לשון הרע והלבנת פנים
1. השאלה
הרב, אנו נבוכים! אחד הרבנים המוערכים והחשובים יצא לאחרונה בפומבי בטענה, כי ישנו יהודי אחד, שעד לאחרונה נחשב מכובד מאד, מחנך דגול, שספריו מצויים כמעט בכל בית דתי או חרדי, אלא שכל זה רק כלפי חוץ. כי באמת דרכיו מקולקלות, ומעשיו רעים מאוד. מנצל הוא את מעמדו הנכבד, ונוהג כבדרך קבע, לפגוע מינית, בנשים וילדים. על כן יש לפרסם זאת, כדי שהציבור יישמר מפניו, ויקיאו אותו מתוכם.
אלא שכנגד טענותיו של רב נכבד זה קמו רבנים גדולים מאוד וטענו, כי המפרסם דברים אלו נכשל בסיפור לשון הרע והלבנת פנים, משני טעמים.
- לא נגבו עדויות על פי דין תורה, ואין סיבה להאמין לדברי הרב.
- אפילו אם הדברים אמת, הרי מובא בגמרא (בבא מציעא נט, א) שעדיף לשכב עם ספק אשת איש, מאשר להלבין פני חברו ברבים, כי זה ממש דומה לרצח. כפי שלמעשה ארע, שהאיש התאבד מרוב בושה.
והנה משני צידי המתרס ניצבות להם דמויות הוד, נכבדות וחשובות, אשר לדעתם משקל רב. עובדה שיצרה בלבול גדול מאד, אצלינו ואצל רבים אחרים. לכן פונים אנו אל כבוד הרב שיחי', שיואיל בטובו להסיר בלבול גדול זה. וכבר ידענו דרכו של הרב, להביע עמדה תורנית ברורה, ללא משוא פנים, בהסתמך על מקורותיו ההלכתיים.
2. חומרת איסור לשון הרע והלבנת פנים
טרם אשיב לשואלים, אקדים ואפרט את מקורות התשובה, מהם יצאתי לדון בענין זה.
אין ספק שחומרת איסור לשון הרע גדולה מאד, כפי שיש להוכיח מכמה מקומות. ראשית, העובר על איסור זה, נכשל בכמה איסורים, כגון (ויקרא יט) "לא תלך רכיל בעמך", וכגון (דברים כד) "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים", שענינו לזכור את עונשה על שסיפרה בגנות משה רבנו. וכגון (שמות כג) "לא תשא שמע שוא", שהוא איסור קבלת לשון הרע.
שנית, הרי אמרו בגמרא[1] "כל המספר לשון הרע כפר בעיקר, ואומר כביכול "מִי אָדוֹן לָנוּ". עוד מובא שם, שהקב"ה אומר, אִתּוֹ לֹא אוּכָל. כלומר, אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִין לָדוּר יחד בעולם.
עוד רואים חומרת איסור זה בדברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ז), שבכמה שורות, הרחיב בנוראות החטא.
הלכה א
הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, שנאמר (ויקרא יט) 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל דָּבָר זֶה, עָוֹן גָּדוֹל הוּא, וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. לְכָךְ נִסְמָךְ לוֹ 'וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ'. צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדֹמִי.
הלכה ב
אֵי זֶהוּ רָכִיל. זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים, וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר, כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת, הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. יֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד, וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה, וְהוּא לָשׁוֹן הָרַע. וְהוּא, הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר, נִקְרָא מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ. אֲבָל בַּעַל לָשׁוֹן הָרַע זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וְאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי וְכָךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו, וְכָךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו וְאָמַר דְּבָרִים שֶׁל גְּנַאי. עַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב (תהלים יב) 'יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדלוֹת'.
הלכה ג
אָמְרוּ חֲכָמִים שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלָשׁוֹן הָרַע כְּנֶגֶד כֻּלָּם. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב) 'אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ'. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים שְׁלֹשָׁה לָשׁוֹן הָרַע הוֹרֶגֶת, הָאוֹמְרוֹ, וְהַמְקַבְּלוֹ, וְזֶה שֶׁאוֹמֵר עָלָיו. וְהַמְקַבְּלוֹ, יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ.
