האם מותר להתפרנס מלימוד תורה ?
סימן קנ"ה
מפורסמים דברי הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה (ג, י) האוסר עיסוק בתורה כפרנסה. ואלו דבריו:
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: יכל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם׳. ועוד צוו ואמרו: 'אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן׳… וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.
וחלק עליו באריכות מרן ר״י קארו בכסף משנה שם, והתיר ללומדים לקבל שכר מהציבור.
וכבר פשט בכל תפוצות ישראל ובכל הדורות כדברי הכסף משנה, ונהגו תלמידי החכמים להתפרנס מהציבור. אלא שיש לברר האם יש בהוראת הרמב״ם מעלה, ומנהג חסידות לנהוג כדבריו[1].
כשלמדנו בישיבה מחלוקת זו[2] עיינו בתשובת הגר״ע יוסף בספרו יביע אומר (חלק ז יו״ד, סימן יז) שדן בשאלה זו, אחרי העיון בדבריו כתבנו מכתב למחברו הרב הגאון עובדיה יוסף, וקבלנו ממנו תשובה חשובה בה מבהיר את שיטתו.
ובגלל חשיבות הדברים נביא כאן את קיצור דבריו ב׳יביע אומר׳ כפי שמופיעה שם ב״לוח המפתחות ותוכן הענינים", מכתבנו, ותשובת הרב.
1. מתוך תוכן העניינים המפורט ביביע אומר (חלק ז יו״ד, סימן יז)
אברך תלמיד חכם שיודע מקצוע שיוכל להתפרנס על ידו, האם עדיף שיעבור במקצוע שלו ויהנה מיגיע כפיו, ושאר היום יעסוק בתורה, או עדיף שילמד בכולל כל היום, ויתפרנס מהמשכורת של הכולל.
העלה שעדיף ללמוד כל היום ולקבל משכורתו מהנהלת הכולל או מאיזה מחזיק פרטי, כיששכר וזבולון, וזה יותר טוב ממה שיתפרנס מיגיע כפו, שיצטרך להתבטל מלימודו כמה שעות ביום, וילמוד רק בשעות הפנאי שלו. שבלימודו במשך כל היום יש נחת רוח להשי״ת ביתר שאת ויתר עוז. ואף אם המשכורת של הכולל או המחזיק היא זעומה, ומספיקה לו בדוחק, כבר הבטיחו חז״ל כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.
2. מכתבי לרב עובדיה יוסף זצ"ל
בס״ד
ירושלים, י״ד אדר ב׳ תשנ״ה לכבוד מורנו ורבנו פאר הדור סיני ועוקר הרים הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, שליט״א.
אחדשכ״ת, בישיבתנו אני מלמד פעמים רבות תשובות של מורנו ורבנו מספריו הנפלאים יביע אומר ועוד.
והנה למדנו בחלק ז מתשובותיו שעדיף להקדיש כל ימיו לשקוד בלימוד תורה, ולא לחלק זמנו חלק להביא טרף לביתו וחלק מוקדש לשמים ללמוד וללמד. והביא דעת הרמב״ם והחולקים עליו, והוכיח שהלכה כמותם כהכרעת הבית יוסף.
ואכן כך נהגו בכל תפוצות ישראל ובכל הדורות, וודאי שמותר לקבל שכר עבור הלימוד.
אבל מה הדין של מי שבוחרים לעצמם את הדרך השניה, ומתפרנסים מיגיע כפיהם, האם עוברים על דברי תורה או אנשי מעלה הם.
קצת משמע מתשובתו שלא יפה הם עושים.
והנה אחרי עיון בדברי הב״י בספרו כסף משנה, נראה שגם הב״י מודה שהדרך השניה דרך משובחת היא, שכתב:
ואין ספק שמי שחננו השם יתברך להתפרנס ממלאכתו – אסור לו ליטול.
ועוד כתב שם:
דלא מן השם הוא זה, דודאי כל היכא שיש לו – אסור לו ליהנות מדברי תורה. ונם יש לו למעבד כל טצדקי דאפשר שאם יהנה יהיה בתורת עני… ויותר נראה לומר דכל שאין לו – משרא שרי ליהנות.
וכן מה שכתב:
והני מילי המכוון בהתחלת למודו לכוונות האלה, או שאפשר לו להתפרנס בלא שיטול שכר תלמודו. אבל אם למד לשם שמים ואחר כך אי אפשר לו להתפרנס אם לא יטול שכר – מותר.
מכל זה משמע שלדעת הב״י לא נגרע שכר אלה שהולכים בשיטת הרמב״ם, אלא אדרבא, זכותם גדולה מאד. אלא שאין זו מדת כל אדם, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים[3].
ועוד נראה מפשט דברי הבית יוסף שההיתר לקבל שכר מהציבור הוא דווקא למי שמלמד, או לומד על מנת ללמד, או נהיה לדיין, אבל לא לאדם שרק לומד לעצמו. וז״ל:
וזה (ההיתר לקבל שכר) נחלק לשלשה חלקים: אם שיטול מאבות הבנים שכר ללמד בניו או ללמדו. ואם שיושב ולומד וכל הבא לקרבה אל המלאכה יקרבהו לתורה ולמצות. ואם שיושב ודן דין אמת לאמתו.
והכלל הוא שכל שאין לו במה להתפרנס מותר ליטול שכרו מהציבור או מבעלי הדין במקרים אלו.
וסבי זצ״ל, כשיסד את ישיבת "עץ חיים" בשוייץ התפרנס מיגיע כפיו, ולא נטל כלום מהישיבה. וכך נהג אבי מורי יבלחט״א.
ילמדנו רבנו האם דעתו שבימינו אסור לבן תורה לחלק עיתותיו, או שגם דרך זו נכונה למי שיחפוץ בה.
הכותב בהערצה גדולה
לרבנו הגדול והדגול,
תלמידו (דרך ספריו) מכבדו ומעריצו, שאול דוד בן מוה״ר משה בוצ׳קו
3. הרב עובדיה יוסף זצ"ל זיכה אותי בתשובה דרך מזכירו, וז״ל:
הדבר מותר. ודברי הרב ביביע אומר במי שאינו יכול ללמוד כל היום מפני טורח הפרנסה.
כלומר: אף לדברי הגרע״י שליט״א אין עוון וביטול תורה אם נהנה מיגיע כפיו
[1] ראה למשל דברי הש״ך ביורה דעה סימן רמו ס״ק כ, הסובר שיש עוון וביטול תורה אם עוסק בפרנסה. ומדבריו: ״מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים … עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים".
[2] אגב הסוגיה בכתובות ה,א האומרת שלימוד אומנות הוא כה חשוב, עד שדוחה את איסור ׳ודבר דבר׳ בשבת. ולשונה: "תנא דבי מנשיא: משדכין על התינוקת ליארס בשבת, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות".
[3] וכן פסק המחבר בשולחן ערוך אורח חיים סי׳ קנו, סעי׳ א: אח״כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון.