האם יש חובה ללמד את הבן מקצוע ?

4. דעת הרמב"ם

עד עתה הנחנו בבירור כי ישנה חובה ללמד את הבן אומנות, ורק בדקנו האם היא מן התורה או מדברי חכמים. אולם באופן תמוה ביותר אנו מוצאים כי בניגוד לרי"ף ולרא"ש שהביאו דין זה, הרי שהרמב"ם אינו מזכיר הלכה זאת בספרו! כיצד ייתכן שהרמב"ם ישמיט חובה שהובאה במפורש בברייתא?! 

היה מקום לכאורה לתרץ את הקושיה לפי המובא במאירי: המאירי (קידושין ל, ב) כותב שכוונת הברייתא אינה לומר שהאב חייב ללמד את בנו גם תורה וגם אומנות אלא כוונתה שעליו ללמדו אחת מהאפשרויות הללו:

כבר ביארנו שהאב חייב ללמד את בנו אומנות, וכל שלא עשה כן הוא כאלו מלמדו ליסטות…
ומכל מקום כל שלמדו תורה – אין צריך ללמדו אומנות אחרת, שיש תורה יש קמח, ולמוד תורה ואמנות לצדדין נשנו^[15].

אמנם באמת אין כאן תירוץ, שהרי גם לפי המאירי חובה על האב ללמד את בנו אומנות כאשר הבן אינו רוצה או אינו מסוגל ללמוד תורה. זאת ועוד: הטעם שהביא המאירי לדבריו הוא שאם האב לימד את בנו תורה אזי הבן יוכל להתפרנס ממנה ואינו זקוק עוד ללימוד מקצוע. אולם הרמב"ם (פירוש המשנה אבות ד, ו) הרי התנגד בחריפות למי שעושה את התורה קרדום לחפור בה ולהתפרנס ממנה, ואם כן לשיטתו אין סברא לומר שהמלמד את בנו תורה יפטר מהחובה ללמדו אומנות.

מכל מקום שיטת המאירי מעניינת מאוד: לכאורה דבריו סותרים את המובא במשנה (אבות ב, ב) 'שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון'? צריך לומר שלדעת המאירי אמנם אדם צריך להתפרנס ולעבוד, כדברי המשנה באבות, אך אינו חייב ללמוד 'אומנות' מקצועית. כדי להתפרנס די במסחר וכדומה, ואין צורך להשקיע שנים בלימודים מקצועיים^[16].

ב'מכתב לחזקיהו' לבעל ה'שדי חמד' (פסחים נ) הביא את הסברו של בעל 'אות היא לעולם' (מערכת האל"ף אות א), שמתרץ שיש מחלוקת תנאים בדין זה. הרמב"ם לדבריו איננו פוסק כדעת הברייתא בקידושין, אלא כדברי רב נהוראי המובאים בקידושין פב, א:

רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני – אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהורעתי מעשי, וקפחתי את פרנסתי.
אבא גוריין איש צדיין אומר משום אבא גוריא: לא ילמד אדם את בנו חמר, גמל, קדר, ספן, רועה וחנוני, שאומנותן אומנות ליסטים (רש"י: כל אלו אומנות ליסטיות כשלנים בדרכים הם נכנסים ולוקטים עצים מן הכרמים ופירות ועוד שנשכרים לאדם ומעבירין על תנאם)…
רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: ושאר כל אומנות אינן כן, כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו – הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו…

לפי הבנה זאת רב נהוראי התכוון שאין ללמד את בנו אומנות כלל אלא תורה בלבד^[17].

אולם תירוץ זה דחוק ביותר: ראשית נעיר כי הבנה זאת בדברי רבי נהוראי אינה מוסכמת כלל. המהרש"א, לדוגמא, מסביר שרב נהוראי לימד את בנו אומנות אלא שזה היה 'מהצד' ו'תורתו קבע ומלאכתו ארעי':

'לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה' כו'… דודאי בלי אומנות כלל לא יסמוך אדם על תפלתו להתעשר, כדאמרינן בפרק קמא שחייב כל אב ללמד בנו אומנות וליכא מאן דפליג, ושנינו גם כן באבות 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה', אלא דקאמר שאל יחשוב אדם דבמלאכה כבדה יתפרנס ותהיה מלאכתו קבע ותורתו עראי, אלא יעסוק במלאכה נקיה וקלה שיוכל לעשות 'תורתו קבע ומלאכתו עראי'… ורבי נהוראי דקאמר נמי לקמן 'מניח אני כל אומנות שבעולם כו' אלא תורה' ודאי דלא פליג, וצריך כל אדם ללמוד אומנות, אלא דהכי קאמר: מניח אני הקביעות של כל האומנות ואני מלמדו תורה בקבע ואומנות עראי (מהרש"א קידושין פב, א).

