על מי הוטלה חובת המזוזה ואיסור נטילתה

5. איסור נטילת המזוזה בתום השכירות

כעת נדון בגופה של השאלה הניצבת בפתח הנידון, אם האיסור המובא בגמרא, ליטול את המזוזה ביציאת השוכר מן הבית. האם זה איסור מוחלט, או שיש בזה אי אלו פתחי היתר.

כאמור, מובא בגמרא (בבא מציעא קב, א):

תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו – על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא – לא יטלנה בידו ויוצא וכו'. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו.

בדברי הראשונים, מצינו שלשה פירושים, על דברי הגמרא:

• שמירה מן המזיקים

יש שפירשו, כי הסרת המזוזה תסיר את השמירה על הבית, כמו שכתב הרא"ש (תוספות הרא"ש ב"מ שם):

לא יטלנה בידו ויצא. ואפילו למאן דאמר מתירין מבגד לבגד, הכא אסיר. שהמזוזה היא שמירת הבית מן המזיקין, ובנטילתה מזיק לנכנס לדור בתוכה.

וכן כתב רבינו יהונתן (מובא בשיטה מקובצת על מסכת בבא מציעא קא, ב):

הא אמר רב מזוזה חובת הדר היא. כלומר על השוכר לעשותה לפי שהיא עשויה לשמירה מי שהוא עומד בבית, כדאמרינן באגדה[6], שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם עבדיו משמרין אותו וכו' ה"ר יהונתן ז"ל.

• הפקעת השכינה מן הבית

אמנם הריטב"א כתב טעם אחר לאיסור זה (בבא מציעא קב, א) וז"ל:

לא יטלנה בידו ויצא. פירוש, סתמא קאמר, אפילו בשצריך אותה לבית אחר. ואף על פי שאמרו גבי ציצית (שבת כב, א) מתירין מבגד לבגד, שאני הכא, דכיון דחלה קדושת שכינה בבית זה, אין לו לסלקה משם. ומיהו, אפשר שחייב בעל הבית לפרוע דמיה.

מבואר כי נטילת המזוזה מן הבית השכור, מפקיעה את קדושה השכינה ששרתה בה עד כה, ולכן נאסר הדבר.

• זלזול במצות מזוזה

שיטת רבי אשר מלוניל (ועוד, הובאה בשיטת הקדמונים על מסכת בבא מציעא קב, א) שסיבת האיסור היא הזלזול במצוות מזוזה, וכך כתב:

ות"ר כשהוא יוצא מבית המשכיר ישראל לא יטול המזוזה בידו. פירש רב אחא בפרשת שלח לך דהיכא דבעי למשקלה מהאי פיתחא אדעתא למקבעא בפתחא אחרינא בשעתיה שפיר דמי, והכי נמי אמרינן בתכלת, דהא קיימא לן כשמואל דאמר מתירין מבגד לבגד.

דברי רב אחא גאון, צוטטו גם בנמוקי יוסף (הלכות מזוזה דף ו עמוד ב).

וכך מובא במיוחס לריטב"א (ב"מ קא, ב) וז"ל:

וכשהוא יוצא יטלנה בידו ויצא. וכתב רבינו האי גאון, אבל אם מצטרך לו אותה מזוזה במקום אחר נוטלה ויוצא, וכן פירש רב אחא ז"ל בפרשת שלח לך, והכי נמי אמרינן אם רוצה למכור טליתו לחבירו אין לו ליטול ציציתו ממנו, משום דקא מבטל ליה ממצוה, כדאמרינן הכא במזוזה. מיהו אם הוא רוצה לתת אותו ציצית בטלית אחר שלו, או אותה מזוזה בבית אחר, מותר והרשות בידו, כדאמר מתירין מבגד לבגד וכו'. ואית דבעי מימר דמצי נמי ליטול דמים אע"פ שאינה צריכה לו, וכל כמה דלא יהיב ליה דמים נוטלה ויצא.

מבואר בדבריהם כי לא נאסרה עקירת המזוזה ממקומה ונטילתה אלא כאשר אינו מתכוון לקבעה בבית אחר. אבל אם בכוונתו לקבעה בבית אחר, אין איסור. משמע, שנטילת המזוזה ללא כוונה לקבעה במקום אחר, מבטאת זלזול במצוות המזוזה.

והנה בבואנו לדון בשאילה הנ"ל, אם יש איזה פתח היתר לעקור את המזוזה ממקומה, נראה כי לפי שני הטעמים הנזכרים בראשונים, אם מטעם שמירה אם מטעם הפקעת השכינה, האיסור הוא מוחלט, ובכל מקרה אין לעקור מזוזה מבית שכור. אך לפי הטעם האחר, שזה זלזול במצווה, מותר לנטלה מן הבית, אם בכוונתו לקבעה מיידית במקום אחר. כי אז ניכר שאינו מזלזל במצווה, שהרי שב וקובע אותה.

אלא שכאן מתעורר קושי רב. לשון הגמרא, מתאים אמנם יותר לשני ההסברים האחרים, האוסרים את נטילת המזוזה באופן מוחלט. ובכל זאת, דברי המקילים, שהם רב אחא גאון בעל השאילתות, וכן הנימוקי יוסף, והמיוחס לריטב"א, מאוד הגיוניים.

