הלכות נידה

הלכות נדה סימן קפ"ה

דין אשה שאמרה טמאה אני ואחר כך אמרה טהורה אני, ובו ד' סעיפים.

כלל גדול בהלכה – "עד אחד נאמן באיסורים" שמשמעו, יהודי נאמן להעיד על כל דבר איסור והיתר. כגון, להעיד על כשרות המאכל, או על פירות מעושרים. גם על האוכל של עצמו, הוא נאמן להעיד שזה כשר. נאמנות זו מוגבלת אמנם לענייני איסורים בלבד, כי בענייני ממונות, עֵד אחד אינו נאמן. מקורה של נאמנות זו בענייני איסורים נובעת מנאמנות האשה הסופרת שבעה נקיים, ככתוב (ויקרא טו, כח) "וְסָפְרָה לָּהּ". כלומר היא סופרת לעצמה, ובעלה יכול לסמוך עליה, ולהאמין שהיא אכן טהורה. סימן זה דן, בנאמנות האשה בענייני טהרתה וטומאתה.

סעיף א'

^א האשה שהיא בחזקת טמאה (א), אסור לו לבא עליה עד שתאמר לו: טבלתי (ב). הגה: ומאחר שעברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול, נאמנת (ג). אפילו רואה בגדים מלוכלכים בדם, נאמנת לומר, בשוק טבחים עברתי, או נתעסקתי בצפור וכדומה לזה (ד) (ב"י בשם הרא"ש ורבינו ירוחם).

^א ברייתא סוף פרק קמא דנדה, סוף דף יא ע"ב ודף יב ע"א.

• שהיא בחזקת טמאה – כגון, אמרה לבעלה שראתה דם ונאסרה.
• עד שתאמר לו: טבלתי – וכשאומרת טבלתי, נאמנת.
• נאמנת – לולי חלפו הימים הנדרשים, לא יתכן שנטהרה. וגם אם טבלה, הטבילה אינה מטהרת.
• נתעסקתי בצפור וכדומה לזה – יש אמנם רגלים לדבר שנטמאה, ולמרות זאת נאמנת, כדין עד אחד נאמן באיסורים. ואם אמרה טהורה אני, נאמנת.

סעיף ב

^ב ואם הוחזקה נדה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ, שֶׁרָאוּהָ לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה (ה), חשיבה כודאי טמאה (ו).

^ב מימרא דרב יהודה קידושין דף פ ע"א, וכתובות דף ע"ב ע"א, דבעלה לוקה עליה.

• לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה – בעבר לבשו הנשים בגדים מיוחדים, בימי הטומאה. הלבישה נחשבת כאילו אמרה שהיא טמאה.
• חשיבה כודאי טמאה – ואסור לבוא עליה, עד שתאמר טבלתי.

סעיף ג'

^ג אמרה לבעלה: טמאה אני, ואחר כך אמרה: טהורה אני, אינה נאמנת (ז). (אם הוא לאחר כדי דבור) (ח) (ב"י בשם רבינו ירוחם). ואם נתנה אֲמַתְלָא לדבריה, כגון שאומרת שלא אמרה לו כן תחלה אלא מפני שלא היה בה כח לסבול תשמיש, או טענה אחרת כיוצא בזה, נאמנת (ט). הגה: ומכל מקום מי שרוצה להחמיר על עצמו, שלא להאמין לה, מדת חסידות הוא (י) (ב"י), אבל מדינא נאמנת, אפילו בשתיקה אחר כך רק שהיא באה ושוכבת אצל בעלה והוא יודע ומכיר שמה שאמרה תחלה: טמאה אני, עשתה מחמת קטטה שהיה לו עמה (מהרי"ו סימן כ"ב), וכדומה לזה (יא). ^ד אבל אם ראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה (יב), ואחר כך אמרה: טהורה אני, אף על פי שנתנה אמתלא לדבריה, אינה נאמנת (יג). (אמרה: פלוני חכם טִהֵר לי כתם, והחכם אומר שהיא משקרת, החכם נאמן, וטמאה היא (יד)) (ב"י בשם הרמב"ם ורבינו ירוחם).

