הלכות נידה

הלכות נדה סימן קפ"ד

שצריך לפרוש מהאשה עונה קודם לוסתה, ובו י"ב סעיפים.

בסופה של פרשת נדה וזבה, כתבה התורה (ויקרא טו, לא) "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם". ופירשו חכמים^[1] כי לשון "וְהִזַּרְתֶּם" – הוא לשון פרישה והינזרות. למדו מכאן חכמים שחובה על בני זוג לפרוש זה מזה, ולהימנע מיחסי אישות, בעת שהאשה צפויה לראות את ווסתה. הגיון רב יש בדין זה, כי על האדם להימנע מכל מעשה, העלול להתברר כמעשה איסור. הגמרא אף משבחת את הנזהר ופורש: "אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הפורש מאשתו סמוך לווסתה – הויין לו בנים זכרים". והנוקט בחוסר זהירות, מגונה בדבריהם: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לווסתה, אפילו הויין לו בנים כבני אהרן – מתים". למרות שחכמים הביאו פסוק כמקור לאיסור, לאמיתו של דבר אין זה איסור דאורייתא, אלא דרבנן. כי מן התורה, האישה נאסרת רק על ידי הרגשה. וכל עוד לא הרגישה את ווסתה, ובני הזוג רוצים להיות ביחד, היא עדיין מותרת, למרות שסביר מאד שהווסת שלה יופיע בזמן זה. ואף יתכן שמתוך קיום היחסים עצמם, יתעורר הווסת ויבא. אמנם זה רק חשש, על כן, מן התורה אין איסור, אלא זו תקנה דרבנן, כדי להרחיק את האדם ממכשול צפוי.

סימן זה, דן בפרטי האיסור. ובהגדרת היום, בו היא עלולה לראות. יש נשים שרואות דם מידי חודש, ביום קבוע. כגון בתאריך קבוע בחודש העברי, או בחלוף פרק זמן ידוע, בן מספר ימים, בין ראיה לראיה. ווסת זה מוגדר ""ווסת קבוע". לעומת זאת, יש נשים שהווסת מגיע אחר התרחשות כלשהי בגופן, או כתוצאה מפעילות מסוימת שעשו, וזה נקרא "ווסת הגוף". כנגדן יש נשים, שאין להן קביעות, וזמן ראייתן משתנה מחודש לחודש. בוֶוסת כזו, קשה כמובן לדעת, באלו תאריכים היא צפויה לראות. המחבר ירחיב להסביר בסימן זה את העקרונות הבסיסיים, על פיהם נדע אלו נשים צריכות לפרוש, ולכמה זמן תהא פרישה זו. להלן בסימן קפט יוסברו באריכות הימים, בהם צריכה אשה לחשוש להופעת ווסתה.

סעיף א'

^א רוב הנשים יש להם וסתות (פי' זמן קבוע אורח כנשים) לראות בזמן ידוע, כגון מעשרים לעשרים יום או משלשים לשלשים יום, ^ב וכל אשה שיש לה וסת קבוע, בא עליה שלא בשעת וסתה ואינה צריכה בדיקה לפני תשמיש (א) (רמב"ם). הגה: גם אין לה להחמיר לבדוק עצמה, לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש, שלא יהא לבו נוקפו ופורש (ב) (טור ומרדכי ריש הלכות נדה ורוב הפוסקים). ^ג אבל שלא בשעת תשמיש, כל המרבה לבדוק הרי זו משובחת (ג).

^א מימרא דריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה, נדה דף ט, ב. ^ב בעיא דר' זירא מרב יהודה שם דף יב, א ונפשטה, וכפי' התוספות שם, ועיין בריש סימן קפו. ^ג משנה שם דף יג, א.

