כבוד ה' וכבוד הבריות

סימן ש"ג

1. מבוא
2. המקורות לנאמנות להלכה ולכבוד הבריות
3. כבוד הבריות מול ציות להלכה: עיון בסוגיית ברכות
4. בין מצוות דרבנן חמורות וקלות
5. בין גנאי גדול לגנאי קטן
6. בין היתר חד פעמי לביטול דין
7. שלא להתבייש בקיום מצוות
8. דוגמאות להיתרים משום כבוד הבריות
9. סיכום
10. הערות

1. מבוא

בצמתים שונים בחיינו אנו עומדים בפני דילמה: מצד אחד עומדת הנאמנות להלכה, ומן העבר השני ניצב החשש לפגיעה בכבוד הזולת או בכבודנו אנו. הגמרא במסכת ברכות דנה בדילמה זו; הנאמנות להלכה נלמדת שם מן הכתוב "אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'" (משלי כא, ל), התובע מאיתנו על פי פירוש חז"ל להעלים כבודנו מפני כבוד שמיים, אף במחיר של בושה שתיגרם לנו. הדוגמא שמביאה הגמרא לכך היא של אדם המגלה כי הבגד שהוא לובש ארוג מכלאיים:

אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא – אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' – כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב (ברכות יט ע"ב).

ועם זאת, הגמרא מביאה גם חמישה מקרים שבהם אנו רואים שכבוד ה' נדחה מפני כבוד הבריות, ובכך היא מצמצמת באופן משמעותי מאוד את הקדימות של כבודו יתברך על כבוד האדם.

במסגרת מאמר זה ברצוננו להגדיר את הגבולות שבין שני הערכים, כי רבה המבוכה. לטעמנו חשוב להפנים שהתורה מלמדת את האדם להיזהר בכבוד הבריות ואפילו בכבוד עצמו, וההטמעה ההלכתית של כלל זה חשובה ביותר. מאידך גיסא יש להיזהר שלא להיגרר לכך יתר על המידה, ובכך לזלזל בתורה ובהלכה.

2. המקורות לנאמנות להלכה ולכבוד הבריות

ראינו שהגמרא הביאה פסוק מספר משלי כמקור לנאמנות להלכה גם במחיר של פגיעה בכבוד האדם. ידוע שכל המפורש בנביאים ובכתובים מקורו בתורה, ואכן אין ספק שבתורה מודגשת במקומות רבים המרכזיות של הנאמנות המוחלטת לציוויו של ה'. נביא לכך מספר דוגמאות:

א. אברהם אבינו הלך לעקוד את בנו בלי היסוס משום שכך ה' ציווה; ואין פגיעה גדולה מזו בכבודו של אברהם, שהולך לעשות מעשה שנראה כל כך בלתי מוסרי.

ב. מצווים אנו "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". עלינו לקיים את רצונו של ה' גם במחיר כסף רב, ולעתים אפילו במחירם של החיים, וממילא מובן שגם במחירה של פגיעה בכבודנו.

ג. המלכות נקרעה משאול המלך כיוון שלא ציית לדבר ה' כפי שהתחייב.

נוסיף גם שבסעיף הראשון של השולחן ערוך כתב הרמ"א: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך", כלומר שצריך להתחזק בכל הכוח לעבודת ה' אף אם ילעגו עליו ויתבייש.

מאידך גיסא, מצאנו בתורה ובסוגיות בגמרא מקורות רבים בדבר חשיבותו של כבוד הבריות:

א. ישנו לאו לפגוע ברגשותיו של חברו: "לא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז).

ב. עלינו לכבד אפילו אדם שנדון למוות בצו התורה, שגם אדם רשע שנידון למוות נאמר עליו "לא תלין נבלתו על עץ" (ויקרא כא, כג).

ג. בגמרא במסכת בבא מציעא מובא שעדיף לבוא על ספק אשת איש ולא לבייש את חברו: "אמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן: נוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים" (בבא מציעא נט ע"א).

ד. על פי הגמרא, רחל מסרה את סימניה לאחותה לאה כדי שלא תתבייש בפני יעקב (מגילה יג ע"ב).

