בישול הבשר, יותר מעשרים וארבע (24) שעות. כי טעם הבשר שבלוע בדפני הכלי פגום, ואינו טוב. ומזה למד הרמ"א, שגם בערב פסח הדין דומה. ואם טעו לבשל בערב פסח בכלי חמץ (שמאז בושל בו חמץ חלפו יותר מעשרים וארבע שעות), האוכל מותר בדיעבד. אבל המחבר סבור, כי טעם פגום אינו אוסר אפילו בפסח עצמו, כפי שנראה בסעיף י.

 

סעיף ג

החטה שנמצאת בערב פסח בתרנגולת מבושלת, מותר לבטלה בשישים (יח). אבל אם חממו התרנגולת בפסח בעוד שהחטה בתוכה, חוזרת ליתן טעם בתוכה בפסח והוי במשהו (יט). הגה: ומיהו בחימום כלי שני (כ)  אין לחוש (הגהות מיימוני פ"א). ויש מחמירין בכלי שני בפסח (כא), וטוב להחמיר  אם היד סולדת בו (כב), דבלאו הכי לא מקרי כלי שני (כג).

התרומת הדשן סימן קיד (בשם) הגהות.

  • מותר לבטלה בשישים – כלומר די בהסרת החיטה. והתרנגולת עצמה מותרת, שהרי שיעור החיטה הוא פחות מאחד חלקי ששים (1/60) מן התרנגולת.
  • והוי במשהו – אם לא נטלו את החיטה, וחזרו וחממו את התרנגולת בפסח, כל התרנגולת אסורה, כי בפסח עצמו, אפילו משהו חמץ אוסר.
  • בחימום כלי שני – כלי ראשון הוא הכלי שעמד על האש ועדיין חם, וכל שכן סיר בו המאכל מתבשל. וכלי שני הוא הכלי אליו מועבר המאכל, כגון צלחת. ואם התרנגולת, בה נמצאה חיטה זו, בושלה לפני פסח, ובפסח הכניסוה בכלי שני, אין לאסרה, כי אין בחום הכלי שיגרום לחיטה לתת מטעמה.
  • בכלי שני בפסח – כמו שמחמירים לאסור במשהו, כך מחמירים לאסור בכלי שני, כי יתכן שאפילו בכלי שני נבלע משהו מן החמץ.
  • אם היד סולדת בו – ובשעת הצורך, אפשר להקל בין לאשכנזים ובין לספרדים.
  • לא מקרי כלי שני – "יד סולדת בו" הוא חום שבין ארבעים לארבעים וחמש (45 – 40) מעלות צלזיוס, כפי שהסברנו בהקדמה לסימן שיח. פחות משיעור זה אינו נקרא חם.

כלי ראשון שהורד מן האש, וירד חומו מתחת ליד סולדת בו, ואחר כך נפל בו חמץ והצליחו להוציאו, אינו אוסר את התבשיל[11].

 

סעיף ד

ואם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בששים, אינו חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו (כד), זויש חולקים (כה). הגה: ונוהגין כסברא הראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח (כו). (תרומת הדשן סי' קי"ד) ומיהו בדבר יבש שנתערב או שיש לחוש לתערובת, כגון פת שנפל ליין אף על פי שנטלו משם, אסור בפסח דחיישינן שמא נשארו בו פירורין (כז) ונותנין טעם בפסח. (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א (ח"א סימן קעג)).

ושם, וכן כתב הטור בשם רש"י ספר האורה ח"ב סימן לג ובעל העיטור ח"ב דף קכה ע"ב. זכן נראה מדברי רמב"ם סוף פרק ד הי"ב, והרב המגיד בשם הרבה מהגאונים, והרי"ץ גיאות ורבנו ירוחם נתיב ה' חלק ה בשם הרשב"א בתשובה ח"א סימן תפה.