• ואינה צריכה בדיקה לפני תשמיש – הואיל ויש זמן קבוע וברור, בו צפויה האשה לראות את ווסתה, בכל שאר הימים, אין כל חשש שתראה. על כן יכולים בני הזוג לקיים חיי אישות, גם ללא בדיקה מקדימה שתשלול את הופעת הווסת. ואין לחשוש, שמא תראה בשעת תשמיש. אמנם כל זה באשה שיש לה ווסת קבוע. לא כן אשה שאין לה ווסת קבוע, אשר דינה יתבאר להלן, בסימן קפ"ט.
• שלא יהא לבו נוקפו ופורש – הרמ"א מוסיף כי לא רק שאין מצוה לבדוק עצמה, אפילו אסור לעשות כן. כי הבעל יראה שהיא בודקת, ובליבו יחשוב שיתכן ואולי הרגישה משהו, ויימנע מיחסי אישות. הימנעות זו יש בה אי קיום חובתו מן התורה, לפקוד את אשתו. מלבד ביטול חובתו, הוא גם עלול לבוא להרהורים אסורים.

דיני בדיקה לפני ואחרי תשמיש יוסברו בהרחבה, בסימן קפ"ו.

• הרי זו משובחת – אין זו חובה, אלא מידת חסידות, כדי למנוע כל חשש מבעילה אסורה. למעשה כבר הורו פוסקי זמננו, שנכון להימנע ממידת חסידות זו. כי המציאות הוכיחה, שריבוי הבדיקות יוצר שריטות ופצעים באזור הנרתיק. והדם שתראה עלול לאוסרה שלא כדין, כי דם פצע אינו אוסר.

סעיף ב'

(ד) ^ד בשעת וסתה (ה), צריך לפרוש ממנה עונה אחת (ו), ולא משאר קריבות אלא מתשמיש (המטה) בלבד (ז). ^ה אם הוא ביום, פורש ממנה אותו היום כולו אפילו אם הוסת בסופו, ומותר מיד בלילה שלאחריו, וכן אם הוא בתחלתו, פורש כל היום ומותר כל הלילה שלפניו (ח). וכן הדין אם הוא בלילה, פורש כל הלילה ומותר ביום שלפניו ולאחריו, בין שקבעה וסת בשלש פעמים (ט) או בפעם אחת (י). הגה: וכל זה לא מיירי אלא בוסת התלוי בימים אבל לא בוסת התלוי בשינוי הגוף (יא) (ב"י בשם הראב"ד), ועיין לקמן סימן קפ"ט (יב). ואשה שמשנית וסתה (יג) להקדים שנַים או שלשה ימים, או לאחֵר (יד), כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה שנים או שלשה ימים קודם או אחריו (טו). (הגהות מיימוני פ"ח דהלכות איסורי ביאה) ועיין לקמן סי' קפ"ט (טז).

^ד ברייתא דרבי יאשיה, שם דף סג, ב. ושבועות דף יח, ב וכדמפרש רבא שם. ^ה שם בנדה דף סג, ב.