3. כבוד הבריות מול ציות להלכה: עיון בסוגיית ברכות

בתחילת הסוגיה (בברכות יט ע"ב) מובאת החובה על האדם המוצא כלאיים בבגדו לפשוט אותו, ואפילו הוא נמצא כעת בשוק. הגמרא מקשה על דין זה מחמשה מקורות, כאשר כל מקור מרחיב את העדיפות של כבוד הבריות אל מול הנאמנות להלכה:

המקור הראשון דן בכהן המלווה אבל; אותו אבל עובר בדרך שיש בה טומאה, ואם הכהן ימשיך ללוות את האבל הוא ייטמא. וכך נפסק בגמרא:

קברו את המת וחזרו ולפניהם שתי דרכים, אחת טהורה ואחת טמאה, בא בטהורה (האבל בחר ללכת בדרך הטהורה) – באין עמו בטהורה, בא בטמאה – באין עמו בטמאה (גם כהן המלווה את האבל לא יסור מדרכו, אלא ילווה את האבל בדרך שבחר וייטמא), משום כבודו (של האבל).

הגמרא בתירוצה מבחינה בין איסור דרבנן ובין איסור דאורייתא, ומבארת שההיתר כאן מבוסס על כך שהאיסור הוא מדרבנן, "בבית הפרס דרבנן". הכוונה היא שמדובר בחשש רחוק לטומאה, ועל כן התירו החכמים את איסורם משום כבודו של האבל, אבל אין ללמוד מכאן היתר באיסורים חמורים יותר.

לכאורה היתר זה קשה מאוד, וכי כמה כהנים יש בציבור? כחמשה אחוזים… וכי זהו ביזיון כה גדול לאבל שכמה אנשים יעזבו אותו בדרכו? יש לומר שמדובר כאן בחשש ממשי שהאבל ייפגע אם יראה אדם קרוב לו שעוזב אותו פתאום, ולכן נראה לי ברור שאין זה היתר גורף, אלא שכך היה מעשה. ומגמרא זו וודאי שעלינו ללמוד מוסר גדול, עד כמה יש להיזהר ברגשותיהם של אנשים.

הדין השני מוסיף על הדין הראשון בכך שההיתר אינו קיים רק כאשר ישנו חשש לפגיעה באדם כלשהו; גם נתינת כבוד זה לזה מצדיקה לעתים לעבור על איסורים. כך אמר רבי אלעזר בר צדוק:

מדלגין היינו (כהנים שאסור להם להיטמא למת) על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל; ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.

נראה שהייתה רק דרך אחת לראות את המלך, והיא עברה במקום שהיו מונחים בו ארונות מתים. חכמים התירו להיטמא כדי לכבד את המלך, ולא רק מלך יהודי, אלא אף מלך גוי, כדי שיזכו להבין את ההבדל שבין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. היתר זה מרחיק לכת, ואכן הגמרא תמהה עליו.

תשובת הגמרא שם דומה לתשובה שראינו לעיל, שמדובר באיסור דרבנן שאינו אלא חומרא רחוקה, כי לרוב לא הייתה בעיה הלכתית לדלג על הארונות[1]; חכמים הם שגזרו עליהם, ולמטרה חשובה לא גזרו. היתר זה מרחיק לכת, שהרי הוא אינו בא כדי למנוע אי נעימות כלשהי, ועל פיו מטרה חשובה ככבוד מלכי ישראל מספיקה כדי לאפשר לעבור על איסורי דרבנן.

ואולם, עלה בדעתי לומר שלא בכל איסורי דרבנן נאמר היתר מרחיק לכת זה, אלא באיסורים קלים בלבד. שהנה, התוספות בביצה ד ע"ב ובפסחים ל ע"ב מבחינים בין שני סוגי איסור דרבנן לעניין השאלה אם מותר לבטל איסור לכתחילה (לדוגמה במקרה שנפל קצת בשר לתוך חלב, ונשאלת השאלה אם מותר להוסיף חלב כדי שהבשר שבקערה יהיה פחות מ-1/60 ויתבטל). דעת התוספות היא שבאיסור דרבנן קל מותר, ובאיסור דרבן חמור אסור. ומה נקרא איסור חמור וקל? מסבירים בעלי התוספות שאם מדובר באיסור הנסמך על איסור מן התורה הרי שזהו איסור דרבנן חמור, ואם אין האיסור נסמך על איסור דאורייתא הרי זה איסור דרבנן קל. למשל, איסור מוקצה בשבת הוא איסור דרבנן קל, אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה היא איסור דרבנן חמור. ולדעתי יש לומר שבדין שלנו מדובר באיסור דרבנן קל, ומפני כך התירוהו חכמים. ואף שמושג הטומאה מקורו בתורה, הואיל ומדובר בחשש רחוק הרי זה דומה לאיסור דרבנן קל, וזו הסיבה שהרחיקו לכת והתירו את האיסור לשם כבוד, ולא רק לצורך מניעת ביזיון[2].