  • לאסור במשהו – כי חומרת חכמים לאסור "משהו" נאמרה רק כשנפל בפסח עצמו.
  • ויש חולקים – וטוענים, שהיות ויש בתבשיל משהו חמץ, זה כלול בגזירה. להלכה, אין אומרים חוזר וניעור, אלא אם מדובר בתבשיל או במאכל שבמרכיביו הרגילים מכניסים חמץ, כדין הטריאקה, מסימן תמב[12], שבזה יש מקום להחמיר, כי החמץ לא נפל במקרה.
  • לח בלח – כי החמץ נמס, ואינו קיים במציאות.
  • שמא נשארו בו פירורין – הפירורין לא נמסו, ובפסח עצמו עדיין נמצאים. לכן זה כלול בגזירת חכמים שאסרו "משהו". המחבר לא קיבל חומרה זו, אלא כשהתבטל לפני פסח, אינו חוזר וניעור, בכל אופן. ולשיטתו מותר להשתמש בתבלינים בפסח, אף כשיש חשש לנוכחות כמות מזערית של חמץ[13].

 

סעיף ה

(כח) חבשר יבש וגבינה ודגים שנמלחו קודם הפסח טולא נזהרו בהם (כט), מותר לאכלם בפסח (ל); ימיהו דגים מלוחים השרוים במים בפסח (לא) בכלי חמץ, יש להחמיר (לב) ליזהר מהן מפני שהם בולעים בפסח מפליטת הכלים, וחמץ בפסח במשהו (לג). הגה: ויש חולקין ומחמירין (לד). ובמדינות אלו המנהג להחמיר לכתחלה, שלא לאכול גבינות ודגים ובשר יבש; אבל אם הדיחו הבשר שלש פעמים קודם פסח, נוהגין לאכלו (לה).  ובכרכשות (לו) אין מועיל הדחה (לז), לפיכך אין להשרות (לח) הטבחות היבשות (לט) (מהר"י ברי"ן), ובדיעבד אין להחמיר באלו (מ). אבל בשומן מהותך (מא) בכלי חמץ, אסור מדינא, אם לא היו נזהרין בשעת עשייתו מחמץ, ושלא התיכו אותו בכלי חמץ שהם בני יומן (מב) (מרדכי ריש פרק כל שעה וסמ"ג והגהות מיימוני פ"א).

וכן כל דבר שמבשלים בכלי חמץ, כגון יין מבושל או מרקחת (מג) וכדומה, אסור בפסח (מד). אבל ביום טוב האחרון יש להקל בו (מה) (פסקי מהרי"א סי' קפ"ז). והוא הדין אם נתערב משהו מדברים אלו תוך המאכל, שאין להחמיר (מו) לאסור התערובות, כן נראה לי.

יש מחמירין להסתפק מחומץ יין שמסתפקין ממנו כל השנה, דחיישינן שמא נתנו בו מן הנשאר מן הסעודה ולפעמים יש בו פירורי לחם (מז) (מהרי"ל). ובמקומות אלו שאין חומץ יין מצוי, לא ראיתי מחמירין בזה (מח). עוד יש מחמירין לכתחלה שלא למלאות מן יין וחומץ, יין, תוך שלשים לפסח בכלי חמץ, ואם מלאוהו תוך שלשים, נוהגין שלא לשתותו בפסח (תשובת מהר"י ברי"ן). והמיקל לא הפסיד, כל שכן במקום שאין יין וחומץ מצוי (מט) כן נראה לי.

חבית יין שדבקו נסריו בבצק (נ), אם הוא תוך שני חדשים קודם פסח עדיין רך הוא ונותן טעם בפסח ואסור לשתותו (נא); ואם נתנוהו קודם לכן, כבר נתייבש ואינו נותן טעם בפסח, ושרי (נב) (מרדכי ריש פרק כל שעה וסמ"ג והגהות מיימוני פ"א). מיהו אם יש כזית בצק במקום אחד, חייב לבערו אף על פי שעשו לחזק (פסקי מהרא"י סימן קמ"ט) כדלעיל סימן תמ"ב סעיף ז' (נג).