• הקדמה לסעיף – המילה "עונה" מופיעה פעם אחר פעם בהלכות נידה, ופירושה "פרק זמן". עונה אחת היא או יום או לילה. כלומר מתחילת הָנֵץ החמה עד שקיעה, או מהשקיעה עד הנץ החמה.
• בשעת וסתה – היום בו היא צפויה לקבל את ווסתה.
• עונה אחת – כלומר אם אמורה לראות ביום (ולא בלילה), העונה היא מתחילת היום עד סופו. ואם אמורה לראות בלילה, העונה היא מתחילת הלילה, עד סופו. בזמן זה, אסור לקיים יחסי אישות.
• מתשמיש (המטה) בלבד – להלן בסימן קצ"ה נלמד, כי בזמן שהאשה נדה נאסרו לא רק יחסי אישות, אלא כל שאר ענייני קירבה וחיבה, כגון חיבוק ונישוק. בעונת הווסת לעומת זאת, הפרישה הנדרשת היא רק יחסי אישות, ותו לא. שאר יחסי קירבה וחיבה, לא נאסרו.
• ומותר כל הלילה שלפניו – כל עונה, יום או לילה, נחשבת יחידה בפני עצמה. ואם אין זו עונה אסורה, מותר לשמש בה. אף כי תיכף אחריה, תבוא השעה הקבועה לווסת. בכל זאת, אין חוששים לזה.
• בין שקבעה וסת בשלש פעמים – כוונתו, בין אם יש לאשה "ווסת קבוע", כגון שבא הווסת שלש פעמים ברצף, בתאריך זהה בחודש העברי, או שראתה שלש פעמים אחר פרקי זמן זהים, בין תחילת ווסת למשנהו. במקרים אלה העונה האסורה, היא התאריך החודשי, או ביום המסיים את פרק הזמן הספציפי, אחריו קבעה לראות.
• או בפעם אחת – גם אם אין לה ווסת קבוע, חובה לפרוש. דרכי חישוב יום הפרישה, בווסת שאינו קבוע, יוסברו להלן בסימן קפ"ט.
• בוסת התלוי בשינוי הגוף – ווסת זו נקבעת על פי תחושה מסוימת הפושטת בגופה, מידי חודש, לפני ראיית הדם. בכל פעם שיחוש גופה תחושה דומה, חלה חובת פרישה, מחשש שתראה. אם לא ראתה אחריו, אין כל חובה להמתין עונה, ומותרים מיד אחריו.
• ועיין לקמן סימן קפ"ט – סעיף כד.
• ואשה שמשנית וסתה – דין זה יוסבר לפי דרכו של הש"ך[2], כדי שדברי הרמ"א כאן, לא יסתרו לדבריו שם.
• או לאחֵר – הקדמת או איחור הווסת פירושה, אם היתה רגילה לראות כל 28 ימים, ופעם אחת הקדימה לראות אחרי 25 ימים בלבד, או שאיחרה ולא ראתה עד שחלפו 31 ימים.
• שלשה ימים קודם או אחריו – בחודש הבא, עליה לחשוש לא רק להפלגה (פרק הזמן) שהייתה רגילה בה, אלא גם לראייתה האחרונה. ותפרוש מבעלה גם אחרי 25 ימים, ואם לא ראתה בינתיים, גם אחרי 28 ימים. או אחרי 28 ימים, כפי שהיתה רגילה, ואם לא ראתה בינתיים, גם אחרי 31 יום, כמו בפעם האחרונה. ואין הכוונה שצריכה לפרוש שלושה ימים רצופים, כי זמן הפרישה הוא רק בעונת תחילת הווסת[3].
• ועיין לקמן סי' קפ"ט – סעיפים כד – כה, שם הובא, שהחיוב לפרוש הוא רק ביום, בו התחיל הווסת בעבר. ואם נמשך הווסת כמה ימים, חובת הפרישה נקבעת רק לפי יום תחילת הווסת.

סעיף ג'

^ו במה דברים אמורים, בגדולה, אבל בקטנה שלא הגיעה לימי הנעורים (יז), ולא הביאה סימנים (יח), אין צריך לפרוש סמוך לוסתה כל זמן שלא קבעתו שלש פעמים (יט). ^ז והוא הדין לזקנה שנסתלקו דמיה (כ).

^ו טור בשם הרשב"א בת"ה. ^ז בית יוסף (מלקמן סימן קפ"ט סעיף כ"ח).

• בקטנה שלא הגיעה לימי הנעורים – ימי הנעורים תחילתם בגיל 12, וכל עוד לא הגיעה אליהם, אין לה ווסת סדיר כלל.
• סימנים – לא צמחו שערות באותו מקום, והחזה עדיין לא מפותח. לכן גם אם ראתה, אינה חוששת ליום הפרישה, למרות שהיא כבר בת 12.
• שלא קבעתו שלש פעמים – כל זמן שראתה פעם או פעמיים בזמן קבוע, אינה חוששת לפעם הבאה. רק אחר שתקבע ראייתה שלש פעמים, צריכה לחשוש, ככל הדינים שנלמד בסימן זה[4]. כל זה לא מעשי כמובן, כי בזמננו, הקטנה אינה מתחתנת.
• לזקנה שנסתלקו דמיה – כלומר, אישה מבוגרת, שנפסק המחזור החודשי שלה. גם אם ארע שראתה פעם או פעמיים, אין צורך לפרוש בחודש הבא.