מלבד חומרת האיסור המר והקשה הזה, נמצינו למדים מדבריו, כי חלוקים מספרי לשון הרע לשלושה סוגים. האחד, הולך רכיל, שמספר כי פלוני אמר כך וכך. השני, בעל לשון הרע, המספר דברי גנות אמיתיים. כגון כך וכך עשה פלוני, כך וכך היו אבותיו. השלישי, מוציא שם רע, המשקר בדיבוריו בגנות הזולת.
גם איסור הלבנת פנים חמור מאוד, כנזכר בפתיחה, וכפי שמיד נצטט:
"כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין. ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו וכו'. נוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש, ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנא לן, מתמר" (בבא מציעא נט, א).
הרי כי עדיף לאדם להכשל בספק עון אשת איש, ובלבד שלא יכשל באיסור הלבנת פנים. כי אם ילבין פניו, לא יעלה מגיהנום.
מקור האיסור הוא לאו מפורש בתורה, האוסרת כל פגיעה ברגשות הזולת, כנאמר:
"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא כה, יז-יח).
וכפי שהסביר הרמב"ם (מצוה לא תעשה רנא):
"הזהירנו מהונות קצתנו את קצתנו בדברים. והוא שנאמר לו מאמרים יכעיסוהו ויבהילוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם, כמו שתזכור פעולת נערותו".
יש על כך סימן שלם בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רכח סעיף א), ונצטט רק את הסעיף הראשון:
"כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְּמֶקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִּדְבָרִים. וּגְדוֹלָה אוֹנָאַת דְּבָרִים, מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה נִתַּן לְהִשָּׁבוֹן, וְזֶה לֹא נִתַּן לְהִשָּׁבוֹן, זֶה בְּגוּפוֹ וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ; וְהַצּוֹעֵק עַל אוֹנָאַת דְּבָרִים נַעֲנָה מִיָּד".
3. גבולות האיסורים
אמנם כשם שבכל המצוות יש מגבלות וגדרים שונים, כך גם במצוות הנ"ל, קיימים מספר גבולות, וגדרים שונים.
לגבי איסור לשון הרע, הפסוק אומר (ויקרא יט טז):
"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, אֲנִי ה'".
ולא מובן לכאורה, מה הקשר, בין תחילת הפסוק לסופו. הרמב"ם המובא לעיל (הלכה א), פירש אמנם, שעל ידי לשון הרע יתכן שיגיעו לשפיכות דמים, על כן אסור לומר, ואסור לקבל. אבל יש פירוש נוסף, כמובא בחזקוני (ויקרא שם):
"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל, אבל אם שמעת עצה על חברך להרגו, לא תעמוד על דמו, אלא הודע לו העצה".
מבואר בדבריו, כי כשם שציותה תורה להימנע מרכילות, כך ציותה לספר לשון הרע, כשמבקש להציל את הזולת. ניתן לומר לפי זה, שכשם שהיה חטא בסיפור דואג האדומי לשאול, על אלימלך הכהן שסייע לדוד (ובכך גרם להריגת נוב עיר הכהנים), כך גם חטא גדליה בן אחיקם, כשלא קיבל לשון הרע, ולא חשש ממבקשי רעתו. כי בכך גרם לבסוף, להריגתו[2].
וכן מבואר בדברי פתחי תשובה על אורח חיים סימן קנו:
"וראיתי להזכיר פה על דבר אשר כל ספרי המוסר הרעישו העולם, על עון לשון הרע. ואנכי מרעיש העולם להיפוך, עון גדול מזה, וגם הוא מצוי יותר. והוא מניעת עצמו מלדבר, במקום הנצרך, להציל העשוק מיד עושקו…"
גם איסור הלבנת פנים, הנלמד מ"לא תונו איש את עמיתו", נאמר רק כלפי אדם השומר תורה ומצוות, כמבואר בגמרא (בבא מציעא נט, א):
"מאי דכתיב וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ –עם שאתך בתורה ובמצוות אל תוניהו".