הגאון רבי עובדיה יוסף (יחוה דעת, חלק ג, סימן עה) מביא הסבר נוסף לשיטת רבי נהוראי:

נראה שמה ששנינו 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', זוהי מדת כל אדם, שאם לא יתעסק גם בדרך ארץ, סופו להתבטל אף מדברי תורה, וכמו שסיים 'וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון', לפיכך צריך לנהוג בהם מנהג דרך ארץ… אולם רבי נהוראי דיבר רק ליחידי סגולה אשר אדיר חפצם להתעלות במעלות התורה ויראת ה' טהורה, ובפרט לאלה אשר חנן אותם ה' כשרונות נעלים בתפיסה מהירה וזכרון מופלא, אשר נשקף להם עתיד מזהיר להיות מורי הוראות בישראל, ולדון דין אמת לאמיתו, ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים, ולזכות את הרבים להגדיל תורה ולהאדירה, אשר אין לך מדה טובה הימנה. ולכן אמר 'מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה', שידע את נפש בנו הזכה והטהורה, ושקידתו על דלתות התורה…

וכן מצאתי בפני יהושע (בקידושין פב, א) שכתב, שרבי נהוראי אינו חולק על רבן גמליאל שאמר 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', כי בודאי מדת כל אדם ללמוד תורה עם המלאכה שיתפרנס ממנה, שאין כל אדם זוכה שמלאכתו תהיה נעשית על ידי אחדים, וחלילה יכול לבוא לידי ליסטות או לבזיון התורה. אבל רבי נהוראי דיבר כלפי עצמו, לפי שראה שבנו זריז וממולח וצדיק גמור, ובודאי שיזכה שתהיה מלאכתו נעשית על ידי אחרים, לכן אמר 'מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה' עד כאן. 
וכן הגאון רבי פנחס הלוי איש הורוויץ בספר המקנה (קידושין שם) הסביר כעין דברי הפני יהושע, שאין כל הכוחות שוים בענין זה, שהדבר תלוי, אם לבו בטוח בה' באמונה שלמה שיזמין לו פרנסתו כדי שיוכל ללמוד תורה, צדיק באמונתו יחיה, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב…

לדעת אחרונים אלו רבי נהוראי מסכים אף הוא כי יש חשיבות ללמד את בנו מקצוע. להבנתם רב נהוראי דיבר רק על ילד מיוחד שאביו מבחין כי הוא נועד לגדולות. רק ילד שכזה יזכה שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים, בזכות מעלתו הגדולה ובטחונו בה'.

ייתכן לומר שרב נהוראי כלל לא עסק ברובד המעשי, ולכן לא חלק על הברייתא. רב נהוראי בא להדגיש שיש כאלו שצריכים להשקיע את כל כוחותיהם בתורה, אך גם הוא מסכים שעליו לדאוג לפרנסתו, וללמד את בניו למצוא דרך לפרנס את עצמם.

הצענו כאן שלשה הסברים לפיהם רבי נהוראי אינו חולק על חובת האב ללמד את בנו אומנות, וישנם הסברים דומים נוספים^[18], לפי כל ההסברים הללו נדחה התירוץ שהציע בעל 'אות היא לעולם'.

דחיה ניצחת לתירוצו של ה'אות היא לעולם' יש להביא מדברי הרמב"ם בעצמו (הלכות רוצח ה, ה):

הבן שהרג את אביו בשגגה גולה, וכן האב שהרג את בנו בשגגה גולה על ידו, במה דברים אמורים? בשהרגו שלא בשעת לימוד, או שהיה מלמדו אומנות אחרת שאינו צריך לה, אבל אם יסר בנו כדי ללמדו תורה או חכמה או אומנות ומת – פטור.

הרמב"ם פוסק את דברי הגמרא במכות לפיהם המכה את בנו כדי ללמדו אומנות פטור מגלות, כיוון שהוא עסק במצווה. מכאן ברור כי הרמב"ם לא פסק כדעת רבי נהוראי.

