החיסון בהלכה

3. האם ההלכה מתירה רפואה

אמנם כעת נראה מקורות נוספים, מהם נוכיח כי המקורות הנזכרים לעיל, אינם מורים להימנע מן הרפואה, וכפי שנסביר. ראשית, בתורה עצמה נזכרת פניה אל הרופאים, שכן בפרשת משפטים חייבה התורה מכה חברו, לשלם את עלות ריפויו, מלבד פיצוי ימי השבתתו מעבודה, ככתוב:

"וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב; אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא, יח-יט).

דורשת הגמרא:

"דבי ר' ישמעאל אומר: וְרַפֹּא יְרַפֵּא – מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות" (בבא קמא פה, א).

והרמב"ן עצמו, שלמעלה הבאנוהו כאחד הסוברים שאין לגשת לרופאים, הסביר, כי אין דרשה זו רק הענקת רשות לרפא, אלא חיוב להעניק טיפול רפואי:

"ומסתברא דהא דאמרינן נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, לומר שאינו אסור משום חשש השגגה. אי נמי, שלא יאמרו הקדוש ברוך הוא מוחץ והוא מרפא, שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו^[1], כענין שכתוב (ד"ה ב, טז) גַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים. אבל האי רשות, רשות דמצוה הוא. דמצוה לרפאות, ובכלל פקוח נפש הוא, כדתנן מאכילין אותו על פי בקיאים^[2]… והואיל ומחללין שבת ברפואות ש"מ בכלל פקוח נפש הן, ופקוח נפש מצוה רבה היא, הזריז בחכמה זו משובח, והנשאל מגונה והשואל שופך דמים, וכל שכן המתיאש ואינו עושה. ושמע מינה כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו הרי זה שופך דמים" (רמב"ן בספר תורת האדם שער המיחוש, ענין הסכנה) .

דברי הרמב"ן האלה הביאם הטור^[3] הלכה למעשה וגם הבית יוסף חזר והביאם ופסק על פהם

דברים אלו מוכיחים כי מה שכתב הרמב"ן בפירושו לתורה לא נכתב כהנחיה הלכתית, אלא כהנהגה  מיוחדת לאנשים במדרגה גבוהה, כפי שנשמע מדבריו.

עתה נמשיך להוכיח כי חובה לרפא. הנה הבסיס עליו הניח הרמב"ן את דבריו, ממנו למד את החובה לרפא, מקורו בדברי המשנה (מסכת יומא), המחייבת לחלל שבת לצורך התעסקות בדרכי הרפואה. ומכאן מוכח שחובה להתרפא, כי אם היו הרפואות אסורות, כיצד חייבו לחלל שבת לריפוי אדם, כמבואר במשנה:

"ועוד אמר רבי מתיא בן חרש החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת" (משנה יומא ח, ו).

אלא, שאם אכן חובה לרפא ולהתרפא, קשה לכאורה, מדוע נתבע אסא. הרי כיון שיש חיוב לפנות אל הרופאים, ודאי עשה כהוגן שפנה אליהם?

התשובה לזה, לפי דברי הרמב"ן, שלא נתבע על פנייתו לרופאים, כי היא ודאי מותרת, ואפילו חובה. אלא נתבע על סירובו להתפלל לה', כמו שמפורש בפסוק "בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה'". כי למרות שמוטל על האדם לפעול ולהשתדל לרפואתו, עם זאת, עליו לדעת כי הצלחת מעשיו תלויה בהשגחת השם ועזרתו.

מעתה עלינו להסביר גם מדוע שבחו את חזקיהו המלך על גניזת ספר הרפואות, הלא זהו דבר נצרך, ומדוע עשה כן ואף נשתבח על כך?

דבר זה מיישב הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת פסחים, שכלל לא מדובר בספר רפואות שיש בו עצות מועילות לריפוי, כלשונו:

"ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי "הטלסמאת", שאם עושין "טלסם" בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים, … ואפשר שהיה ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין כגון סם פלוני מרכיבין אותו כך, ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו, ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו.

ולא הארכתי לדבר בענין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חבר ספר רפואות, שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא, פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא. וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו.

ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו".

מבואר בדברי הרמב"ם כי הסבור שחזקיהו המלך פעל למנוע התייעצות וקבלת דעת הרפואה לא זו בלבד שהיא טענה ריקה (אפסית), הרי שיש בה טפשות ושבוש השכל הישר.

דברים האלה נפסקו הלכה למעשה בשולחן ערוך, שמחללים שבת^[4] ויום הכיפורים^[5] לרפא בן אדם, ובהכרח שיש חיוב לעשות כן. כמו כן מפורש שם (או"ח שכח סעיף ב) שהנמנע ואינו מרפא או שמסרב להתרפאות, הרי הוא שופך דמים.

יש לצרף לאמור, מקור נוסף בתורה, ממנו מוכח כי העוסק בריפוי עוסק במצוה, שכן חייבה התורה להשיב לאדם רכוש אבוד, כנאמר:

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ; וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (דברים כב, א-ב).

חידשה הגמרא^[6] מהפסוק וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ, שאם התורה מחייבת להשיב את רכושו של אדם, כל שכן שהיא מחייבת להציל את חייו.

דבר זה, שרופא המרפא עוסק במצוה, מקורו בפסוק זה, כפי שלמד הרמב"ם בפירוש המשנה (נדרים ד, ד. ובגמרא לח, ב), שם מדובר על אדם שאסר על עצמו ליהנות מאדם מסוים, ולמרות איסור זה, המשנה מתירה לו לקבל ממנו טיפול רפואי, כי הריפוי הוא מצוה, והמצוה לא נאסרה בנדרו. ומנין לנו שטיפול רפואי למצוה ייחשב, הרמב"ם מסביר:

"ולא נאסר זה לחולה עצמו, מפני שהיא מצוה, כלומר שחייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל, והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ לרבות את גופו, שאם ראהו אובד ויכול להצילו, הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו"^[7].

לא רק ברמב"ם נפסק שהרפואה, מצוה היא, אלא גם בשולחן ערוך פסק כן בכמה מקומות. בהלכות נדרים (סימן רכא סעיף ד) הביא להלכה את הדין הנזכר, שרופא צריך לרפא גם מי שאסר הנאה ממנו. וכן בהלכות שבת ובהלכות יום כיפור (צויין לעיל בהערות). ונביא כאן את דבריו בהלכות חולה:

"נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים" (שולחן ערוך יורה דעה שלו, א).

עוד רואים מדברי השולחן ערוך, שסומכים על הרופא, שהוא היודע איזה טיפול לתת, ועלינו לסמוך עליו ואף שהשגגה מצויה, וקורה שהרופאים טועים או לא מצליחים לרפא, אבל זו הדרך שציותה תורה, שאם כי הרפואה איננה מדע מדויק, בכל זאת צריך האדם להשתדל ולהתרפאות, ומי שיודע הכי טוב, הוא מי שלמד רפואה.

מסקנת הדברים היא, שהחולה חייב לפנות לרופא ולקבל את הנחיותיו.