אמנם לגבי רשעים, אין שום איסור, כמובא ברמ"א (חושן משפט שם):
"הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין מְצֻוִּין עַל אוֹנָאַת דְּבָרִים אֶלָּא לְיִרְאֵי הַשֵּׁם (נמוקי יוסף פרק הזהב). וּמִי שֶׁמְּאַנֶּה אֶת עַצְמוֹ, מֻתָּר לְהוֹנֵהוּ" (שם בשם המדרש).
נמצינו למדים לפי האמור, כי יש לספר שמועות מגונות ולשון הרע על אדם שמנהגו להזיק אחרים, כדי שידעו להשמר מפניו. ואין בכך איסור הלבנת פנים, כי מעשיו מוכיחים על רשעותו.
אלא שלכאורה יש מקום להקשות, מדוע לא פרסמה תמר כי הרתה מיהודה. הרי מאחר ועשה מעשה שלא ייעשה, אין איסור להלבין את פניו. אמנם התשובה לכך שסבורה היתה, כי אין לפרסם זאת, אם משום שהיא עצמה גרמה לכך, כשהעמידה אותו בפני פיתוי גדול כזה. וגם, הרי אין בכך תועלת, כי אינו עומד להזיק אחרים, וכל שכן שאינו עומד לפגוע באופן סידרתי חלילה.
אמנם במקרה שלנו, אדם זה הזיק אחרים, באופן סדרתי, ולכן צריך לפרסם זאת.
4. האם נדרשת עדות
אחר שנתברר כי יש לספר בגנות אדם כזה, כדי שיוכלו להישמר מפניו, ואין איסור בהלבנת פניו. עלינו לברר האם לצורך פרסום גנותו, נדרשת עדות על מעשיו, או שמא די בשמועות שנפוצו אודות מעשיו הרעים.
ונראה כי אין צורך בעדות רגילה, אלא די בשמועות שנפוצו, כפי העולה מדברי הגמרא, בשתי מקומות. :
"אמר רב אשי: האי מאן דסנאי שומעניה, שרי ליה לבזוייה", מפרש רש"י, שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות, שהוא נואף (מגילה כה, ב).
ובמסכת מועד קטן (יז, א) מובא מעשה מדהים:
"ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה (שיוצאים עליו שמועות רעות) אמר רב יהודה: היכי ליעביד? לשמתיה (מה לעשות, לנדותו?) צריכי ליה רבנן (הרי הוא מלמד תלמידים), לא לשמתיה – קא מיתחיל שמא דשמיא (אם לא ינדוהו, יש בכך חילול השם). אמר ליה לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא (האם שמעת כיצד יש לנהוג)? אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא, אם דומה הרב למַלְאַךְ ה' – יְבַקְשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו. ואם לאו – אל יְבַקְשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו. שמתיה רב יהודה (נידה אותו רב יהודה). לסוף איחלש (חלה) רב יהודה, אתו רבנן לשיולי ביה (באו לבקרו), ואתא איהו נמי בהדייהו (והמנודה עמם). כד חזייה רב יהודה, חייך (רב יהודה חייך, והבין המנודה שרב יהודה לועג עליו) אמר ליה: לא מסתייך דשמתיה לההוא גברא אלא אחוכי נמי חייך בי? (לא די ששמתני בנידוי, אתה גם לועג עלי?) אמר ליה: לאו בדידך מחייכנא, אלא דכי אזלינא לההוא עלמא, בדיחא דעתאי דאפילו לגברא כוותך, לא חניפי ליה (שמח אני משום שאפילו לאדם כמוך, שאתה תלמיד חכם, בכל זאת לא החנפתי, אלא נידיתי). נח נפשיה דרב יהודה (רב יהודה מת) , אתא לבי מדרשא אמר להו: שרו לי! (הגיע המנודה לבית המדרש, וביקש שיתירו את הנידוי) אמרו ליה רבנן: גברא דחשיב כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך, אלא זיל לגביה דרבי יהודה