ניתן להוכיח כי כך דעת הרמב"ם מדין נוסף: בשבת אסור להתעסק בענייני חולין 'ממצוא חפצך ודבר דבר'. הגמרא (שבת קנ, א; כתובות ה, א) מביאה ש'חפצי שמים מותרים' כגון עיסוק בצדקה, או למצוא מלמד שילמד את בנו אומנות. הרמב"ם (שבת כד, ה) פסק דין זה וכתב:

מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש, ומחשבין חשבונות של מצוה ומודדין מדידה של מצוה, כגון מקוה לידע אם יש בו כשיעור או בגד לידע אם מקבל טומאה, ופוסקין צדקה לעניים, והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואפילו לטרטיאות וטרקלין של גוים, לפקח על עסקי רבים בשבת, ומשדכין על התינוקת ליארס, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות.

מכיוון שדחינו את תירוצו של ה'אות היא לעולם'^[19], הרי שחזרנו לקושיה הגדולה: מדוע הרמב"ם אינו פוסק כי חובה על האב ללמד את בנו אומנות^[20]?

ייתכן לתרץ כך: מדוע אין מצווה על האדם לאכול מדי יום, או לנשום? משום שאין צורך לצוות על דבר שהוא חלק הכרחי בחיי האדם. דבר שנעשה גם ללא שום ציווי, כחלק מהנורמליות האנושית, אינו זקוק לציווי חיצוני. כך גם לענייננו: אדם עובד לפרנסתו משום שזהו צורך הכרחי בחיים. על האדם ללמד את בנו אומנות, אך אין צורך שהדבר יכנס לגדרי 'מצווה', אלא הדבר נעשה כחלק מ'ראה חיים' – חלק מחיי האדם הטבעיים.

ניתן להציע הסבר נוסף: יש הבדל מהותי בין החובה ללמד את הבן תורה ובין החובה ללמדו אומנות. החיוב ללמדו תורה הוא מצווה במהות, חיוב החלטי בכל מצב. לעומת זאת החיוב ללמד אומנות הוא לפי הצורך והמצב: אב עשיר שיודע שלבנו מיועדת ירושה נכבדת אינו חייב ללמד את בנו אומנות. מכיוון שכך אמנם יש בפועל מצווה ללמד את הבן אומנות, אם יש צורך בדבר, אך לא שייך למנות זאת כמצווה ב'יד החזקה' או ב'ספר המצוות'.

לכאורה יש להקשות על דברינו מדברי ה'אבות דרבי נתן' (יא, א):

אהוב את המלאכה כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה אדם שונא את המלאכה, שכשם שהתורה נתנה בברית כך המלאכה נתנה בברית… רבי טרפון אומר אף הקדוש ברוך הוא לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה… רבי יהודה בן בתירא אומר אדם שאין לו מלאכה לעשות, מה יעשה? אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה ילך ויתעסק בה… רבי יוסי אומר אין אדם מת אלא מתוך הבטלה…

לפי דברים אלו למלאכה יש ערך עצמי, וגם מי שיש לו עושר רב יעסוק בה כדי להידבק במידותיו של הקב"ה^[21], ושלא כתירוץ שהבאנו.

אמנם באמת נראה שיש בכך שתי גישות בחז"ל, שהרי ראינו כי הגמרא במסכת מכות מביאה שהאב אינו מחוייב ללמד את בנו אומנות אם יש כבר לילד אומנות אחרת להתפרנס ממנה. הרמב"ם לפי תירוצנו סבר כשיטה האחרונה, וכן ניתן להוכיח גם מתוך דבריו:

דברי תורה אינם נמצאים… אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה ג, ט).
אהוב את המלאכה – …כי בהעדר מלאכה יצר מצבו ויגזול ויעשוק (פירוש המשנה לרמב"ם, אבות א, י) ^[22].

הרמב"ם סובר אם כן שחובת האב ללמד את בנו מלאכה, אולם המלאכה אינה בעלת ערך עצמי אלא רק אמצעי לכך שתהיה פרנסה לבן. לפיכך לא הזכיר הרמב"ם ולא מנה מצווה זאת, שהרי אדם עשיר, לדוגמא, אינו מחוייב בה, והיא איננה קיימת בכל מצב.