^ג בעיא דשמואל מרב, כתובות דף כב ע"א ונפשטא. ^ד טור בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן בפ"ב בשם הרשב"א, וכ"כ בת"ה מהא דאוקימנא בכתובות הא דתנן ומשמשת נדה, שהוחזקה נדה בשכנותיה וכו', שם דף עב ע"א אלמא דאפילו באמתלא אינה נאמנת.

• אינה נאמנת – אמרה טמאה אני, נאמנו דבריה ונאסרה. ולא יתכן שתהפוך לטהורה, ללא טבילה.
• לאחר כדי דבור – שבה ואמרה טהורה אני בתוך כדי דיבור, כלומר מיד בסמוך לדיבורה הראשון, אין להתחשב בדבריה הראשונים.
• נאמנת – כי לא סתרה את דבריה הראשונים, אלא הסבירה אותם.
• מדת חסידות הוא – הדבר תלוי לפי העניין. כי לא תמיד אפשר להחמיר, שהרי עדיין חייב מן התורה בקיום מצוות עונה. מלבד זאת, אם יאמר לאשתו שאינו מאמין לה, ייווצרו מן הסתם בעיות בשלום בית. לכן כאמור, הכל לפי העניין. אם יודע שאינה מקפידה בהלכות, רשאי לחשוש ולהחמיר. אבל אם מקפידה על המצוות, חלילה לחשוד בה.
• וכדומה לזה – מעיקר הדין נאמנת, הן משום שאין חושדים שעוברת על איסור נידה. והן משום שהעניקה הסבר הגיוני, מדוע אמרה טמאה אני, למרות שהייתה טהורה.
• בגדים המיוחדים לימי נדותה – מלבד אמירתה עשתה מעשה ולבשה בגדי נידה, כדי להגדיר עצמה כטמאה. על כן נחשבת, כוודאי אסורה.
• אינה נאמנת – להתיר עצמה באמצעות אמתלא. כי היודעת שהיא מותרת, אינה לובשת בגדי נידה[1].

בזמננו הנשים אינן נוהגות ללבוש בגדים מיוחדים בימי נידתה, ומסתירות את פרטיותן, לבל ידעו מתי היא מותרת, ומתי היא אסורה[2].

• החכם נאמן, וטמאה היא – מאמינים לחכם בגלל שהוא "עד אחד נאמן באיסורים", וכשיש סתירה בין דבריה לדבריו, מאמינים לו. אם משום שאין לו אינטרס לשקר, ואם משום שיתכן והאשה לא הבינה נכון את פסיקתו.

סעיף ד'

(טו) ^ה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו: נטמאתי, ופירש מיד, חייב כרת (טז), שיציאתו הנאה לו כביאתו (יז). כיצד יעשה, ^ו נועץ צפרני רגליו בארץ (יח), ושוהה בלא דישה (יט), עד שימות האבר, ופורש באבר מת (כ). הגה: וימלא פחד ורתת על העבירה שבאה לידו (כא) (ב"י בשם סמ"ג). ולא יסמוך עליה, רק יסמוך על רגליו וידיו, שלא יהנה ממנה (כב). ואם פירש ממנה בקשוי ובשוגג, שלא ידע שאסור לפרוש ממנה (כג), יתענה ארבעים יום (כד), ואינן צריכין להיות רצופים, רק כל שבוע שני ימים, כגון שני וחמישי, ובליל התענית אסור ביין ובשר (כה). ואם לא יוכל להתענות, יפדה כל יום בממון שיתן לצדקה, כפי ערך ממון שיש לו, כי עשיר יתן יותר קצת מעני, ויש להחמיר בתשובתו. וכל המרבה לשוב, זכות הוא לו (כו). (פסקי מהרא"י סימן ס') והאשה אינה צריכה כפרה (כז). ואם שמשה שלא בשעת וסתה, ומצאה אחר התשמיש דם (כח), אפילו נמצא על עד שלו (כט), מקרי אונס (ל), אפילו לא בדקה תחלה (לא). ואין צריך כפרה לא הוא ולא היא (לב) (מרדכי והרא"ש כלל כ"ט בשם מהר"ם).

^ה משנה שבועות דף יד ע"ב (ורמב"ם פרק ד דין יח). ^ו מימרא דרב הונא משמיה דרבא, שם דף יח ע"א (ומרדכי).

