תרומת איברים

ט. מסירות נפש עבור הזולת

אל כל הצדדים הנ"ל ברצוני לצרף צד היתר נוסף, שמהותו, ההיתר ההלכתי למסור נפש בעד הצלת הזולת. טרם אדון בו, נחוץ להבהיר הבהרה עקרונית, לבל יובנו דברי בצורה שגויה. יכול הטועה לקרוא את דברי ולהגיע מכוחה למעשים נוראיים, ולא מוסריים בעליל. ממשלת סין נוהגת באכזריות רבה, ומתירה ליטול איברים, על פי חוק, מבני אדם חיים, הנידונים למיתה. זהו ממש רצח, לפי כל אמת מידה. אפילו מאדם גוסס אסור ליטול איברים, כל שכן לא מאדם חי ובריא.

לכן טרם אציג את המקורות ההלכתיים מהם נובע ההיתר הבא, עלי לשוב ולהבהיר ביתר בהירות, כי זהו רעיון מסוכן ביותר, העלול להוביל למדרון חלקלק. אינשי דלא מעלי עלולים להשפיע על חולים או עניים ומסכנים, לוותר על חייהם לטובת אחרים. לכן אבהיר ביתר תוקף, כי אין להשתמש בטיעון הבא כלל, בכל הנוגע לחיים הרגילים.

אחר הבהרה זו, אציג את מקורות הענין, לעיני הקורא. מובא בגמרא (בבא מציעא סב, א):

לכדתניא: שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ – חייך קודמים לחיי חבירך.

כלומר, צעדו שני אנשים במדבר וצמאו למים, ורק לאחד מהם היה בקבוק מים. אם שניהם ירוו את צמאונם, ימותו מצמא, טרם יגיעו למקום ישוב. אם בעל המים לבדו ישתה, הוא אמנם יצליח להגיע למקום ישוב ויינצל, אך חברו ודאי ימות. כיצד עליהם לנהוג? בן פטורא סבור, כי מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה האחד במיתת חברו. אך בא רבי עקיבא ולימד, חייך קודמים לחיי חברך, אע"פ שהוא ימות, והלכה כרבי עקיבא^[15].

יחד עם זאת, למרות שחיי עצמו קודמים לחיי זולתו, אין זו חובה, אלא רשות, כפי שנוכיח בשורות הבאות.

כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ד):

כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו.

ובכסף משנה שם כתב וז"ל:

סובר רבינו שכשאמרו בגמרא יעבור ואל יהרג פירוש, צריך לעבור כדי שלא יהרג. אבל שלמים וכן רבים סוברים, דאם נהרג ולא עבר, צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג, הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. וכתב בנימוקי יוסף, דאפילו לפי סברת רבינו, אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים, ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה, כדי שיראו העם, ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם.

מבואר בדעת הרמב"ם, כפי שפירש כסף משנה, שאם הוכרח האדם לעבור עבירה, שאינה אחת מג' חמורות, הרי הוא חייב לעבור, כדי שלא ימות, וכפי שאמרו חכמים "יעבור ואל יהרג". ואם הכריחו אדם לחלל שבת, ומסר נפשו, ייתבע על דמו, מאחר וציוותה התורה (ויקרא יח, ה) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם, וָחַי בָּהֶם. ולמרות רצונו הטהור להיות צדיק, אסור להחמיר ולמסור נפש.

הלכה זו רלוונטית מאד לחולים ביום כיפור. אין היתר לחולה להסתכן בנפשו, למרות חפצו החזק לקיים את מצוות התענית. ואם צם למרות הסכנה, הרי הוא עובר עבירה, ומתחייב בנפשו.

יחד עם זאת, כפי שהמשיך הכסף המשנה, רבים מן הראשונים חלקו על הרמב"ם, ולדעתם אם נהרג אדם ולא עבר על המצווה, צדקה תחשב לו, ומותר להחמיר (ולדעת נמוקי יוסף, אף לדעת הרמב"ם רשאי צדיק גדול, להחמיר ולא לעבור).

מעתה יש לומר, שאם מותר למסור נפש על קדושת ה', מותר גם למסור נפש למען הצלת חברו.

כך אכן מבואר בדברי הרב קוק, שכתב את הדברים הבאים (שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמג) וז"ל:

והנה מה שנראה לכבוד תורתו דזה פשוט, שגם אינו רשאי למסור את עצמו כדי להציל את חבירו, ולגבי רבים חיובא ליכא והיתרא איכא, וגם מדת חסידות לדבריו, וכן עולים הדברים.

לפי השקפה ראשונה בדעת נוטה, אני נבוך בזה טובא בעניי. שהרי רש"י הסביר לנו מילתא בטעמא דרוצח סברא הוא מההיא דרבא (סנהדרין ע"ד), דא"ל מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, וזה לשונו: סברא היא שלא תדחה נפש חברו, דאיכא תרתי איבוד נשמה ועבירה, מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור, דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור, מי יודע שנפשו חביבה כו'.

