קביעת מזוזה בכניסה לחצר ולמרפסת

4. חיוב מצד כניסה לבית

אמנם כתב החזון איש (שם) לחייב מן התורה לקבוע מזוזה, כיוון שלאחר שיוצאים למרפסת או לחצר נכנסים משם לבית. לכן אף שמקומות אלה פטורים ממזוזה מצד עצמם, יש לקבוע מזוזה מהכניסה ממקומות אלה לבית מצד חיובו של הבית. על כן כמובן שחייבים לקבוע מזוזה מימין הכניסה ממקומות אלה לבית. זו לשונו:

ובאין לחצר פתח לרשות הרבים יש להסתפק אי חייב פתח זה במזוזה אבל לעולם אין קובעין לימין הכניסה לחצר שאין חצר חייבת מצד עצמה ומספק יש לקבוע מזוזה לימין כניסת בית

המקור של החזון איש הם דבריו של רבי עקיבא איגר, שכתב שחדר הקטן מארבע על ארבע אמות אמנם פטור ממזוזה מצד עצמו, אולם יש לקבוע מזוזה בכניסה מחדר קטן זה לבית. וזו לשונו של רבי עקיבא איגר על דברי השולחן ערוך (יורה דעה רפו, יג):

דהיינו דמצד עצמותו פטור ממזוזה אבל בחדר שלפנים מחדר (שקורין קעמערכי) שיוצאים מחדר הגדול לחדר הקעמערכי, הפתח ההוא חייב במזוזה מצד הגדול שיוצאים ממנו דרך פתח זו לחדר קטן ויהא נידון חדר קטן כאויר דמכל מקום חייב כאלו יוצא מפתח זו לשוק כנלע"ד בעזה"י ^[8]:

ואולם, פסיקה זו של רבי עקיבא איגר ושל החזון איש סותרת הוראה ברורה של המהרי"ל שהביא הבית יוסף. להבנת דבריו נקדים שהמהרי"ל פסק כר"י, שיש חיוב מדרבנן לקבוע מזוזה בכניסה לחצר: "ואפי' בית שער פי' ר"י דחייב מדרבנן" (שו"ת מהרי"ל סימן צד). ואלה דברי הבית יוסף:

וכתוב עוד שם (שו"ת מהרי"ל צד) פתח שבין בית לחצר אם יש לחצר פתח אחר לרשות הרבים אז אית לן למיזל בתר היכר ציר אבל אם אין לחצר פתח לרשות הרבים אז יש לקבוע בימין כניסה מבית לחצר עכ"ל:

פירוש דבריו: אם יש כניסה מרשות הרבים לחצר בנוסף לכניסה הראשית לבית, בודקים אם נכנסים מן החצר לבית או מן הבית לחצר. הדרך לבדוק זאת היא על פי מיקום צירי הדלת: אם הצירים הם בחוץ בצד החצר, הרי שהדרך היא לצאת מן הבית לחצר והחיוב הוא מדרבנן, אבל אם הצירים הם בתוך הבית הרי שהדלת נפתחת לכיוון הבית, ואם כן זו כניסה מן החצר לבית וצריך לקבוע את המזוזה בצד ימין של הכניסה לבית, והחיוב הוא מן התורה. אבל אם אין לחצר פתח לרשות הרבים, הרי שיש לקבוע בימין הכניסה מן הבית לחצר. וכאמור, לפי דברי רבי עקיבא איגר והחזון איש יש חיוב מן התורה לקבוע בימין הכניסה מן החצר לבית^[9].

ואפשר שיטען הטוען שאין הלכה כדברי המהרי"ל, שהרי המחבר הביאו בבית יוסף ולא העתיקו בשולחן ערוך. אמנם בעיון בדברי השולחן ערוך לא נראה כלל שהמחבר חולק על המהרי"ל, שהרי הוא פסק שחצר ומרפסת פטורות ממזוזה אם אין להן כניסה מרשות הרבים, ורק הביא בשם יש אומרים את שיטת הרא"ש לחייבן מדרבנן^[10]. ואם אכן היה חיוב כזה כדברי החזון איש שהוא מן התורה, כיצד עזב את החיוב מן התורה שהוא לכל הדעות והביא רק כיש אומרים את דעת הרא"ש שהחיוב הוא רק מדרבנן? ולא עלתה שיטה זו על דעתו של השולחן ערוך, כי היא נגד פשט הגמרא, שכפי שראינו ישנן שתי דרכים לתרץ את הסתירה בין שני המקורות בשאלה אם חצר ומרפסת חייבות או פטורות ממזוזה: א. המקור המחייב עוסק במקרה שדרכן נכנסים מרשות הרבים לבית. ב. מדובר בחיוב דרבנן בלבד. ואם דברי החזון איש נכונים, הרי שכל חצר חייבת מן התורה מצד כניסה לבית, וכיצד שתק המחבר בדין זה^[11]?

גם האגרות משה לא קיבל את חידושו של רבי עקיבא איגר:

ודינא דרעק"א דחדר פחות מד' אמות שלפנים מחדר הגדול חייב במזוזה דנידון כאויר וחייב מצד הגדול כפתח לשוק, הוא תמוה דפשוט שכניסה מחייב ולא יציאה ולכן כיון שהוא לאויר כזה שא"א להיות כניסה משם אלא יציאה אין שייך לחייב. וגם אם נידון חדר הקטן כאויר דשוק מ"ט לא יתחשב הגינה באויר דשוק לחייב אף אם גינה עיקר מצד היציאה מהבית. וגם אם יציאה מהבית מחייב מ"ש לשוק מלגינה וכי נאמר שוק בתורה. ולכן חידוש זה שאמר מסברא צ"ע ולמעשה אין לחייב (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קפא)

ולכן נראה לנו לפסוק כפסיקת הרב עובדיה יוסף, שהמחמיר לקבוע מזוזה לחצר אחורית ולמרפסת סגורה שאין להן פתח לרשות הרבים יש לו לקבעה בצד ימין לכניסה לחצר ולמרפסת. וזה דרכו של הרב עובדיה יוסף, שלא להתחשב בחידושי הלכה של אחרונים כשהם נוגדים את דברי הראשונים ואת דברי המחבר.