סעיף ד'

^ח אם רגילה לראות בהנץ החמה, ולא קים לן שפיר אי קודם הנץ החמה או אחריו (כא), אינה אסורה אלא ביום (כב).

^ח טור בשם הראב"ד (ורא"ש).

• אי קודם הנץ החמה או אחריו – הכוונה, לא נודע אם החל הווסת לפני הנץ, או אחריו.
• אלא ביום – כי ביום ודאי ראתה, ובלילה, אין ראייה וודאית. והואיל ודין הפרישה הוא מדרבנן, אין לחשוש לראיית הלילה, שהוא ספק דרבנן.

סעיף ה'

^ט אם רגילה לראות ראייה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ החמה (כג), אסורה בלילה וביום כשיעור הנמשך בו (כד).

^ט גם זה שם בשמו.

• עד אחר הנץ החמה – ומיד אחריו פסקה ראייתה, ולא המשיכה לעוד שנים או שלושה ימים.
• כשיעור הנמשך בו – מה שנאסרת בלילה, זהו משום שזו עונת תחילת ווסתה. ומה שנאסרת ביום, זהו רק בחלק מועט ממנו, כשיעור זמן ראייתה בלבד. אמנם אם נמשכה ראייתה גם לאחר שהנצה החמה, אינה חוששת אלא ללילה, כפי שיבואר בסעיף הבא.

סעיף ו'

אם וסת נמשך שנים או שלשה ימים (כה), ששופעת או מזלפת, אינה צריכה לפרוש אלא עונה הראשונה של הוסת, וכיון שעברה עונה ולא ראתה, מותרת (כו).

^י שם בשם הר"ז הלוי, ושלזה הסכים אביו הרא"ש (ורשב"א וריטב"א ורבינו ירוחם בשם רוב הפוסקים וב"י שכן המנהג).

• שנים או שלשה ימים – או יותר.
• מותרת – אחר שתבדוק עצמה, כפי שיבואר בהמשך. רק ווסת שמשכו קצר ביותר, ומתחיל לפני הנץ ונגמר מעט אחריו, רק הוא נחשב כיחידה אחת, וחוששת ביום זה לחלק מועט מן היום, כפי שראינו בסעיף הקודם.

סעיף ז'

^יא אם הגיע וסתה בימי עיבורה (כז), משהוכר עוברה (כח), או בימי מֵינִיקָתָהּ שהם כ"ד חדשים משנולד הולד, ^יב אפילו מת הולד, אין צריך לפרוש סמוך לוסתה (כט), ואפילו בתוך וסתה מותרת בלא בדיקה (ל) (ועיין לקמן סוף סימן קפ"ט (לא)).

^יא כרבי יוחנן נדה סוף דף י, ב. ^יב ברייתא שם דף ט, א וכרבנן.

• וסתה בימי עיבורה – אשה שהתעברה וראתה דם בתקופת עיבורה, אינה חוששת שתראה בחודש הבא, כי ברור שהמחזור החודשי חדל כשהאשה בהריון. לכן למרות שראתה, זו רק ראייה מקרית, שאינה מבשרת על הופעת הווסת בחודש הבא.
• משהוכר עוברה – לא היו בידם, בתקופות הקדומות, אמצעי בדיקה משוכללים, כמו אלה של ימינו. ולא נודע בוודאות שהתעברה, אלא אחר שלושה חודשים, לכן פסקו, שרק אחר שלושה חודשים, משוהכר העובר, אינה חוששת לווסתה, ואינה מחויבת לפרוש. אבל בימינו, ניתן לוודא זאת באמצעות מקלות בדיקה, או בדיקות דם. לכן הקילו מן הפוסקים שכבר מעת היוודע ההיריון, אין חיוב פרישה סמוך לווסת[5].
• אין צריך לפרוש סמוך לוסתה – כלומר, הלידה אמנם אוסרת ומטמאה אותה, כדין כל נדה. ובכל זאת, בתאריך החודש שלאחר הלידה, אין חובת פרישה. אמנם אם ראתה לאחר שנטהרה, חלה חובת פרישה, כפי שיוסבר בסימן קפט סעיף לד.
• מותרת בלא בדיקה – סמוך לווסתה הכוונה, בכל העונה שהייתה אמורה לראות. ו"תוך ווסתה" הכוונה לשעת ווסתה. שהיא השעה בה קיבלה את ווסתה, בפעם הקודמת.
• ועיין לקמן סוף סימן קפ"ט – סעיף לד, שם מוסבר בהרחבה מתי אישה לאחר לידה ותקופת הנקה, חוזרת לחשוש לווסת, ומהם השיעורים הרלוונטיים.