מקור שלישי: בהמשך הסוגיה מקשה הגמרא מברייתא שמרחיקה לכת בהיתר משום כבוד הבריות:

גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה

ומשמע לכאורה שכבוד הבריות דוחה איסורי תורה, בניגוד לדברי רב יהודה בשם רב. על כך מתרצת הגמרא שהכוונה גם כאן לאיסורי דרבנן, והם נקראים "לא תעשה" היות שאנו חייבים מן התורה לציית לדברי חכמים ולא להמרות את פיהם. אבל סוף סוף מדובר באיסורים דרבנן, וכאשר חכמים תיקנו את דיניהם התנו שגזירותיהם ואיסוריהם לא יחולו כשתחול פגיעה בכבוד הבריות[3]. מכאן משמע שכבוד הבריות דוחה את כל האיסורים מדרבנן, ואין זה משנה אם הוא איסור דרבנן קל או חמור[4]. וכן בשולחן ערוך (סימן שיא, ב) מובאת הדעה שכבוד הבריות דוחה את כל האיסורים שתקפם מדרבנן, כפי שנביא בהמשך.

מקור רביעי: מצווה מן התורה להחזיר אבדה; אמנם אם הוא זקן ואינה לפי כבודו, והוא יתבייש להסתובב עם אבדה כזו, פטור מלהשיבה לבעליה. מכאן שכבודו של אדם קודם לקיום מצווה.

הגמרא דוחה ראיה זו, כי היא מבחינה בין מצווה לכבודו של ה' ("איסורא" בלשון הגמרא) למצווה כלפי חברו ("ממונא" בלשון הגמרא). וההבדל פשוט, שהתורה אינה מצווה להיטיב עם זולתנו על חשבוננו; מעשה שלא היינו עושים למעננו לא חייבונו לעשות גם למען הזולת. אולם במצוות שבין אדם למקום נשאר הכלל שיש קדימות לציות להלכה. ראינו כאן הרחבה נוספת של חשיבותו של כבוד הבריות, שכבוד האדם דוחה מצוות מן התורה שמטרתן טובת חברו.

מקור חמישי: אדם ההולך לשחוט את קרבן הפסח או למול את בנו, פטור מלקיים מצוות אלו אם מזדמן לו מת מצווה בדרכו. מכאן שכבוד הבריות דוחה אפילו קיום מצוות  מן התורה, כגון קרבן פסח וברית מילה.

הגמרא דוחה ראיה זו באמרה שהוא אינו עובר על מצוות התורה במעשה בידיים, אלא שפשוט אינו מקיים את המצווה באופן סביל, "שב ואל תעשה".

מסקנות להלכה מלימוד הסוגיה

למסקנה מתברר שהכלל "אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'" מצומצם לאיסור לעבור באופן פעיל על איסורי תורה כדי להינצל מבושה. אבל מותר לעבור על איסורים מדרבנן לטובת כבוד הבריות, ואפילו ניתן להימנע באופן סביל מקיום מצווה מן התורה כדי להימנע מבושה.

נוסיף כאן את דעת הרמ"א, שמקל אף יותר ומתיר במקרים מסוימים אף לעבור על מצווה מדאורייתא. הסוגיה שראינו לעיל (ברכות יט ע"ב) הביאה את הדין שאדם צריך לפשוט את בגדו אם מצא בו כלאים, אפילו אם הוא נמצא בשוק. המקרה הנדון שם הוא במי שמוצא בעצמו שיש כלאיים בבגדיו, אולם בעניין אדם שמצא כלאיים אצל חברו נחלקו המחבר והרמ"א. המחבר החמיר בכך, וכך הוא כותב:

הרואה כלאים של תורה על חבירו, אפילו היה מהלך בשוק, היה קופץ לו וקורעו מעליו מיד, ואפילו היה רבו (יו"ד סימן שג).

הרמ"א חולק עליו:

ויש אומרים דאם היה הלובש שוגג אין צריך לפושטו בשוק, דמשום כבוד הבריות ישתוק, ואל יפרישנו משוגג.

והוא חוזר על עיקרון זה במקום נוסף, בעניין האיסור לכהן להיטמא למת:

כהן ששוכב ערום, והוא באהל עם המת ולא ידע, אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם, שיצא כדי שילביש עצמו תחלה. אבל אם כבר הגידו לו, אסור להמתין עד שילביש עצמו (יו"ד סימן שעב, סעיף א).

למדנו אם כן שמשום כבוד הבריות אין להזהיר אדם העובר על איסור דאורייתא בשגגה[5].