מכל זה נראה, דהאי וחי בהם אינו דבר פרטי דוקא על אותו האיש, העושה או המונע או הבא לשאול, אלא הדבר קאי בכללות על כל נפשות ישראל, וממילא נכללה בזה גם נפשו, וכשאנו באים לדון בנפש בפני נפש אין אנו מכריעים על פי מאי חזית.

ולפי זה לכאורה אין שום מקום לאסור למסור נפשו אפילו בשביל הצלת חבירו, שדי לנו דחיובא ליכא בקום ועשה, משום דהוא יכול לומר גם כן מאי חזית, אבל אין לנו שום מקום לאיסור, כיון שכל האיסור אפילו לדעת הרמב"ם, שהוא מתחייב בנפשו כשמסר נפשו במקום שאינו מחויב, לכאורה צריך לומר דהוא משום דס"ל, דוחי בהם אינו בא לפטור ממסירות נפש אלא לחייבו שיחיה בהם.

ואם נאמר שהרמב"ם מודה גם כן לרש"י, דוחי בהם הוא ענין כללי, אם כן מצד וחי בהם הכל הוא שוה אם בן ישראל זה יחיה או אחר, וי"ל דגם הרמב"ם מודה דבשפיכות דמים אם רוצה למסור נפשו בעד חברו רשאי.

ויש לומר רבי עקיבא דאמר חייו קודמים, לא בא אלא לשלול סברת בן פטורא, שמוטב שישתו שניהם וימותו. אבל אם רצה ליתן לחברו, משום שחיי חברו יקרים אצלו מחייו, בכהאי גונא יש לומר שאין איסור בדבר, אפילו ביחיד לגבי יחיד.

גם הרב וינברג זצ"ל נקט כך להלכה, בשו"ת שרידי אש (חלק ב סימן לד אות יז עמוד תלה):

עי' בהערה י"ב שהבאתי בשם הליכות אלי' שמותר להחמיר ע"ע ולמסור נפשו בעד חבר, והוכיח כן מדברי התוס' בעבודה זרה כ"ז, ב עיין שם. ונראה דאפילו ר"ע דסובר דחייך קודמים זהו רק רשות, אבל אם החמיר על עצמו ומסר נפשו להציל חברו מיקרי קדוש וחסיד.

מבואר כי למרות שאין חובה למסור נפש למען הצלת הזולת, בכל זאת, רשאי אדם למסור את חייו, להצלת חיי זולתו. נוכל לצייר זאת במקרה שהשניים שהלכו במדבר, היו זקן וצעיר, ויתכן שהזקן יאמר לצעיר, ראה נא, הנני זקן ושבע ימים, ואתה צעיר, עוללים רכים בביתך, הלכך, מוותר אני על מי השתיה. אדם כזה, זוכה למצווה גדולה. ורשאי הוא לסכן את חייו, להצלת חיי זולתו.

גם אם אין זו חובה, ודאי שהעושה כן, מקיים מצוה. בהיסטוריה של צה"ל ידועים מספר חיילים שקפצו על רימון, כדי להציל את חבריהם החיילים, ונהרגו כשהתפוצץ. המקרה המפורסם האחרון הוא זה שארע ב-26 ביולי 2006, במלחמת לבנון השנייה. היה זה במהלך קרב בִּינְת גְ'בְּייל, כאשר נזרק רימון יד לעבר הכוח, עליו פיקד רועי קליין (חניך בני עקיבא). קליין זינק על הרימון, עצר בגופו את הפיצוץ, ובמותו הציל את חיי החיילים ששהו בסמוך.

מעשה כעין זה הוא בדיוק המסקנה שאנו מבקשים להוציא מדברי רבי עקיבא. אין חובה לתת את הבקבוק לשני, לשם הצלת חייו. אבל המבקש להציל את חיי חברו, באמצעות מסירת נפשו שלו, ודאי מקיים מצוה.

גם מי שיחלוק על שני הפוסקים הנזכרים, יודה שיש היתר, כאשר איננו דנים לגבי אדם שעל פי דרך הטבע, מסתבר שימשיך לחיות, לאורך ימים, אלא באדם שעל פי דרך הטבע, לא נותר לו אלא חיי שעה. כגון אדם שאינו בהכרה, ונותר ללא שום מודעות, לאחר שארע לו מוות מוחי.

כפי שמיד נראה מן הכתובים, כאשר יש לאדם חיי שעה עם משמעות, ומדובר באדם חי לגמרי, למרות זאת, מותר לו לסכן את חיי השעה, אם כתוצאה מזה יגדלו סיכוייו להשגת חיים ארוכים.