סעיף ח'

^יג היתה נחבית במחבא מפני פחד (לב), והגיע שעת וסתה, אינה חוששת לו (לג). הגה: ויש אומרים דוקא אם עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה, טהורה בלא בדיקה (לד). אבל לכתחלה צריכה בדיקה (לה) (וכך משמע בב"י).

^יג הרשב"א בת"ה מבעיא דההוא סבא מרבי יוחנן וכו' שם.

• נחבית במחבא מפני פחד – התחבאה בגלל איזה חרדה או פחד.
• אינה חוששת לו – הפחד גורם שלא תראה את ווסתה. ואף שאין זה בטוח, אבל כיון שחובת הפרישה סמוך לווסת היא תקנה דרבנן, אפשר להקל בה, כשהחשש לראייתה התמעט מאד.
• טהורה בלא בדיקה – כי יש כבר רגלים לדבר, שהפחד אכן מנע את הופעת ווסתה.
• לכתחלה צריכה בדיקה – לדעה זו, האשה צריכה לבדוק ביום הפרישה, ככל הנשים. כי אכן יש נשים שלמרות חרדתן, הווסת מגיע. ואם תמצא דם בבדיקה, תהיה אסורה. רק במקרה ששכחה ולא בדקה ולא הרגישה, ניתן להקל ולהתירה. כי לאחר שלא בא הווסת התברר, שהפחד אכן מנע את הופעת הווסת.

סעיף ט'

^יד שאר נשים, צריכות בדיקה כשיגיע הוסת (לו). עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה, טהורה בלא בדיקה (לז). ^טו ויש אומרים שאסורה עד שתבדוק, אם יש לה וסת קבוע (לח), או שהוא יום שלושים אף על פי שאינו קבוע (לט) (והכי נהוג, וכן הוא לקמן סימן קפ"ט (מ)).

^יד ר"ן בפ"ב דשבועות לדעת הרי"ף והרמב"ם. ^טו טור, וכן כתבו התוס' שם דף טז, א (בד"ה ורב נחמן), וכן הוכיח הרשב"א בת"ה מסוגיא דהתם (וראב"ד והגמ"יי וע"פ).

• צריכות בדיקה כשיגיע הוסת – הכוונה, אחר שתגיע העונה, בה אמור המחזור להגיע. אף שמשמע לכאורה, כי חובת הבדיקה חלה מיד בתחילת עונת הווסת. בכל זאת ראוי לבדוק רק בסוף עונת הווסת, כי אם תבדוק בתחילת הווסת, ולא תמצא דם, היא תחשוב שלא הגיע ווסתה, בזמן שהיא באמת עלולה לראות בהמשך. לכן מומלץ לבדוק רק בסוף, כדי שאם אכן הגיע המחזור החודשי, תדע שהיא אסורה. שהרי מציאת דם בנרתיק, אוסר את האשה מדין נידה[6].
• טהורה בלא בדיקה – כי אם היה הווסת בא, הייתה מרגישה בו. ולמעשה גם לא הרגישה, וגם לא ראתה. ואין לחשוש שמא הרגישה, או שמא יצא ממנה דם, ולא שמה לב.
• אם יש לה וסת קבוע – כי מסתבר מאוד שתראה, כהרגלה בחודשים הקודמים. ואם לא בדקה, אסורה גם בימים שלאחר הווסת, עד שתבדוק. ואם בדקה, אפילו אחרי כמה ימים, ולא מצאה, הרי היא מותרת.
• אף על פי שאינו קבוע – בסימן קפט נלמד על הימים שחוששת בהם, כאשר אין הווסת שלה קבוע. אחד הימים הוא – 30 יום אחר הראיה הקודמת. לדעה זו, אם לא בדקה בתאריך זה, תהא אסורה עד שתבדוק.
• וכן הוא לקמן סימן קפ"ט – סעיף ד. ומנהג אשכנז להחמיר, כדעה זו.