חטור בשם רש"י ספר האורה ח"ב סימן לג, ומחזור ויטרי הלכות פסח סימן כד. טכן כתב רש"י בתשובה שם. יטור בשם תשובת אביו הרא"ש כלל כד סימן ד.

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במאכלים שאינם חמץ, אבל הוכנו לפני פסח ללא זהירות מיוחדת מחמץ. מה שמעורר שתי חששות. האחת, שמא קצת חמץ נתערב בם. והאחרת, שמא נעשו בכלי שלא הוכשר לפסח, ובדפנותיו בלוע חמץ. והנה בכל שאר איסורים, בלי קשר לפסח, הבישול בכלי שאינו כשר, אסור לכתחילה. ובדיעבד, יש הבדל אם בישלו בו טרם חלפו עשרים וארבע (24) שעות מבישול האיסור, שאז הכלי קרוי "בן יומו", או שבישלו בו בחלוף יממה שלימה, שאז הוא נקרא "אינו בן יומו". בכל האיסורים כלי בן יומו אוסר את המתבשל בו, אפילו בדיעבד. אבל שאינו בן יומו, בדיעבד, אינו אוסר.

בסימן זה דן המחבר בתבשילים שהתבשלו בכלי חמץ, הן בפסח הן לפני פסח. וכן בכלי, או שהוא בן יומו או שאינו. ובין כשיש ספק אם הוא בן יומו ובין אם לאו.

בכל האיסורים סתם כלי נחשב אינו בן יומו. אבל בפסח, יש מחמירים, כפי שנבאר.

  • ולא נזהרו בהם – ויתכן שנפל בהם משהו חמץ.
  • מותר לאכלם בפסח – כי אפילו אם נפלו, כבר נתבטלו[14].
  • בפסח – עצמו.
  • יש להחמיר – חומרה בעלמא, ולא מעיקר הדין.
  • במשהו – אף כשחלפו למעלה מעשרים וארבע (24) שעות מעת ששימש לחמץ, שאז יוצא מן הכלי טעם פגום, כי חכמים אסרו, לכתחילה, שימוש בכלי שאינו בן יומו, כדי שלא ישתמשו בבן יומו. אמנם בדיעבד המאכל מותר, כפי שפסק המחבר, שנותן טעם לפגם מותר[15].
  • ומחמירין – שלא להשתמש בבשר וגבינה שנמלחו קודם פסח, כי חוששים שמא נתערב קצת חמץ במלח, וביבש שנתערב ביבש ראינו בסעיף ד, שלשיטת הרמ"א, האיסור חוזר וניעור.

בימינו, בשר וגבינה הנעשים בצורה תעשייתית, אין לחשוש, אפילו לשיטת הרמ"א.

