סימן תמ"ט – דין חמץ שנמצא בחנות ישראל והפועלים אינם יהודים או בהפך, ובו סעיף אחד

סעיף א

^אחנות של ישראל ומלאי (פירוש הסחורה וכלי החנות) (א) של ישראל ופועלים הנכנסים לשם אינם יהודים, חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה (ב). חנות של אינו יהודי ומלאי של אינו יהודי ופועלים הנכנסים לשם ישראל, חמץ שנמצא שם מותר אפילו באכילה (ג); כך היא גרסת רש"י ורבינו האי, אבל רבינו חננאל גורס בהיפך (ד).

^אברייתא פסחים לא ע"ב.

• הסחורה וכלי החנות – והרי בתוך הסחורה שבחנות יתכן ויש חמץ.
• אסור בהנאה – כי מניחים שחמץ זה הוא מהמלאי. ואם אין חמץ במלאי כגון שלפני פסח ביערו כל החמץ, אז החמץ הנמצא ודאי הוא מהפועלים.
• מותר אפילו באכילה – כי כל הסיכויים הם, שהחמץ בא מחנות הגוים, וחמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר.
• גורס בהיפך – הוא מבין שמדובר בבעל חנות ישראל שודאי דאג שלא יישאר לו חמץ במלאי, ואם כן החמץ הנמצא בחנות הוא ודאי של האינם יהודים, העובדים שם. אבל אם החנות והמלאי הוא של אינו יהודי, אף שודאי שהחמץ במלאי הוא של האינו יהודי, החמץ הנמצא בתוך החנות, יתכן והוא מחמץ שהפועל היהודי הביא לפני פסח, ונשכח שם. לפי דעה זו, החמץ שנמצא בתוך החנות, ודאי של הפועלים הוא, כי הם אלה החיים בפועל בחנות.למעשה, צריך לדון בכל מקרה לגופו, ולפי המציאות של המקום. שאם קיימת סבירות שהחמץ של ישראל, אסור. ואם הסבירות היא שזה של הגוים, מותר. ואם זה ספק שקול, מותר, כי חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא.

דין חמץ שנמצא בחנות ישראל והפועלים אינם יהודים או בהפך (תמט)

• חמץ שנמצא במקום מסויים אחר הפסח, ויש סבירות שהוא שייך ליהודי, החמץ אסור, ואם יש סבירות שהוא שייך לגוי, החמץ מותר [א].
• אם הדבר מוטל בספק, מותר (ד).