סעיף י'

(מא) ^טז הרוצֶה לצאת לדרך (מב) צריך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה (מג). הגה: ואפילו בתשמיש שרי (מד) (טור בשם י"א וב"י בשם רש"י וראב"ד ורשב"א ור' ירוחם). ומכל מקום המחמיר שלא לפקדה רק בדברי רצוי (מה), תבוא עליו ברכה (מו) (ב"י בשם סמ"ג). וכבר נתבאר (מז) דכל מיני קורבה ואהבה שרי, מלבד תשמיש (מח). ואם הולך לדבר מצוה אין צריך לפקוד אשתו (מט) (המ"מ פ"ד דא"ב ובהגהות ש"ד). ויש אומרים אם אדם רוצה לילך לדרך, ואשתו נדה ותטבול תוך עונה אחת, צריך להמתין (נ) (נ"י פרק הבא על יבמתו).

^טז יבמות דף סב, ב. ובעירובין דף ק, ב.

• הקדמה לסעיף – קיום יחסי אישות היא מצוַת עשה מן התורה, ככתוב (שמות כא, י) "אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". פסוק זה מחייב את הבעל, מן התורה, במזונות אשתו, בסיפוק בגדיה, ובקיום חיי אישות. מלבד חובה זו, קבעו חכמים חובה לקיים יחסים לפני יציאה לדרך. כי בעת זו, האשה משתוקקת מאד לבעלה[7].
• לצאת לדרך – מדובר ביציאה משמעותית, כגון היוצא לחו"ל או למילואים.
• אפילו סמוך לוסתה – למרות איסור התשמיש בעת זו, הלא רבנן הם שתיקנו איסור זה, שמא תראה בשעת תשמיש. אבל מן התורה חייב הבעל במצות עונה, בפרט כאשר היא משתוקקת אליו. לכן הסירו חכמים את איסור התשמיש, וחייבו לקיים יחסים בעת ייחודית זו.
• ואפילו בתשמיש שרי – זו גם דעת המחבר.
• רק בדברי ריצוי – דיבורים טובים ונעימים.
• תבוא עליו ברכה – לחלק מן הראשונים, לא התירו חכמים ביוצא לדרך אלא דברי ריצוי, ולא תשמיש. ומידת חסידות היא להתחשב בדעה זו, אבל אינה חובה.
• וכבר נתבאר – לעיל סעיף ב, שמעיקר הדין אינו אסור בחיבוק ונישוק בשעת ווסתה, אפילו כשאינו יוצא לדרך. ואף שהרמ"א מביא שיש מחמירים בזה, הוא מודה שביוצא לדרך, אין להחמיר..
• מלבד תשמיש – גם למנהג המחמיר, די להחמיר בתשמיש בלבד. אבל חיבוק ונישוק מותרים.
• אין צריך לפקוד אשתו – הכוונה שאין חובה, אבל מותר.
• צריך להמתין – כדי שיקיים את המצווה, טרם לכתו. אמנם זה תלוי לפי העניין, אם אכן אפשר לדחות את הנסיעה, אם לאו.

סעיף י"א

^יז אשה שיש לה וסת לימים לבד (נא), והגיע שעת וסתה (נב), אסור לבא עליה עד שישאלנה (נג). ואם אין לה וסת (נד), יום ל' לראייתה הוי כהגיע שעת וסתה (נה). ^יח ואם שהתה אחר הוסת שיעור שתספור ותטבול (נו), יבא עליה ואין צריך לשאול (נז).

