הלכות נידה

הלכות נדה סימן קפ"ז

דיני אשה הרואה דם מחמת תשמיש, ובו י"ד סעיפים.

סימן זה דן באשה הנעשית נידה בזמן תשמיש, שדינה להיאסר, כמו שראינו בסוף הסימן הקודם. אשה זו הרגישה בזמן התשמיש^[1], ומסופקת אם הרגישה בגלל התשמיש, או בגלל תחילת הנדה. לפעמים רואה דם מיד אחרי התשמיש, ויש ספק אם ההרגשה שבזמן התשמיש, ארעה בגלל התשמיש, או בגלל פתיחת מקורה. אם מצאה דם מיד אחר התשמיש, תולים את הרגשתה בנידתה^[2]. אף אם לא הרגישה, חוששים שהרגישה, ותלתה את תחושתה בתשמיש, על כן יש להגדירה כנידה.

סימן זה ידון, מתי מותר לה להמשיך לחיות עם בעלה, למרות שתופעה זו חוזרת על עצמה, בכל תשמיש. ומתי זו בעיה קריטית, שאינה מאפשרת את חיים משותפים של בני הזוג. בימינו קיימים טיפולים רפואיים המסייעים לבעיה זו, ומונעים את פירוק הנישואין.

אגב שאלה זו ידון הסימן גם בהבדל בין דם נידה ובין דם פצע. שכן רק דם נידה אוסר את האשה, ולא דם פצע. וכשרואה דם מחמת תשמיש, צריך לברר אם הוא דם נידה או דם פצע. בירור זה נצרך גם לכל דם, שנראה שלא בזמן הוֶסת. הלא בתוך הרחם (בו מתפתח העובר, בעת ההיריון) יש וורידים מסוימים המתנפצים בעת הווסת, וזהו דם נדה הנקרא המחזור החודשי. הוא יוצא ממנה, בדרך כלל, אחת לחודש, לאחר שיצאה ביצית מן השחלות, ולא הופרתה. מלבד זאת, יתכן שתראה דם, שלא בשעת ווסתה, והוא דם זיבה. למרות זאת, קיימת אפשרות שתראה דם, לא בגלל נידות או זיבה, אלא בגלל שפשוף או פצע בצידי הנרתיק. וגם ברחם עצמו, יכול להיות שבשר הרחם נפצע, והדם היוצא משם מוגדר דם פצע, שאינו אוסר.

סעיף א'

^א אשה שראתה דם מחמת תשמיש ^ב מיד בכדי שתושיט ידה ^ג לתחת הכר, או לתחת הכסת (א), ותטול עֵד לבדוק בו, ותקנח עצמה, משמשת שלוש פעמים (ב). אם בכל שלוש פעמים רצופים ראתה דם (ג) (וכל שכן אם מצאה שלוש פעמים דם על עד שלו (ד)) (מרדכי וכן כ' ב"י בשם תרומת הדשן וסמ"ג), אסורה לשמש עם בעל זה (ה), אלא תתגרש ותנשא לאחר (ו). נשאת לאחר, וראתה דם מחמת תשמיש שלוש פעמים רצופים, אסורה לשמש גם עם אותו בעל (ז), אלא תתגרש ותנשא לשלישי (ח). ואם גם עם השלישי ראתה דם מחמת תשמיש שלוש פעמים רצופים, לא תנשא לאחר אלא אסורה לכל עד שתבדוק (ט). הגה: ויש אומרים שאין אנו בקיאין איזה מקרי מחמת תשמיש, כי אין בקיאין בשיעור הנזכר, ולכן כל שרואה שלוש פעמים סמוך לתשמיש מקרי לדידן מחמת תשמיש, ונאסרה על בעלה (י) (ב"י בשם הראב"ד שכ"כ בשי"א). ואלו שלוש פעמים צריכים להיות רצופים, אבל אם לא היו רצופים לא נאסרה על בעלה (יא) (ב"י בשם הרמב"ם וכ"כ הרשב"א סימן תתל"ט ומהרי"ו נ"ג) (וכן כתב המחבר בסמוך). ואין חילוק בין אם ראתה שלש פעמים מיד שנשאה, ובין נתקלקלה אחר כך וראתה שלוש פעמים (יב) (מרדכי ריש ה"נ ובתשובת הרשב"א סימן תתל"ט ובתוס'). וכל זה לא מיירי אלא בראתה סמוך לתשמיש, אבל אם לא ראתה סמוך לתשמיש, לא נאסרה על בעלה, ומותרת לו לאחר טהרתה תמיד (יג) (ב"י בשם סה"ת וסמ"ג) ודינה כמו שאין לה וסת (יד).

^א ברייתא נדה דף סה, ב. וסו, א. ^ב טור וראב"ד, עיין ב"י וש"פ. ^ג שם, וכ"כ סמ"ג וסמ"ק, כר"א בר צדוק דברייתא, שם דף יד, ב. אמתניתין נמצא על שלו אותיום.