מובן ממילא, כי שיטת המחמירים צריכה ביאור. מדוע ייאסר על השוכר ליטול את המזוזות שקבע, ולקבעם בבית אחר, הרי הם רכושו האישי . מלבד זאת, המזוזה היא חובת הדר, ואחר סיום מגוריו במקום, אינו חייב עוד לקיימה. ומאיזו סיבה הלכתית יתחייב להותירם שם, הוא אינו הדייר.

אף כי הראשונים שהחמירו הביאו מספר טעמים, גם הם טעונים ביאור. כיוון שעל הצד שהסרתן גורמת היזק לשוכר הבא, בסילוק השמירה מן הבית, מדוע חייב השוכר הראשון לסייע לו בשמירה, וכי הבא אחריו אינו חייב במזוזה? ועל הצד שיש בכך סילוק שכינה מן הבית, גם זה טעון הסבר. וכי כוחה הרוחני הגדול של המזוזה הוא קמיע[7], שחובה להותירו ביד השוכר הבא. הרי זו מצוה ככל המצוות, שהשוכר הראשון, כל עוד התגורר שם, חייב בה. ולאחר עזיבתו, לא הוא החייב בה, אלא השוכר השני. ומדוע מוגדר כוחה הרוחני כסיבה המחייבת להותירה?

בישוב שיטתם נראה, על פי המשנה במסכת בבא מציעא (קא, ב), שנפסקה בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות שוכר, ראש סימן שיד):

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ דְּלָתוֹת, וְלִפְתֹּחַ לוֹ הַחַלּוֹנוֹת שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ, וּלְחַזֵּק אֶת הַתִּקְרָה, וְלִסְמֹךְ אֶת הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה, וְלַעֲשׂוֹת נֶגֶר וּמַנְעוּל. וְכֵן אִם נִפְחֲתָה הַמַּעֲזִיבָה וְהַתִּקְרָה בְּד' טְפָחִים, חַיָּב לְתַקְּנָהּ; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, מִדְּבָרִים שֶׁהֵם מַעֲשֶׂה אֻמָּן, וְהֵם עִקָּר גָּדוֹל בִּישִׁיבַת הַבָּתִּים וְהַחֲצֵרוֹת. הגה: וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנָס שָׁם הַשּׂוֹכֵר (וְרָאָה שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁם דְּבָרִים אֵלּוּ, לֹא) אָמְרִינָן דְּנִתְפַּיֵּס בַּמֶּה שֶׁרָאָה, אֶלָּא עַל הַמַּשְׂכִּיר לְתַקֵּן. תִּקֵּן הַמַּשְׂכִּיר דְּבָרִים אֵלּוּ, וְנִשְׁבְּרוּ תּוֹךְ יְמֵי הַשְּׂכִירוּת, אִם אָמַר לוֹ: בַּיִת זֶה, אֵין צָרִיךְ לְהַעֲמִיד לוֹ אַחֵר. אָמַר לוֹ: בַּיִת סְתָם, צָרִיךְ לְתַקְּנוֹ כָל יְמֵי הַשְּׂכִירוּת.

סעיף ב

הַשּׂוֹכֵר חַיָּב לַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה וּמְזוּזָה, וּלְתַקֵּן מְקוֹם הַמְּזוּזָה מִשֶּׁלּוֹ. וְכֵן אִם רָצָה לַעֲשׂוֹת סֻלָּם אוֹ מַרְזֵב, אוֹ לְהָטִיחַ גַּגּוֹ, הֲרֵי זֶה מִשֶּׁל עַצְמוֹ. הגה: וְהוּא הַדִּין כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן. וּבְכָל אֵלּוּ הָעִנְיָנִים, הוֹלְכִין אַחַר מִנְהַג הַמְּדִינָה.

מבואר כי ישנם מעשים המוגדרים "מעשה אומן", אשר הוטלו כחובה על המשכיר. ובאותה מדה, יש מעשים שאינם מוגדרים מעשה אומן, וחובת עשייתם הוטלה על השוכר. וכשם שהשוכר חייב בעשיית מעקה, ובבניית סולם, או להטיח את גגו, ולקבוע מרזב בשפתו, למרות שלא יעקרנו בסיום תקופת השכירות. כך נחשבת גם קביעת המזוזה, כאחת מחובות השוכר כלפי המשכיר. ומשום שמעשים אלה נחשבים כגמר עשיית הבית.

הבנה זו מיישבת היטב, את הטעמים בהם נקטו הראשונים, שהובאו לעיל.

כי הן לראשונים שנטילת המזוזה מסלקת את השמירה, והן לראשונים שהסרתה מפקיעה את קדושת הבית, לכולם נוצרת פגיעה מהותית בבית המשכיר. כיוון שזה בית יהודי, שיש בו שמירת ההשגחה העליונה, ויש בו קדושה בהשראת השכינה.

וכשם שהמעקה הוא חלק בלתי נפרד מן הבית, ואין השוכר נוטלו בעזיבתו את הבית, כי הוא נדרש לשמירת הדיירים, כך גם המזוזה נדרשת אם מצד השמירה על דיירי הבית, אם מצד השראת השכינה בבית. לכן, יש להותירה, ולא לנוטלה.