4. בין מצוות דרבנן חמורות וקלות

הרשב"א במסכת שבת (צד ע"ב) מצמצם את ההיתר לעבור על איסורי דרבנן משום כבוד הבריות. ראייתו לכך היא מן הגמרא שדנה בהוצאת מת לכבודו בשבת. הגמרא אומרת שם שמותר להוציא את המת מרשות היחיד לכרמלית, היות שאין בהוצאה זו אלא איסור דרבנן. הרשב"א מדגיש שאסור להוציא אותו לרשות הרבים, אף שגם הוצאה לרשות הרבים אין בה אלא איסור דרבנן, מפני שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה; שהרי איננו מעוניינים שהמת יהיה ברשות הרבים דווקא, אלא שלא יהיה ברשותנו. ושואל הרשב"א מה ההבדל, הלא זה וזה אינם אלא איסורי דרבנן? ומסביר הרשב"א שיש להבחין בין שני איסורי דרבנן: ההיתר הוא באיסורי דרבנן קלים, שאין בהם דמיון לאיסור תורה, כגון להוציא את המת לכרמלית; אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה היא מעשה הקרוב למלאכה מן התורה, ורק כוונת העושה את המלאכה הפכה אותה לאיסור דרבנן. לפיכך היא מצווה חמורה מדרבנן, ואסורה משום כבוד הבריות[6].

לכאורה יש להקשות עליו מן הגמרא במסכת ברכות, שבה ראינו שמותר לעבור על איסורי דרבנן משום כבוד הבריות, ומשמע משם שזהו היתר גורף. והראיה לכך, שמותר שלא לקיים מצוות מן התורה לשם כבוד הבריות, וכל שכן שמותר לעבור על כל איסורי דרבנן, שהם קלים יותר ממצוות מן התורה.

ואפשר לתרץ דבריו בעזרתו של רש"י, שעולה מדבריו שההיתר לעבור על איסורי דרבנן היה באיסורים קלים בלבד, כפי שהבאנו למעלה[7]. וצריך להסביר בדוחק שלעבור בידיים על איסור דרבנן הוא דבר חמור יותר מלא לקיים באופן סביל מצווה מן התורה.

אמנם אחרי עיון בדברי הרשב"א, נראה לי שבדרך כלל מודה הרשב"א שכבוד הבריות דוחה כל איסורי דרבנן; אולם יציאת המת לרשות הרבים שונה, כיוון שיש זלזול למת בכך שעושים בו מלאכה שנראית שהיא מן התורה. וזו לשון הרשב"א:

דכל שיש בה חלול שבת באבות מלאכות וכל שיש בהן דררא דאיסורא דאורייתא גנאי הוא למת ולא התירו משום כבודו[8].

השולחן ערוך עצמו מביא להלכה את שתי הדעות[9], ונראה שלמעשה הדבר תלוי בגודל הביזיון; בביזיון קטן אין להתיר אלא איסור דרבנן קל, ובביזיון גדול גם איסור דרבנן חמור. בהמשך דברינו נראה מקור לאבחנה זו.

5. בין גנאי גדול לגנאי קטן

יש כמובן להבחין בין גנאי לגנאי, ולא כל אי נעימות היא סיבה להתיר לעבור על איסור דרבנן.

הדברים מבוארים בדברי רבותינו בעלי התוספות, שלמדו זאת מגמרא במסכת שבועות (ל ע"ב, תוספות ד"ה אבל) שמחייבת תלמיד חכם ללכת להעיד אף שאין זה מכבודו "כי אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'". ומקשים התוספות שלכאורה מותר לו להימנע מלהעיד, שהרי ראינו שמשום כבוד הבריות מותר שלא לקיים מצווה מן התורה ב"שב ואל תעשה". על כך מתרצים בעלי התוספות שאין להתבלבל בין גנאי גדול לגנאי קטן; שם מדובר בגנאי קטן, ועל כן המצווה אינה נדחית מפני כבוד הבריות.

דברי התוספות האלו יסודיים, כיוון שאם לא נאמר כך נוכל חלילה לעבור בקלות על כל איסורי דרבנן ברגע שיש בהם אי נעימות כלשהי. על כן הדגישו התוספות שהדברים נאמרו רק בגנאי גדול.

6. בין היתר חד פעמי לביטול דין

אמו"ר הרב משה בוצ'קו זצ"ל כתב מאמר להוכיח שאדם הנוהג להתגלח בכל יום מותר לו על פי ההלכה להתגלח הן בחול המועד והן בזמן העומר. במאמרו הוא ציטט את הגמרא ש"גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה של תורה" כדי להסביר שבהלכה יש חשיבות שלא להיראות מנוול, והגמרא עצמה קוראת כך לאדם שאינו מתגלח. הוא כותב שההיתר עצמו אינו מבוסס על הכלל הזה, אלא על עיון מדוקדק במקור האיסור ובדברי המפרשים, שעל פיהם הוא מוכיח את היתרו. והוא מסביר מדוע הוא למד מגמרא זו את החשיבות שבכבוד הבריות, אבל לא השתמש בכלל הזה כדי להתיר את הגילוח?