  • נוהגין לאכלו – כי אם היה עליו פירור חמץ, ההדחה סילקה אותו.
  • ובכרכשות – החלק הסופי של המעי הגס, הממולא בבשר טחון (באידיש הוא מכונה 'קישקע').
  • אין מועיל הדחה – כי המלח בו מעורב החמץ, מצוי בחלק הפנימי, ואינו מסתלק בהדחה חיצונית.
  • אין להשרות – בפסח עצמו, להכינם לאכילה. מחשש שמא עדיין מצוי בהם חמץ, שלשיטת הרמ"א ביבש המעורב ביבש, אומרים חוזר וניעור.
  • הטבחות היבשות – זו הכרכשתא הנזכרת.
  • אין להחמיר באלו – כי לא בטוח שההדחה לא תועיל, וגם, כי יש לצרף את השיטות הסוברות שאפילו יבש המעורב ביבש אין האיסור חוזר ואוסר. ומכאן יש להוכיח, שבספק משהו חמץ, אפילו של יבש ביבש, אין להחמיר, גם למנהג אשכנז[16].
  • שומן מהותך – שמן שנתקשה אחר תהליך חימום.
  • בני יומן – אם לא נזהרו מחמץ, יתכן שהיה שם חמץ. ואף שהיה זה פירור משהו, הרי לא נמס ונעלם. נוסף על זאת, כלי החמץ היה בן יומו, ואין טעמו פגום, לכן השמן ייאסר. אבל אם נזהרים מחמץ, והכלי אינו בן יומו, מותר. לכן יש להתיר אכילת מאכלים תעשייתיים בפסח, כשאין ברכיביהם חמץ[17].
  • מרקחת – מאכל עשוי מפירות מבושלים וסוכר, כמו ריבה.
  • אסור בפסח – אם יש חשש שבושל בכלי בן יומו. לדעת המחבר אין לחשוש לזה. וכשלא ידוע, יש להניח שבושל בכלי שאינו בן יומו.
  • יש להקל בו – בחוץ לארץ יש שני ימים טובים. והיום השני בשביעי של פסח הוא רק מדרבנן. לכן דינים שהונהגו רק כחומרה, מקילים בו. ובכלי שהחמירו עליו, שמא לא היה בן יומו, אין מחמירים ביום טוב אחרון.
  • שאין להחמיר – כי אפילו איסור המרקחת עצמה הונהג בגלל חשש "משהו", ולא מחמת חמץ ממש, לכן אינו יכול לאסור תבשיל אחר.
  • יש בו פירורי לחם – דברי הרמ"א משמשים מקור לנמנעים משימוש בסוכר וקפה בו השתמשו קודם פסח, מחשש שנכנס בם פירור חמץ. אמנם הספרדים אינם צריכים להחמיר, כי גם ב"יבש ביבש" אומרים שהחמץ שנתבטל, אינו חוזר וניעור בפסח.
  • לא ראיתי מחמירין בזה – כי זה חשש רחוק. ואין להחמיר אלא כשחומץ אחר מצוי.
  • שאין יין וחומץ מצוי – כי זה רק חומרה. שהרי מן הדין, כלי חמץ, לא ברור שהוא בן יומו. ואין זה אלא חשש רחוק, שלכתחילה מחמירים בו, כשיין או חומץ מצויים. ואם לאו, סומכים על עיקר הדין.
  • שדבקו נסריו בבצק – הבצק מתקשה, ובעבר היה משמש כחומר הדבקה, כמו מלט.
  • ואסור לשתותו – כי היין בולע קצת מהעיסה המשמשת כדבק של החבית[18].
  • ושרי – מותר, כי אינו נותן כל טעם ביין.
  • סימן תמ"ב סעיף ז' – ועיין שם פירושנו.

 

סעיף ו

כמלח ששמו במדוכה (נד), מותר למלוח בו בשר בפסח (נה) (משום דאינו מפליט בצונן (נו)).

כמרדכי פרק ב דפסחים סימן תקנז, ושם כתב במדוכה של חמץ.

  • במדוכה – כלי שלפעמים טוחנים בו חמץ.
  • בשר בפסח – כי המלח קר, ואינו בולע מן החמץ הבלוע בדפנות המדוכה.
  • בצונן – אף שראינו ביורה דעה[19] שמלוח נחשב כמו רותח. אבל כשאין בו ציר ונוזל, אין בכוחו להפליט חמץ מדפנות המדוכה. וכל שכן שמותר להשתמש בימינו במלח וסוכר הנמכרים כל השנה, אף שלא הוכנו במיוחד לפסח.

 

סעיף ז

לבוסר (נז) שדכין קודם פסח במדוכות מחומצות (נח), מותר לאכלו בפסח (נט). הגה: משום דאינו מפליט בצונן (ס). ואפילו אם נעשה בפסח אינו אוסר, אם היה הכלי נקי (סא); אבל אם חתכו בסכין של חמץ תוך הפסח, יש להחמיר, דסתם סכין אינו נקי ויש לחוש לחמץ הדבוק עליו (סב) (מהרי"ל).  אבל אם נתערב אותו דבר בתבשיל, אין לחוש ולהחמיר ולאסור מספק (סג), כך נראה לי.