נשיאה דלישרי לך (מלבד רבי יהודה נשיאה, אין מי שיוכל להתיר). אזל לקמיה, אמר ליה לרבי אמי: פוק עיין בדיניה, אי מיבעי למישרא ליה – שרי ליה (הלך אליו, וציוה על רבי אמי, שיעיין בדינו). עיין רבי אמי בדיניה, סבר למישרא ליה (אחר העיון, סבר רבי אמי שעל פי דין, ניתן להתירו). עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים – יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה! אמר רבי זירא: מאי דקמן דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא, דהא כמה שני לא אתא (תמה רבי זירא, מה ארע בדיוק היום, שחכם זה הופיע בבית המדרש, אף שכבר כמה שנים לא הופיע). שמע מינה לא מיבעי למישרא ליה, לא שרא ליה (בהכרח שמשמעות הדבר היא, שאין להתירו, ואכן לא התירוהו). נפק כי קא בכי ואזיל (יצא משם המנודה בבכיה), אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה, ושכיב (באה צירעה ועקצתו במקום המילה, ומת). עיילוהו למערתא דחסידי – ולא קיבלוהו, עיילוהו למערתא דדייני – וקיבלוהו. מאי טעמא? – דעבד כרבי אילעאי. דתניא, רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" (מועד קטן יז, א).
מעשה מדהים זה מגלה, כי מחמת השמועות הרעות שיצאו על אחד החכמים, נידהו רב יהודה. ובמשך כל חייו, לא הותר נידויו. הרי לנו, כי אף שלא נשמעו עדויות על מעשיו, רק שמועות, בכל זאת ראה רב יהודה צורך לנדותו. אף כי פשוט הדבר, שבטרם הגעתו למסקנה זו, חקר כפי היכולת. ועם כל זאת, אחר הגעתו למסקנה שקיים בסיס רציני לשמועות אלו, נידה אותו.
בסוף חייו, אמנם נהגו בו כבוד, וליווהו לקבורה. אך זה משום שלא הזיק לאיש, ונדד למקום בו היה אנונימי לחלוטין. ובודאי שלא כפה אחרים בכוח, לעשות רצונו. מה שאין כן איש זה, בן דורינו, הרי לפי השמועות, היה מכריח מטופלות וילדים לרצונו.
כאן המקום להעיר, שלמרות שנתברר מדברי הגמרא, כי ניתן להסתפק בשמועות כדי לפרסם גנותו ולבזותו, אין בכך כדי לסתור את הזהירות הנדרשת בכל סוגיא שכזו, כאשר היא מתפרסמת, ואין להיגרר ולמהר בפסילת אדם, טרם יתבררו השמועות היטב, אם הם אכן מבוססות ונאמנות, או שמא יצאו מפי אויביו[3], ואינם אלא שמועה חסרת בסיס.
כעת, משנתברר כי אין צורך בעדות, אפשר להתפלא מעט. הרי בדרך כלל, נדרשת עדות לכל ענין. ומדוע בענינים אלו, לא נדרשת עדות ממש? אמנם התשובה לכך היא, כפי הנראה, שכמעט לא תיתכן מציאות שבן אדם יפגע ויאנוס, לעיני שני עדים כשרים. על כן, במקרים מעין אלה, ניתן להסתפק בשמועות, ואין צורך בעדות.
ומפורש כן בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ב):
"כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור), היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה".
הרי כי גם לענין עונש, שלצרכו נדרש דוקא "בית דין", ניתן להסתמך על שמועות בלבד, כשמדובר באדם פרוץ בעבירות. כל שכן בנידון שלנו, שכלל לא מענישים אותו, ואין צורך בבית דין, כדי להתריע ולפרסם שמו ברבים. שכן המטרה היא מניעת קרבנות נוספים, אשר לא זו בלבד שהדבר מותר, הוא אף חובה.