ותשובתו פשוטה, שעניינו של כבוד הבריות הוא כלי שאפשר וצריך להשתמש בו במציאויות מיוחדות, חד פעמיות, אבל אין להשתמש בכלי זה כדי לבטל דין דרבנן כלשהו מפני הטענה שהדין פוגע בכבוד הבריות. על כן כתב אבי זצ"ל שאין להשתמש בכלל הזה רק כדי להסביר מדוע יש צורך למצוא היתר, אבל היות שההיתר אינו חד פעמי לאדם מסוים, אלא היתר גורף, היה צורך לבססו בדרך אחרת.

וראיה לדבריו מן הירושלמי במסכת כלאיים, פרק ט, סוף הלכה א:

גדול כבוד הבריות שדוחה למצווה בלא תעשה שעה אחת[10].

ואכן, כבר כתב כך הנודע ביהודה[11], והביא ראיה מירושלמי זה. הנודע ביהודה חילק בין היתר חד פעמי והיתר תמידי, וערוך השולחן הביא דבריו להלכה:

ואין ללמוד מזה לשארי איסורים כשראובן יודע ששמעון עובר איסור תורה ושמעון שוגג בדבר שא"צ להגיד לו, דשאני הכא שהוא לשעה קלה דכשיבא לביתו יגיד לו ויפשוט. אבל באיסור תמידי מחוייב להגיד לו [נוב"י סל"ה] ואפילו באיסור דרבנן תמידי נ"ל דמחוייב להגיד לו ואין למנוע מצד כבוד הבריות (ערוך השולחן יורה דעה סימן שג סעיף ב)[12].

7. שלא להתבייש בקיום מצוות

כתב הטור בתחילת אורח חיים סימן א

יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך והתחיל בעז כנמר לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה וכן אמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם וכן הוא אומר לענין הבושה שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש וכן אמר דוד ע"ה ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש אף כי היה נרדף ובורח מן העובדי גילולים היה מחזיק בתורתו ולומד אף כי היו מלעיגים עליו.

מכאן שחלילה להשתמש בכלל "גדול כבוד הבריות" ולהימנע מלחיות חיי תורה מלאים, הכוללים מצוות מן התורה, דינים שגזרו חכמים ומנהגי ישראל. בהמשך לדברים שאמרנו בסעיף הקודם יש להבחין בין בושה במקרה מוגדר, הנובעת ממציאות מסוימת שאדם נקלע אליה, ובה ניתן לעתים להתיר, לבין קיומם של חיי תורה שלמים על פי דבר ה'. התורה אמורה להיות נר לרגלינו, ואין לקחת בחשבון דעתם של אנשים המזלזלים בה. נוסיף כמובן שאין להשתמש בהיתר זה אם ניתן על ידי טרחה ומאמץ להימנע מן הבושה וגם לקיים את המצווה[13].

8. דוגמאות להיתרים משום כבוד הבריות

א. יש היתר לטלטל אבנים, שהן מוקצה, כדי לקנח את עצמו משום כבוד הבריות, והרמ"א מביא להלכה דעה שמותר אף להכניסן מכרמלית לרשות הרבים. כמו כן התירו משום כבוד הבריות לחתוך נייר טואלט בשינוי, אם אין נייר מוכן (שמירת שבת כהלכתה, כג, יט).

ב. מי שנזהר לאכול רק פת ישראל יכול לאכול פת עכו"ם, כדי שלא לבייש אורח שהביא עמו פת כזו: "מי שאינו נזהר מפת של עובד כוכבים, שהיסב אצל בעל הבית הנזהר מפת של עובד כוכבים, ועל השלחן פת ישראל ופת של עובד כוכבים היפה משל ישראל, יבצע בעל הבית מן היפה ומותר בכל אותה סעודה בפת של עובד כוכבים (שו"ע יו"ד קיב, יג).