^יז מימרא דרב הונא נדה דף ט"ז ע"א. ^יח שם משמיה דרבי יוחנן.

• וסת לימים לבד – כלומר, ווסתה אינו קשור עם תחושה כלשהי בגופה, רק קבוע לימים בלבד.
• והגיע שעת וסתה – הגיע העונה בה היא צפויה לראות, או חלפה כבר, והבעל אינו יודע אם ראתה או לא.
• עד שישאלנה – הלא צפוי שתראה, ויתכן שאף ראתה.
• ואם אין לה וסת – קבוע.
• הוי כהגיע שעת וסתה – שלושים יום הם פרק זמן ממוצע, אחריו סביר שתראה. וללא בירור מקדים על ווסתה, אין היתר לבוא עליה.
• שיעור שתספור ותטבול – השיעור הוא כ-11 או 12 יום, לפי המנהגים השונים, כפי שנלמד להלן, בסימן קצו.
• ואין צריך לשאול -­ כי חזקה שטבלה ולא השתהתה. מה גם, שאם אכן לא טבלה, היא וודאי תספר לבעלה. למעשה, מן הראוי שגבר ואשתו ידברו ביניהם.

סעיף י"ב

^יט (נח) היה לה וסת לימים (טור בשם רשב"א) וּלְוֶסֶת מִוֶּסְתּוֹת הגוף (נט) (ב"י בשם הגהות מיי' פ"ד בשם רמב"ן), כגון קפיצה וכיוצא בה (ס), כיון שהוסת תלוי במעשה, אֵימוּר לא קפצה ולא ראתה (סא), אבל חוששת לעונה בינונית שהיא ל' יום (סב) (ב"י בשם רשב"א וטור לקמן סי' קפ"ט).

^יט שם כדמתני רב אשי שם משמיה דרב הונא.

• הקדמה לסעיף – להלן בסימן קפט נלמד, אודות שני סוגי וסתות, שאינם קשורים לזמן מסוים, והם; ווסת הגוף, שפירושו, מאורע מסוים המתרחש בגופה, כגון עיטוש או פיהוק. אירוע כזה מבשר לאישה, כי בעוד זמן מה, יופיע הווסת שלה. וכן ווסת התלוי במעשה, שפירושו, על ידי פעולה כל שהיא, כגון קפיצה חזקה, היא תראה אחריה ווסת. מלבד זאת, יתכן שתהא לאשה ווסת משולב. כלומר, שביום מסוים, אחר שחשה תחושה מסוימת בגוף, היא תמיד רואה ווסת. או שביום מסוים, לאחר שעושה מעשה מסוים, היא תמיד רואה.

כאן בתחילת הסעיף המחבר כותב שהסעיף דן באישה שיש לה ווסת משולב בין ימים לווסת הגוף. אבל תיכף אחר כך, הביא דוגמא על ווסת התלוי במעשה. על כן, מה שכתב "ווסת הגוף", הוא לאו דווקא, והכוונה לווסת התלוי במעשה.

• וּלְוֶסֶת מִוֶּסְתּוֹת הגוף – כלומר יש לה ווסת משולב מיום מסוים ומפעולה שפעלה, כפי שמיד ידגים.
• כגון קפיצה וכיוצא בה – הקפיצה הנזכרת כאן הובאה כשם קוד, לכל מעשה שעשתה בגוף. מעשה זה יכול גם להיות מאכל שאכלה, וגרם לביאת המחזור החודשי. כי הווסת של אשה זו בא, בדרך כלל, אחר מעשה שעשתה. בעלה אינו יודע אם אכן עשתה מעשה זה, אם לאו.
• אֵימוּר לא קפצה ולא ראתה – על כן לא צריך לשאול אותה, אפילו אם הגיע היום שרואה אחר קפיצתה, כי יתכן שלא קפצה.
• חוששת לעונה בינונית שהיא ל' יום – כי אף שיתכן שלא קפצה, סביר להניח שפעם בחודש, יבוא המחזור החודשי. על כן קבעו חכמים שתבדוק ביום השלושים, שהוא פרק זמן ממוצע, בו אישה מקבלת ווסת. והבעל חייב לשאול אותה, לפני שבא עליה. אמנם כל זה רק בווסת משולב בין מעשה ויום. אבל בווסת קבוע, המשולב בין אירוע בגופה ויום מסוים, אינה צריכה לחשוש ליום שלושים, כמבואר בסימן קפט סעיף לט[8].