לסמ"ק בסימן (רכ"א) [רכב].

  • בוסר – זהו ענב שלא נתבשל, והיו דכים אותו במדוכה, כדי לקבל משקה.
  • מחומצות – שבמשך השנה דכו בהם גם חמץ, ויתכן שהמדוכה בלעה ממנו.
  • לאכלו בפסח – כפי שהרמ"א מסביר מיד.
  • דאינו מפליט בצונן – כלומר הכלים בולעים ומפליטים דווקא בנגיעת נוזל חם, לכן מדוכה זו לא נאסרת. ואפילו אם בלעה חמץ, משקה הענבים לא ייאסר, כי המדוכה אינה פולטת בצונן.
  • הכלי נקי – כפי שהסביר, שאינו מפליט בצונן.
  • הדבוק עליו – מדובר בסכינים שלהם, ולא בסכינים שלנו, כי הם נקיים.
  • ולאסור מספק – כי מה שאוסרים את המאכל בא כחומרה, שהרי לא בטוח שהסכין היה מלוכלך. ולכן משהו מדבר זה, שאינו אסור מעיקר הדין, לא יאסור מאכל אחר.

 

סעיף ח

מזיתים שנזהרו לחתכם בסכין חדשה (סד), אפילו לא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה, אם אינה בת יומא, מותרת לכולי עלמא (סה).

מטור אפילו לדעת בעל התרומות סימן ס, דכיון דבשעת כבישה נותנים בהם מים, בטל חורפייהו.

  • בסכין חדשה – וברור מאליו, שאין חמץ דבוק עליה.
  • מותרת לכולי עלמא – השימוש בכלי שבלע חמץ, נאסר לכתחילה, ואפילו אינו בן יומו. וגזרו כן חכמים, כדי שלא ישתמש בבן יומו. ובדיעבד, מאכל הכבוש בכלי שאינו בן יומו, לא ייאסר, כי החמץ שנפלט, טעמו פגום.

 

סעיף ט

(סו) ניבש ביבש, אף על גב דבשאר איסורים חד בתרי בטיל (סז), חמץ במצה אפילו באלף לא בטיל (סח). ויש אומרים דחמץ שוה לשאר איסורין בזה (סט).

נהרי"ף בסוף פרק בתרא דעבודה זרה לז ע"א והמרדכי בפרק ב דפסחים סימן תקנג והרשב"א בתורת הבית בית ד שער א.

  • יבש ביבש – עד כאן נתבאר דינו של "משהו חמץ" הנמס ונמחה במאכל או בתבשיל. סעיף זה דן במאכלים יבשים שלא נימוחו זה בזה, אלא מונחים זה לצד זה, חלקם כשרים וחלקם לא, ולא נודע מי כשר ומי אינו. בכל האיסורים הכלל הוא, שהולכים אחר הרוב. כגון שתי חתיכות בשר כשרות, ואחת לא כשרה, ואינך יודע איזו אינה כשרה, הדין הוא, שמותר לאכול את כולם. כלל זה נקרא "בטל ברוב", ולמדוהו מהפסוק (שמות כג ב) אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.
  • חד בתרי בטיל – תרגום: אחד בטל בשתים. כלומר, נתבטל המיעוט ברוב, והכל מותר.
  • אפילו באלף לא בטיל – כמו שבערבוב לח בלח מחמירים ו"משהו" אוסר את הכל, כך החמירו בחמץ יבש, שהמיעוט אינו בטל ברוב.
  • שוה לשאר איסורין בזה – שחמץ בטל ברוב, ומותר לאכול הכל. דעה זו סבורה, שבגמרא[20], הובאה רק החומרה שחמץ אוסר אפילו במשהו בתערובת נמיסה, אבל לא אמרו בתלמוד לבטל דין "ביטול ברוב", ואין להמציא איסור מדעתנו. והלכה כדעה ראשונה, הן לאשכנזים והן לספרדים.