ג. דעת הטור (או"ח קמב) שלא לתקן מי שטעה בקריאה: "כתב בעל המנהיג: אם טעה הקורא או החזן המקרא אותו טוב שלא להגיה עליו על שגגותיו ברבים שלא להלבין פניו, דאף על פי שטעה בה יצא ידי קריאה. דאיתא במדרש שאם קרא לאהרן הרן יצא". והביא שם שהרמב"ם חולק: "קרא וטעה אפי' בדקדוק אות אחת מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק". המחלוקת ביניהם נובעת מכך שהטור הרחיק לכת והתיר באופן גורף משום חשש פגיעה בקורא, על סמך הדעה שהדקדוק אינו מעכב; ולדעת הרמב"ם אין להקל, משום שחייבים לקרוא בלי טעויות, ואין בושה בכך שיתקן את טעויותיו. אולם במקרה שניכר בו שהקורא יתבייש אין לתקן.

ד. וכן פסק הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ח, יו"ד לב) שהתיר לאשה שהפילה לפני נשואיה ולאחר מכן חזרה בתשובה והתחתנה, שלא לספר לבעלה. וכשנולד לה בן שאינו פטר רחם התיר להסתיר הדבר מפני בעלה כדי למנוע ממנה את הבושה בכך שתיוודע התנהגותה הלא ראויה לפני חזרתה בתשובה. ולא חשש לאיסור ברכה לבטלה.

ה. הרב יוסף חיים משאש התיר לברך את כל הברכות בחתונת חרש וחרשת, אף שהמברך מברך ברכה לבטלה. וזו לשונו: "משום עגמת נפש דקרובים וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ועוד דעדיף טפי, כדי שלא ינהגו בה פריצות לומר שאין קידושיה ממש" (מים חיים חלק מים טהורים מז).

ו. נביא מחלוקת מעניינת המובאת בחת"ם סופר, וכך היה מעשה:

"מעשה בחולה א' ביום ב' דשבועות ולא היה לו בנים והיה חשש שתשאר אשתו זקוקה ליבם והיה מקום עיגון שהיבם הוא במקום רחוק מאוד בעיר רומי והאשה עניה ואין בהשג ידה להגיע לשם, ורצה המורה להתיר לכתוב גט ולחתום ביום טוב שני", ורב אחר חלק עליו בחריפות: "אמר ישתקע הדבר ולא יאמר, ודבר זה אינו כדאי אף להעלות על הספר". החת"ם סופר עצמו הצדיק את האוסר, אבל טעמו מעניין: "כי הרבה חשו חכמים להך מנהגא כי רב הוא, וכמה גדול כח המנהג הזה שאומרים בקידוש יום טוב העצרת הזה וכן בתפלה, ודובר שקרים כלפי מעלה, לולי בטחו חז"ל בלאל גומר עלי לא היו מניחים לנהוג כן והכל משום דלא ליתי לזלזולי למיעבד עבידתא ראה כמה חומר דבר זה… וקרוב לי לומר שהוא איסור דאורייתא בנדר שהודר ברבים ונתפשט בכל ישראל, וכל הקולות דמקלינן ביה ובעונשו לנדות כמ"ש ר"ן [ריש] פרק מקום שנהגו, היינו שמתחלה כך קבלוהו כאיסור דרבנן, אך מה שקבלו ובאופן שקבלוהו הוא איסור דאורייתא ועובר על בל יחל, והנדר היינו הקבלה".

אם כן האיסור מבוסס, שמנהג יום טוב שני של גלויות דינו דין תורה. ואני הדל תמה, מדוע הרב לא הזכיר כלל כי חכמים התירו לקבור מת ביום טוב שני של גלויות על ידי יהודים, אף שזה חילול יום טוב בפרהסיה. ואם כן איסור יום טוב שני אינו כדין תורה, שהרי ביום טוב ראשון לא התירו. ולעניין שיטתו שהמנהג דינו כדאורייתא משום נדר, הרבה חולקים עליו ואומרים שמנהג כוחו פחות מאיסור דרבנן, ועיין ברדב"ז (ח"ב סימן תרפז) לעניין מנהג תספורת בעומר, וברב קוק ביורה דעה (דעת כהן סימן פד) בעניין חומרת בנות ישראל[14]. אמנם ברור שגם לדעת החת"ם סופר, אם היה מקבל שיום טוב שני אינו שונה משאר איסורי דרבנן, הרי שהיה מצטרף להיתר משום כבוד הבריות.