• הקדמה לסעיף – כלל גדול בתורה, שכל העובר עבירה באונס, אינו צריך כפרה, משום ש"אונס רחמנא פטריה". פטור זה נלמד מדברי התורה אודות נערה מאורסת שנאנסה, כלשון הפסוק (דברים כב, כו) "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר", כי היא הקורבן. סעיף זה דן באשה שחשה לפתע, בזמן קיום יחסים, ביציאת דם הנדה, כיצד ינהג הבעל?
• חייב כרת – לא ממש כרת, שהרי הוא אנוס, ולא עשה כן במזיד. אלא עברה זו יש בה חיוב כרת, אם עשאה במזיד.
• שיציאתו הנאה לו כביאתו – כלומר, מאחר ויודע שהיא נידה, אסור לו להמשיך בתשמיש. ואם ימשיך, יעבור עבירה.
• נועץ צפרני רגליו בארץ – הכוונה, שיימנע מלהישען על אשתו, כדי שלא ייהנה מגופה.
• ושוהה בלא דישה – הכוונה שיחדל מיציאה וכניסה, כמו שעושה כשאשתו מותרת.
• ופורש באבר מת – כדי שיוכל לצאת ממנה, בלי הנאה.
• על העבירה שבאה לידו – אם פירש באבר חי. אבל אם המתין כפי שהורתה ההלכה, אינו אלא אנוס, ואין כאן עבירה.
• יסמוך על רגליו וידיו, שלא יהנה ממנה – זה פירוש דברי המחבר שכתב "נועץ צפרניו ורגליו בארץ", הלא השוכב במיטה, אינו יכול לגעת ברגליו בקרקע, לכן כתב "יסמוך על רגליו וידיו".
• שלא ידע שאסור לפרוש ממנה – או שהיה קשה לו לעשות כמתואר.
• יתענה ארבעים יום – ובלילות, יאכל. תענית זו באה לכפר על העבירה שדינה כרת. אף שכאמור, אין זה ממש מזיד, כי באה לו על כורחו.
• ובליל התענית אסור ביין ובשר – אף שבלילה אינו מתענה, ימעיט בהנאותיו.
• זכות הוא לו – לא זו בלבד שישיג כפרה על החטא, התשובה אף תעלה אותו במעלות הצדיקים, כמו שאמרו חכמים (ברכות לד, ב): "מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין".
• והאשה אינה צריכה כפרה – כי היא אנוסה לגמרי. ורק הבעל, שהיה צריך להמתין לפני יציאתו ולא המתין, עבירה היא בידו.
• ומצאה אחר התשמיש דם – ויתכן שבזמן התשמיש הרגישה בו, אבל לא שמה לב, בגלל מעשה התשמיש.
• אפילו נמצא על עד שלו – כלומר, קינח דם מהאבר שלו, וברור ששימש מיטתו עם הנידה.
• מקרי אונס – כי רק היוצא ממנה באבר חי, אחר שיודע שנאסרה, אינו אנוס.
• אפילו לא בדקה תחלה – כי לא חייבת לבדוק לפני כל תשמיש, כפי שלמדנו בסימן קפד סעיף א.
• לא הוא ולא היא – כי אנוסים היו.

דין אשה שאמרה טמאה אני ואחר כך אמרה טהורה אני (קפה)

• אשה נאמנת לומר לבעלה שהיא מותרת [הק].
• אם האישה בחזקת נידה, אסור לבוא עליה, עד שתגיד לו טבלתי [א].
• אשה שהרגישה בעת יחסי אישות שפירסה נידה, תגיד לבעלה. ומחובתו להפסיק מיידית לצאת ולבוא, אלא ימתין עד שהאבר ימות (ייעשה רפוי), ואז יצא [ד].

[1] ואף שהמחבר עצמו כתב (בסימן א סעיף יג) שהשוחט שעשה סימן שהבהמה טריפה, אבל אחר כך אמר שהיא כשרה, ונותן אמתלא לדבריו, מדוע סימן אותה כטריפה, הרי הוא נאמן. ומדוע כאן שינה? עיין שם בש"ך, בנקודות הכסף (על הט"ז ס"ק כב), שערך הבחנה בין הדינים.

[2] ואם עשתה מעשה אחר, כגון הפרדת המיטות, נחלקו בזה הפוסקים (עיין יביע אומר ח"ד יורה דעה סימן י"ד אות ד), ונראה לי שהכל תלוי לפי העניין.