הנה מובא במסכת עבודה זרה (כז, ב):

ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן (מרופאים נוכרים), ודאי מת מתרפאין מהן. האיכא חיי שעה? לחיי שעה לא חיישינן. ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן דכתיב (מלכים ב ז, ג-ד) אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם. והאיכא חיי שעה, אלא לאו לחיי שעה לא חיישינן.

מבואר כי אין היתר להתרפא אצל גוי, שמא הלה יהרגנו. אך חולה שמצבו קשה, ובוודאי ימות, רשאי להתרפא אצלו, כי אין לו מה להפסיד. והקשתה הגמרא, הרי נותר פרק זמן מועט בו החולה וודאי לא ימות, ומדוע אין חוששים לאיבודם? ויישבה, הואיל ומדובר בחיי שעה, כלומר בזמן קצר של חיים, ניתן להסתכן, ולנסות להאריך אותם.

דין זה סמכה אותו הגמרא על מעשה המצורעים, שהוכרחו לשהות מחוץ למחנה ישראל. כאשר מלבד הרעב החזק ששרר אותה תקופה, היתה העיר מסובבת במצור, של חיילי צבא ארם, שבאו להילחם בישראל, ככתוב (מלכים ב פרק ז, ג-ד):

אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ. וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם, אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה, וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ.

ההחלטה לצעוד אל מחנה ארם, נבעה מתוך שיקול דעת והבנה, שהם עלולים למצוא את מותם, ביד החיילים. ובכל זאת, לא נמנעו, והחליטו ליפול בידם, על הצד, שיקבלו דבר מאכל, לשבור בו את רעבונם.

הוכיחה משם הגמרא, כי למרות שנותר להם פרק זמן קצר לחיות, הותר להם לסכן את עצמם, ולהיכנס לאזור הסכנה, בו היו אחוזי ההישרדות שלהם, מזעריים ממש. דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קנה סעיף א):

כל מכה וחולי שיש בהם סכנה, שמחללים עליהם שבת, אין מתרפאים מעובד כוכבים שאינו מומחה לרבים וכו' דחיישינן לשפיכת דמים. ואפילו הוא ספק חי ספק מת, אין מתרפאים ממנו. אבל אם הוא ודאי מת, מתרפאים ממנו, דלחיי שעה לא חיישינן בה.

נמצא כי ההלכה מתירה לאדם שוודאי הולך למות, לוותר על פרק קצר מחייו, שהרי "לחיי שעה לא חיישינן".

ניתן גם להביא ראיה, שרשאי אדם למסור חלק מחייו למען הזולת, מאדם הראשון, שכפי המובא במדרשים, מסר 70 שנה מחייו, לטובת דוד המלך^[16].

אמנם ראיתי שכתב הציץ אליעזר בתשובה, כי בלתי אפשרי להתיר לרופא ביצוע השתלה, כאשר זו תגרום לקיצור ימיו של אדם. והוכיח טענתו מן החיוב שחייב דוד המלך את אותו עמלקי שהרג את שאול, על פי בקשתו של שאול, בטרם יבואו הפלשתים ויהרגוהו. ודן אותו למוות, על ששלח יד בשאול המלך.

הנה אסרה התורה על האדם, לשלוח יד בנפשו ולהתאבד, ככתוב (בראשית ט, ה):

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.

כפי שדרשו חכמים^[17], ורש"י על התורה הביא את דבריהם:

ואך את דִּמְכֶם – אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דִּמְכֶם אדרוש מהשופך דם עצמו.

מפאת חומרת מעשהו של המאבד עצמו לדעת, נפסק בשולחן ערוך שאין להתאבל עליו (יורה דעה סימן שמה סעיף א)

המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו.

האיסור לקצר את החיים, הביאה את הציץ אליעזר להפליג בחומר האיסור (שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן כה פרק ו):

הלכה פסוקה היא לנו, ומזה נוכל להבין החרדה הגדולה שחרוד חרד דוד המלך ע"ה כלפי הגר העמלקי, ודיבר אתו נמרצות: אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יד לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה', וחרץ דינו למות ואמר לו: דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ, כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר, אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה', וצוה לאחד מן הנערים לפגוע בו ולהמיתו (שמו"ב א, יד-טז). ולכאורה הא עשה זאת לפי בקשתו ותחנותיו של שאול המלך, שאחזתו השבץ, ועוד בנימוק נוסף, טרם שיהרגוהו ויתעוללו בו הפלשתים? אבל לפי האמור מיושב שפיר, כי גם במצב הגרוע ביותר שהאדם נמצא בחייו, וכל עוד בו נשמתו, אין גם להאדם הזה בעצמו כל רשות לקצר ולהפסיק נשמת חייו.