וראיה לכך מה שהתיר (חלק א סימן קנח) לאבל להסתפר ולהתכבס בתוך שבעה ימי אבלות כי עליו לבקר את הרשויות והיתרו משום כבוד הבריות באיסור דרבנן:

"והנה נהגו היתר להסתפר כשמקבלים פני שר וגדול, וראיתי רבותי התירו לאחד בתוך שבעה ימים על אביו להסתפר ולהתכבס וללבוש מגוהצין לראות פני קיר"ה משום הפסד רב דממונו, וטעמם ונימוקם עמם דתספורת וכל מנהגי אבילות לאו דאורייתא רק אסמכתא בעלמא כמו שהאריכו כל הראשונים, ואעפ"י שהראב"ד ז"ל סבירא לי' דמ"מ תספורת ותגלחת דאורייתא כל שלשים, כבר דחו דבריו גם בזה כמבואר באריכות נפלא ברא"ש ריש פרק אלו מגלחין, והרי הביא הרי"ף והרא"ש בשם ירושלמי, כשנודע לו באמצע התגלחת שמת אביו ה"ז גומר, וכתב המרדכי הטעם משום כבוד הבריות ופסקו טוש"ע בי"ד סי' ש"צ [סעיף ב'], וע"כ משום שהוא רק דרבנן בעלמא, ומשו"ה הקילו רבותינו משום כבוד המלכות אעפ"י שהוא רק הפסד ממונו דלא לתחזי ולא לסתפר ואפשר שיש בזה נמי משום לעולם ירוץ אדם לקראת מלכים [עי' ברכות י"ט ע"ב], מ"מ כבר נהגו בזה קולא גדולה בכל מקום.

ז. וראיתי בספר "משכיל לדוד" חלק א עמוד קלח, מהרב הראשי לישראל הרב דוד לאו שליט"א, שמביא תשובת המהרי"ל דיסקין (בקונטרס אחרון אות לד) שכתב: "צא ולמד ממה שהתירו לזרוע בשביעית לחד טעמא משום ארנונא (=כדי לשלם את הארנונה לרשויות), מפני שמתים בתפיסה, ועיין תוספות פרק זה בורר, והתירו גם לעשירים, והיינו משום כיסופא דעניים, והותר כל הנ"ל אפילו למאן דאמר שביעית בזמן הזה מהתורה". כלומר שלעניים הותר לעבוד בשביעית משום פיקוח נפש, ולעשירים שאין להם סכנה כלל הותרה העבודה כדי שהעניים לא יתביישו.

ח. גבר ששכב עם אשת חברו, והוא חבר קרוב שיאמין לו אם ישמע מה שעשה, וממילא יפרוש מאשתו כדרישת ההלכה, פטור מלספר לו משום כבוד הבריות. זו מסקנתו של הרב עובדיה יוסף בכמה מקומות, ונביא לדוגמה את שו"ת יביע אומר חלק ב, אבן העזר סימן ב: "המורם מכל האמור שבכדי שלא תנעול דלת בפני השבים בתשובה, יכולים להקל שלא להודיע לבעל האשה, משום פגם משפחה, וגדול כבוד הבריות".

9. סיכום

הכלל "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה" הוא כלל הלכתי המאפשר להקל במקום הצורך, ונותן להלכה גמישות המאפשרת לה להיות תורת חיים. ככלל, כדי למנוע בושה מותר לעבור על איסורים שתקפם מדרבנן, וכן ניתן להימנע באופן סביל מלקיים מצוות מן התורה.

אמנם אין להשתמש בכלל הזה באופן מוגזם, כדי שלא ייפגע קיום התורה. ועל כן אין להשתמש בכלל זה כדי להימנע מקיום מצוות מפני שלועגים עליו, וכן אין להקל בכך כאשר יש אפשרות למנוע את הבושה על ידי טרחה כלשהי. כמו כן, אין לבטל באופן קבוע מצווה מפני הכלל הזה – אין זה אלא כלי להוראה חד פעמית.

"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

[1] לרוב ישנו טפח בין המת לכיסוי הארון, ואז כיסוי הארון חוצץ בפני הטומאה, אלא שגזרו חכמים שמא לעתים  לא יהיה טפח. ומדובר בחשש רחוק.

[2] עיין בהמשך המאמר בדיון בדברי הרשב"א, המבחין בין איסורי דרבנן קלים וחמורים. הרשב"א לכאורה מצמצם את ההיתר של כבוד הבריות לאיסורי דרבנן קלים, אפילו במחיר פגיעה ממשית בכבוד האדם. להצעתנו יש לצמצם דווקא את ההיתר שעניינו כבוד המלכות, משום שאין כאן חשש ביזיון לאף אדם.