 

 

שצריך לפרוש מהאשה עונה קודם לוסתה (קפד)

• בסופה של פרשת נדה וזבה, כתבה התורה (ויקרא טו, לא) "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם". ופירשו חכמים כי לשון "וְהִזַּרְתֶּם" – הוא לשון פרישה והינזרות. מכאן למדו, כי חובה על בני זוג לפרוש זה מזו, ולהימנע מיחסי אישות, בעונה בה צפויה האשה לראות את ווסתה [הק].
• אופני החישוב, באיזו עונה (יום) צפויה היא לראות, יוסברו בהרחבה להלן, סימן קפט [ב].
• בסוף העונה שהיא אמורה לראות, צריכה האשה לבצע בדיקה פנימית, באותו מקום. ראתה דם על עד הבדיקה, הרי היא נידה. לא ראתה, הרי היא מותרת [ו].
• בימים שאינה אמורה לראות, אינה צריכה לבדוק עצמה, לא לפני תשמיש, ולא לאחריו [א].
• פירוש עונה: עונת יום, מן הזריחה עד השקיעה. עונת לילה, מן השקיעה עד הזריחה [ב].
• האיסור הוא כל העונה בין אם רגילה לראות בתחילתה בין אם רגילה לראות בסופה [ב]
• בסימן קפט נלמד על וסת הגוף, על אירוע בגופה שמבשר לה שתראה וסתה. בוסתות הגוף היא לא אסורה כל העונה ויתבאר דינה בסימן קפט [ב]
• בזמן הפרישה, נאסרו רק יחסי אישות. אבל שאר הרחקות, כגון חיבוק ונישוק, לא נאסרו [ב].
• בסוף העונה, צריכה האשה לעשות בדיקה. אם ראתה דם, נאסרה כדין נידה. ואם לא ראתה דם, מותרת מכאן ולהבא [ו].
• תאריך פרישת בני הזוג נקבע רק על פי העונה בה התחילה הראיה (טז).
• עמד הגבר לצאת מן העיר לכמה ימים, התשמיש מותר גם ביום עונת הפרישה [י].

                                                                                                 

[1] שבועות יח, ב.

[2] בסימן קפט ס"ק לט.

[3] כמפורש שם בסעיף יג.

[4] יש אומרים יתירה מזו, שאין היא צריכה לחשוש אלא אם קבעה את ראייתה שלש פעמים. כלומר שתמיד חלה ראייתה, שלש פעמים, באותו יום של החודש, או באותה הפלגה, מהראיה הקודמת. אבל אנו כתבנו על פי הט"ז (קפט ס"ק לד) הסובר, כי מה שכתב המחבר "קבעתו שלש פעמים" הכוונה, שעצם ראייתה שלוש פעמים, מוגדרת כבר קביעות.

[5] כך כתב האגרות משה (יורה דעה ח"ג, סימן נב). אך יש מחמירים באשה שיש לה וסת קבוע (טהרת הבית ב, ז).

[6] יש אומרים שמציאת דם בבדיקה אוסרה כנדה מן התורה, למרות שלא הרגישה. כי יש חשש, שמא אכן הרגישה בעת הבדיקה, ולא קישרה בין תחושתה להופעת המחזור החודשי, אלא תלתה זאת בבדיקה הפנימית. אמנם יש אומרים, שאם טוענת בבירור, שלא הרגישה, אינה אלא נידה מדרבנן.

[7] כפי שאמרו בגמרא "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ (בראשית ג, טז), מלמד, שהאשה משתוקקת על בעלה, בשעה שהוא יוצא לדרך" (יבמות סב, ב).

[8] מוסבר על פי הש"ך ס"ק לב.