אלא שלמרות חומרתו הגדולה של איסור איבוד עצמו לדעת, שאול המלך עצמו לא נתבע, על אף שביקש לשים קץ לחייו. ואי אפשר למתוח עליו ביקורת על כך, אחר שנפסקה הלכה שמותר להתאבד במקרה כמו זה של שאול, כי הוא ידע שהפלשתים יתעללו בו.

ההיתר לזה, נלמד מאותו פסוק המורה על האיסור להתאבד (בראשית ט, ה). כי הנה נכתבה האזהרה בלשון "אך", וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ. וכשם שבכל מקום המילה "אך" באה למעט, גם באיסור זה, בא הכתוב למעט מי ששולח יד בנפשו, כמו שאול, שהפלישתים עמדו לבצע בו שפטים, ולהתעלל בו, ולכן הותר לו ליפול על חרבו. כפי שדרשו חכמינו במדרש (בראשית רבה פרשה לד, סימן יג):

אך להביא את החונק עצמו (כלומר כוונת הפסוק לומר שהחונק את עצמו הרי הוא רוצח), יכול כשאול, ת"ל אך.

הרי שהרג שאול את עצמו עקב חששו מן הפלישתים, שיתעללו בו. ולא נחשב לו דבר זה עוון, וכך נפסק להלכה בבית יוסף (יורה דעה סימן שמה):

וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול וכו'. כן כתב הרמב"ן בתורת האדם (עמ' פד) ונתן טעם לפי שהיה איבוד מותר לו כדאיתא בבראשית רבה (פל"ד אות יג), לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת, ונענשו עליו שלא הספידוהו כראוי, כדאיתא ביבמות (עח, ב), וכן כתב הרא"ש בסוף מועד קטן (סי' צד).

והביאה המחבר הלכה למעשה, בשולחנו הערוך (שם סעיף ג):

וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר.

ומה שנקט בציץ אליעזר כי סיבת עונשו של העמלקי היה על הריגת שאול, במפרשי הנביא, ראשונים ואחרונים, מבואר לא כן, כי הוא אכן לא הרגו, אלא שאול הרג את עצמו בנפלו על חרבו, כמפורש בפסוק (שמואל א לא, ד-ה):

וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ; וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וגו'.

כן פירש הרד"ק (שמואל ב פרק א פסוק י):

ופירשו הקדמונים לפי שכִּזֵב, שלא המיתהו, שהרי הוא נפל על חרבו ומת, לכך נפתחה וי"ו ואמותתהו.

מדוע בכל זאת חרץ דוד את דינו של העמלקי למוות, משום שבדברי פיו העיד על עצמו שהרג את שאול, ופיו הכשילו. ואמר זאת, כי חשב שדוד ישמח על מיתת שאול. על כן הרגו דוד, וכן מבואר במצודת דוד (שמואל ב פרק א פסוק טז):

דמך על ראשך – ר"ל עון מיתתך על עצמך, כי אתה בעצמך העדת בך שאתה הרגתו, ואף אם אין האמת אתך, וכל דבריך המה בחושבך שבזה תמצא חן בעיני, על שהיה מעולם לי לאויב. מכל מקום פיך ענה בך, ודמך על ראשך.

המלבי"ם אף הוסיף בסיבת המיתה, על פי חז"ל, שהיה זה דואג האדומי, שהתחייב מיתה גם על מעשים אחרים, כלשונו (שם פרק א, פסוק טז):

ולקבלת חז"ל שהיה דואג, שהיה חייב מיתה מכבר על נוב עיר הכהנים, שעל זה אמר דמיך בלשון רבים. רמז לו שהגם שעל הריגת שאול אין אדם נאמן על עצמו, בכל זה פיך ענה בך, כי כבר היית הגורם על הריגת הכהנים והכהן המשיח, שזה רמז באומרו אנכי מותתי את משיח ה'.

כאן המקום לסייג ולומר, כי למרות שהוכחנו שמעיקר הדין מותר לאדם למסור את חיי השעה שלו, לטובת הזולת, חלילה להעלות על הדעת לעשות מעשה, ולהרוג חולה לצורך נטילת איבריו, גם לא לצורך הצלת חולים אחרים, ואף אם הוא מבקש זאת. כי ברגע שנתיר מעשים כאלה, המדרון החלקלק ברור מאוד. אוי ואבוי לנו, אם נגיע למצב בו נהרוג בני אדם, כדי להציל חולים. ובכל זאת הבאתי את הדברים, כדי ללמד שבמקרים מסוימים, כאשר מעיקר הדין, על פי ההלכה, מוגדר האדם מת, ובכל זאת יש חוששים לדעות מחמירות, לפיהן הוא עדיין אינו מוגדר מת, במקרים אלה, אין לחשוש לזה, מהטעמים שהסברנו, שמותר למסור נפש להציל חברו.