יתירה מכך, לא רק בית דין מחויב בכך, אלא כל אדם, ומשום שכל אחד מחויב לקיים את הצו האלוקי "לא תעמוד על דם רעך".
אמנם כמובן, וכמו שכבר אמרנו, נדרשת זהירות רבה טרם נקיטת צעדים כאלו ואחרים, ואין להאמין לכל שמועה שיתכן ואינה מבוססת כל צרכה.
אחר כל האמור, יש לברך את הרב החשוב שליט"א, על הקמת בית דין מיוחד לענין זה, בו קיבל עדויות מפורטות של קרבנות אדם זה. כי ודאי עשה כתורה וכמצוה, וקיים וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, ופעל להציל עשוק מיד עושקו. ואף שטענו כנגדו, שלא נהג כדין תורה בקבלת העדויות, מאחר ושמע עדויות מפי מתלוננים, שבכלל אינם מוגדרים עדים. ועוד, שלא נאמרו עדויות אלו בפני הבעל דין. עם כל זאת, הרי כבר נתברר שעל פי דין, אין כל צורך בגביית עדויות, ואין כל שחר לטענה, שנהג לא כדין, בקבלת העדויות. ובאמת, לולי ננהג ביד קשה עם אותם רשעים, לא נוכל לעצור את פועלי האון.
5. סיכום
הרב החשוב והנכבד שיחיה, שקם והתריע על כך, ודאי עשה כדין. בעוד שהרב אשר הטיח עליו אשמה ברבים, עבר על איסור חמור של הלבנת פני חברו ברבים. וגם מרפה את ידי הקורבנות, שלא יעיזו להתלונן, כי לא יאמינו להם, ויתחזקו מכך הרשעים, בעלי הזרוע. עם זאת, ברור כי גם הוא נתכוון בדבריו לשם שמים. ויש סיכוי שהרב הנפגע, בגודל מעלתו, סלח לו והעביר אשמתו.
[1] ערכין טו, ב. ראה גם ילקוט שמעוני ויקרא פרק יד.
[2] בגמ' (נדה סא, א) משמע שהיה אחראי גם, בצורה מסוימת, על מיתת הסובבים אותו, כמבואר שם וז"ל, כתיב (ירמיה מא ט) וְהַבּוֹר אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָהוּ (משמע שעל ידי גדליה נהרגו), וכי גדליה הרגן, והלא ישמעאל הרגן? אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח, ולא חש, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן.
[3] ראה מה שכתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כד הלכה ה) וז"ל "וְלֹא יִהְיוּ אֵלּוּ אוֹיְבִים יְדוּעִים שֶׁמּוֹצִיאִין עָלָיו שְׁמוּעָה רָעָה".
ת: 'יצא האב המכה את בנו'?! …בשוליא דנגרי. שוליא דנגרי חיותא היא דלמדיה? דגמיר אומנותא אחריתי (מכות ח, ב).
אב המלמד את בנו מקצוע מקיים בכך מצווה, ולכן פטור מגלות אם הכה את בנו כדי שילמד. רק כאשר יש לבן כבר אומנות אחרת אזי אין מצווה על האב ללמדו אומנות, ואז 'האב גולה על ידי הבן'.
התורה פטרה מגלות אדם שהרג תוך כדי מצווה, אולם אם נאמר שמהתורה אין מצווה ללמד את בנו אומנות, וזוהי מצווה רק מדרבנן – מדוע ייפטר האב מגלות?!
ניתן לתרץ ולומר שהמצווה ללמד אומנות נקבעה אמנם על ידי חכמים אולם יסודה מושרש במצוות התורה. חכמים הרחיבו את המצווה מדאורייתא ללמד את הבן תורה והוסיפו שלימוד מקצוע מסייע לכך ולכן אף הוא מחובות האב.
ניתן לתרץ את השאלה בדרך נוספת: לימוד האומנות הוא אמנם מצווה מדרבנן, אולם סוף סוף האב לא הרג את בנו מתוך הכאה של רשות אלא מתוך מצווה שהיתה מוטלת עליו, ולכן הוא פטור מגלות[14].