 

סעיף י

סנותן טעם לפגם, מותר גם בפסח (ע). הגה: ויש מחמירין (עא), וכן נוהגין באלו המדינות (עב). ובמקום שיש מנהג להחמיר (עג), אפילו משהו ונותן טעם לפגם אסור (עד) (תרומת הדשן סימן קכ"ח).

סטור בשם אביו הרא"ש שם בעבודה זרה פרק ה סימן ל.

  • מותר גם בפסח – כי לא מצינו בתלמוד חילוק והבדל בין "נותן טעם לפגם" שבאיסור חמץ לבין נתינת טעם בשאר איסורים. וכך מסתבר, כי "פגום" אינו חשוב, שאין בו אפילו משהו איסור.
  • ויש מחמירין – להחשיב טעם פגום ל"משהו".
  • וכן נוהגין באלו המדינות – אבל כתב המשנה ברורה, שהאיסור לא התפשט בכל מדינות אשכנז, לכן זה אסור רק במקום בו ידוע שנהגו לאסור. ולמנהג ספרד, אין להחמיר בנותן טעם לפגם, אבל לכתחילה אסור. לכן אין להשתמש בכלים של כל השנה, אם אין מכשירים אותם. אף שבדיעבד, אם השתמשו בהם, אין התבשיל נאסר.
  • ובמקום שיש מנהג להחמיר – שזה, כאמור, לא בכל המקומות.
  • אסור – כלומר, המחמירים מצרפים שתי חומרות, ו"משהו פגום" אוסר מאכל או תבשיל.

 

סעיף יא

(עה) עבין חמץ שנתערב קודם פסח ועבר עליו הפסח (עו), בין שנתערב בפסח פועבר עליו כל הפסח (עז), בין שעבר הפסח על החמץ (עח) ונתערב לאחר הפסח (עט), בטל בששים (פ). (ובפחות מששים (פא) סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח (פב)) (הגהות מיימוני פ"א).

עטור בשם ר"י תוס' עבודה זרה סו. ד"ה מכלל ורבנו תם שו"ת ספר הישר סימן נו אות ה ורש"י פסחים ל ע"א ד"ה אמר רב ורא"ש ע"ז פ"ה סי' ו, ורוב הפוסקים. פמימרא דרבא שם פסחים ושם בגמרא ל' ע"א.

  • הקדמה לסעיף – כל חמץ שעבר עליו הפסח, נאסר מדרבנן, כקנס על עברו באיסור בעלות על חמץ. סעיף זה דן בדינו של חמץ שנותר באיסורו אחר הפסח, אלא שכמות פחותה מאחד חלקי ששים (1/60) נתערבה בהיתר.
  • ועבר עליו הפסח – ובו יותר מאחד חלקי ששים (1/60), ולאחר שנאסר בפסח, נותר באיסורו גם אחר הפסח.
  • כל הפסח – והיה עליו לבערו בפסח ולא עשה כן.
  • שעבר הפסח על החמץ – על חמץ גמור.
  • ונתערב לאחר הפסח – השולחן מתייחס לשלשה מקרים, ועובר מן הקל אל החמור. הראשון, חמץ שנתערב לפני פסח, והשני אפילו נתערב בפסח, והשלישי אפילו היה בעין בפסח, שלא נתערב כלל, שכל אלה נותרים באיסורם אחר פסח.
  • בטל בששים – כשמתערב חמץ זה, אחר הפסח, בהיתר, אין בו כח לאסור במשהו, כי חומרת "משהו חמץ" נוהגת רק בפסח עצמו.
  • ובפחות מששים – שאין בתערובת ששים כנגד החמץ, ונאסרת מעיקר הדין.
  • לים המלח – כלומר רשאי למכרו, אבל יפחית ממחירו את ערך החמץ שבו, כך נמצא שאינו נהנה מהחמץ. ונראה, שגם הספרדים יכולים לסמוך על דעה זו[21].