[3] לדעת רש"י אכן יש איסור תורה לעבור על איסור דרבנן, כי התורה ציוותה עלינו לשמוע לדברי חכמים ולא לסור מדבריהם: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", אבל חכמים לא גזרו במקום כבוד הבריות כפי שלא גזרו במקרים של ספק. גם הרמב"ם סבר שיש איסור מן התורה לעבור על דברי חכמים, אלא שזה דווקא כאשר הוא עובר מפני שאינו רוצה לציית למצווה מפני שרק חכמים ציוו אותה, ולא התורה באופן ישיר. אבל העובר על דברי חכמים מחולשה או מפאת צורך כלשהו, ולא מתוך זלזול, אינו עובר על איסור תורה גם לדעת הרמב"ם. לדעת הרמב"ן איסור "לא תסור" נאמר רק לזקן ממרא, וההרחבה שהעובר על איסורי דרבנן עובר על לא תסור אינה אלא אסמכתא.

[4] רש"י נתן שתי דוגמאות לאיסורי דרבנן הנדחים מפני כבוד הבריות: א. מותר לטלטל אבנים, שהן מוקצה, כדי לנקות את עצמו לאחר שירותים. ב. מי שנפסקו ציציות טליתו והוא נמצא בכרמלית, אסור לו לטלטל את הציציות שאינן כשרות, משום שאינן בטלות לבגד והן כמשא; ועם כל זה לא חייבו אותו לפשוט את טליתו משום כבוד הבריות. שתי הדוגמאות של רש"י הן גם של איסורי דרבנן קלים יחסית, כי אין בהן חשש שיעבור על איסור תורה, שהרי איסור מוקצה אינו נסמך על מלאכה, וכרמלית דינה מן התורה כמקום פטור. ואכן נראה שההיתר לדלג על ארונות היה דווקא משום שמדובר באיסור דרבנן קל, כי לא היה שם ממש ביזיון או בושה. וייתכן שהיה חשוב לתת כבוד למלכים, כי "הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאילולא מוראה איש את אחיו חיים בלעו". וזה שאמרה הגמרא שבראיית מלך גוי נבחין בין מלכי ישראל למלכי גוים, הרי זה כדי לתת ממד חיובי נוסף להליכה לראותם.

[5] שיטה זו מבוססת על דברי הירושלמי בפרק תשיעי בכלאים, סוף הלכה א, על פי פירושו של הר"ש סילריאו. וכדרכם של רבותינו בעלי התוספות שמרבים לפסוק כירושלמי.

[6] ובניגוד לדברי לעיל, שיש לצמצם רק את ההיתר של כבוד המלכות לאיסורים קלים, לכאורה משמע כאן מהרשב"א שכל ההיתרים משום כבוד הבריות קיימים רק באיסורים קלים. אולם ראה להלן בהמשך הדיון בדבריו.

[7] ראה לעיל בהערה 3.

[8] ולפי זה מתורצת קושיה של השדי חמד, חלק ב מערכת הגימל אות כב, שמביא שהרשב"א עצמו מקל גם בכלאים דרבנן, אף שעיקרו מן התורה. ולפי דברינו אין כאן קושיה, כי אכן הרשב"א מודה שכבוד הבריות דוחה כל איסורי דרבנן אלא שכאן משום כבודו של מת צריך להימנע.

[9] סימן שיא, סעיף ב.

[10] וראיה לדבריו מירושלמי כלאים סוף הלכה א "גדול כבוד הבריות שהוא דוחה לא תעשה שעה אחת. (ויש מחלוקת במפרשים אם כוונת הירשולמי כמו הבבלי שכוונת לא תעשה פירושו איסור דרבנן, או שלפי הירושלמי מותר לדחות לשעה אפילו לאו מן התורה משום כבוד הבריות. אמנם גם אם כך הפירוש בירושלמי שיטה זו לא נפסקה להלכה. ועיין נודע ביהודה אורח חיים סימן לה שמביא ראיה זו.

[11] אורח חיים סימן נה

[12] ועיין בסוף המאמר בדוגמא ח שיש פוסקים שמתירים גם בעבירה תמידית, אבל גם הוא יודה שאף שאצל אדם זה זו עבירה תמידית לא נתבטלה ההלכה מה שאין כן בהיתר גילוח משום כבוד הבריות.

[13] עיין בכך בשמירת שבת כהלכתה, פרק כג סעיף יט.

[14] ובלחם משנה בהלכות תלמוד תורה פרק ו' הלכה יד מפורש שיום טוב שני קל הוא משאר איסורי דרבנן וזה לשונו על דברי הרמב"ם שהמחלל יום טוב שני חייב נידוי ושאל למה כתב זאת, הלוא זה כלול בחיוב נידוי למי שמזלזל בדבר אחד מדברי סופרים וזו תשובתו "כלומר הדבר הזה (יום טוב שני) פחות הוא מדברי סופרים שזה הלכות יום טוב שני אף על פי שהוא מדברי סופרים משמע הוא משום מנהג בלבד"

דילוג לתוכן