 

סעיף יב

צחמץ נוקשה (פג), אפילו בעיניה (פד) אינו אסור בהנאה אחר הפסח (פה). והפידאו"ש, חמץ גמור הן ואסורים בהנאה אחר הפסח. הגה: יש נמנעין לשחוק על השלחן עם קלפים הנקראין קרטין בפסח (פו), דחוששין  שמא יפול מחמץ נוקשה שבהן לתוך מאכל (פז) (פסקי מהרא"י סי' קפ"ו).

צהריב"ש בתשובה סי' ג.

  • חמץ נוקשה – כלומר, אינו ראוי לאכילה.
  • אפילו בעיניה – אפילו בלי תערובת.
  • אחר הפסח – אם היה חמץ נוקשה זה בתוך תערובת, מותר להשהותו. ואף כשחמץ זה נוקשה גמור, מן התורה הרי אינו אסור, אפילו שחייב לבערו מדרבנן, לא קנסוהו חכמים כשעבר והשהה. ועיין פרטי דין זה בסימן תמב (סעיפים ב' ג').
  • הנקראין קרטין – נראה שהיו נדבקים על קלפים אלה עיסת חמץ. והוא חמץ שאינו ראוי לאכילה, ואין איסור להשהותו בפסח.
  • לתוך מאכל – זה "משהו חמץ", כי בנופלו לתבשיל, מתרכך מעט, ונהיה ראוי קצת לאכילה. ו"משהו חמץ" אוסר מאכל כשנופל בפסח עצמו. ויש אומרים שחמץ כזה אינו אוסר במשהו, ובטל בששים. אפשר לסמוך עליהם בשעת הצורך, הן אשכנזים והן ספרדים.

 

דין תערובת חמץ בתוך הפסח (תמז)

  • האוכל כזית חמץ בפסח, חייב כרת [הק].
  • האוכל חמץ המעורב בדברים מותרים, עובר על איסור תורה [הק].
  • אפילו משהו חמץ שמתערב בפסח במאכל, אוסר אותו מדרבנן [א].
  • משהו חמץ אינו אוסר אלא כשודאי נפל, אבל ספק משהו, מותר(ג).
  • חמץ שנגע במצה, אם אחד מהם חם, צריך לקלוף את מקום המגע [א].
  • חמץ שנגע במאכל שומני, אוסר את כולו [א].
  • בתנורים של ימינו, לא מדביקים את הלחמים ישירות על הדפנות, אלא בתבניות, מותר להשתמש בהם בפסח, לאחר נקיון ואינו חייב בליבון(יד).
  • כש"משהו חמץ" נפלבמאכל בערב פסח, אין התבשיל נאסר, ומותר לאוכלו גם בפסח [ב].
  • כשבערב פסח נתערב יבש ביבש, כגון משהו קמח חמץ, בקמח שאינו חמץ, למנהג אשכנז הוא אסור, ולמנהג ספרד הוא מותר [ד].
  • על כן לספרדים מותר להשתמש בתבלינים, אף שייתכן שיש בהם משהו חמץ.
  • מאכל שבושל בכלי חמץ, בערב פסח, ולא השתמשו בכלי זה בעשרים וארבע (24) השעות הקודמות, התבשיל מותר, הן לאשכנזים והן לספרדים. אבל לכתחילה אסור לעשות כך, אלא צריך להכשיר את הכלי [ב].
  • תבשיל כזה, מותר בדיעבד, לספרדים גם בפסח עצמו [י] אבל לכתחילה אסור[ה]. ולאשכנזים יש מקומות שנהגו לאסור, ואם המנהג אינו ידוע, מותר (עב).
  • בימינו, בשר וגבינה שהוכנו לפני פסח, בצורה תעשייתית, מותרים בפסח עצמו (לד).
  • כמו כן, מותר להשתמש בסוכר ומלח הנמכרים כל השנה, אף שאין השגחה מיוחדת לפסח (נו).
  • חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח, אסור מדרבנן (עה).
  • חמץ שעבר עליו הפסח, אינו אוסר במשהו [יא].

 

[1] ולתוספת ביאור, עיין שם בהערות.

[2] אבל אין בו לאו ואין מלקות לאוכלו.

[3] והרמב"ם כתב (הביאו בית יוסף), שזה בגלל שהחמץ הוא דבר שיש לו מתירין, כלומר חמץ אסור רק בימי הפסח. וזה לשיטתו, שאסר "משהו חמץ" גם כשנתערב לפני פסח. אמנם הראשונים שלא הביאו טעם זה, סבורים כי חמץ הוא דבר שאין לו מתירים, כי חכמים אסרו חמץ שעבר עליו פסח.

[4] כפי שמשמע מדברי המחבר סימן תסז סעיף ט. יש סוברים שחמץ הוא ככל איסורים ואינו אוסר במשהו, וכתב המשנה ברורה ס"ק ב, שאפשר לסמוך על שיטות אלה, בצירוף צדדי היתר נוספים.

[5] יורה דעה סימן צא סעיף ד.

[6] יורה דעה סימן קה סעיף ד. בכל דיני תערובות, מחמירים יותר, כשהתחתון חם. וזו הסיבה שבמקרה זה מחמירים יותר מחתיכת בשר שנפלה לחלב קר, ומסתפקים בהסרת קליפה.

[7] על פי הביאור הלכה ד"ה וכן.

[8] ויש שפירשו במה שכתב המחבר "כדי קליפה" שזה אינו מדוייק, אלא כוונתו ל"כדי נטילה", עיין משנה ברורה ס"ק ו.

[9] יורה דעה סימן קח.

[10] כמפורש בסימן תסא סעיף ה.

[11] ואם הוצא מכלי ראשון דבר גושי כחתיכת בשר, יש מחמירים שנקטו כי דינו ככלי ראשון, ואם נופל בחתיכה זו פירור חמץ, יש לאסרה, אף שהצליחו להוציאו. אמנם בשעת הצורך מותר להקל, כפשט דברי המחבר, שלא הבחין בין דבר לח לדבר גושי.

[12] ויש מקילים גם בזה, ובשעת הדוחק אפשר לסמוך עליהם. ועיין מה שכתבנו בזה בסימן תמב הערה 4.

[13] איש מצליח על משנה ברורה הערה 4.

[14] וזה מותר גם לדעת החולקים בסעיף הקודם הסוברים "חוזר וניעור בפסח", כי הוא ניעור דווקא כשידוע שיש משהו חמץ, אבל לא בחשש בעלמא.

[15] בסעיף י.

[16] על כן כתב המשנה ברורה (ס"ק נד) שבדיעבד, אפילו אם לא הדיחו כלל, מותר.

[17] כי אין חשש שנפל בהם חמץ. ואפילו אם חוששים שנפל שם חמץ, אין לאסור. כי לא אומרים "חוזר וניעור" בספק, וגם אין לחשוש לבליעות חמץ בכלים, שכן אפשר להניח שאינן בני יומן. ואפילו היו בני יומן, ודאי ניקו אותם, קודם השימוש, בדברים הפוגמים את הטעם הבלוע בכלי.

[18] ויש מקילים בזה, עיין שער הציון ס"ק ק.

[19] סימן צ"א סעיף ה'.

[20] פסחים כט ע"ב ל ע"א ע"ש.

[21] אף שהמחבר לא העתיק דין זה בשולחנו אף שהביאו בבית יוסף ונראה שאינו סובר קולא זו, להלכה הסכימו הפוסקים להקל ואם יש כזית בכדי אכילת פרס נחלקו הפוסקים אם אפשר לסמוך על קולה ועיין כף החיים אות רנב ואות רנג.

דילוג לתוכן