• לתחת הכר, או לתחת הכסת – זהו פרק זמן קצר מאוד, שאם תראה בו דם, הרי היא רואה מחמת תשמיש. הדם הנראה אחר פרק זמן זה, אינו "מחמת תשמיש", כי אפשר לומר שהחלה לדמם אחר התשמיש, ובלי קשר אליו.
• משמשת שלוש פעמים – כלומר אחרי תשמיש ראשון שנאסרה, תטהר את עצמה ותטבול, כפי שיבואר להלן בעזרת השם. ואם תראה בתשמיש הבא ובזה שאחריו, תוגדר "רואה מחמת תשמיש".
• שלוש פעמים רצופים ראתה דם – אבל אם אינם רצופים, כגון אם ראתה פעמיים דם, ובתשמיש השלישי לא ראתה, ובפעם הרביעית שבה לראות, לא תוגדר "רואה מחמת תשמיש".
• על עד שלו – במקרה זה, בטוח שראתה דם בזמן התשמיש. והמחבר מסכים לזה.
• אסורה לשמש עם בעל זה – כי יש ספק אם הדם בא מהמקור, או משפשוף בצדדים. לאחר שארע הדבר שלוש פעמים, חזקה עליה שתשוב לראות גם בפעם הבאה. וכיון שזה ספק תורה, דינו לחומרא, ואסורה עליו.
• ותנשא לאחר – מותר לה להינשא לאחר, כי יש ספק ספיקא. ספק ראשון, יתכן שהדם שראתה בתשמיש הבעל הראשון, היה או דם שפשוף, או מן המקור. ואפילו בא מן המקור, יתכן שיצא בתשמיש, בגלל איברו של הראשון, או מפאת חוזק התשמיש. ובנישואיה לשני, יתכן והתשמיש לא יגרום לדימום. וכיון שהסיכויים שמותרת רבים על הסיכויים שאסורה, מותרת לשני.

קביעה הלכתית זו, עלולה להתפרש, בעיני מי שאינו רגיל בשפה משפטית, באופן שאינו מתקבל על הדעת. היתכן שמתחתנים, מתגרשים, ומיד מוצאים בעל אחר? וכי אפשר לדמות את מוסד הנישואין למקח בשוק, שאם המוצר אינו מתאים לקונה, הוא מחזיר אותו, ורוכש מוצר אחר. הלא מדובר על קשר ומציאת חן, בין בני זוג. אכן האמת היא, שבמציאות זה לא כך, אבל זה העיקרון המשפטי. וכפי שהסברנו בהקדמת הסימן, קיימים בזמננו אמצעים רפואיים, לפתרון בעיה זו.

• אסורה לשמש גם עם אותו בעל – בדיוק כמו עם הבעל הראשון.
• תתגרש ותנשא לשלישי – כי יתכן שזה ארע בגלל חוזק הבעילה, של שני הבעלים הראשונים.
• עד שתבדוק – עליה לבצע בדיקה פנימית, אם הדם יוצא בגלל התשמיש, או בגלל פציעה קבועה שיש לה, משפשוף התשמיש.
• ונאסרה על בעלה – לדעת הרמ"א, לא רק בפרק הזמן המיידי שאחר התשמיש, אלא גם קצת אחריו, אם נמצא דם, יש לחשוש שיצא בזמן התשמיש.
• לא נאסרה על בעלה – כפי שהסברנו בדברי המחבר.
• וראתה שלוש פעמים – רצופים.
• ומותרת לו לאחר טהרתה תמיד – ואף שאם תראה דם תהיה אסורה, היא יכולה להמשיך לחיות עם בעלה. כי אין הוכחה, שהדם יצא בזמן התשמיש. ואף שהרגישה משהו, לא ברור אם היתה זו הרגשה של תחילת ווסת, או תחושה כלשהי שחוותה במעשה התשמיש.
• ודינה כמו שאין לה וסת – ולחלק מן הפוסקים, צריכה בדיקה לפני כל תשמיש. אמנם להלכה, כבר ראינו שהבדיקה אינה נדרשת, ויכולה לשמש גם ללא בדיקה.

סעיף ב'

(טו) ^ד כיצד בודקת, נוטלת שפופרת (פירוש קנה חלול של עופרת) של אֲבָר (טז), ^(*) ופיה רצוף לתוכה (יז), ונותנת בתוכה מכחול ובראשו מוך (יח), ומכנסת אותו באותו מקום עד מקום שֶׁהַשַּׁמָּשׁ דָּשׁ (יט), נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור, ואסורה (כ), ואם לאו, בידוע שהוא מן הצדדין, ומותרת (כא) (ב"י מהרמב"ם) (ואף בזמן הזה יש לסמוך אבדיקה זו (כב)). (טור וב"י לדעת הרמב"ם והרא"ש ורשב"א ורי"ף וכן כתב הר"ן והר"ם פדואה סימן ט').

^ד שם בברייתא דף סו, א. ^(*) פירוש, כָּפול. ופירוש מכחול, קיסם ארוך, רש"י.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה מציע, כיצד לבדוק את הדימום. אם הוא נובע מתוך פצע, שקיים בצידי הנרתיק, בגלל שפשוף האבר. כי אז, האישה לא תיאסר. או שהוא בא מן המקור, והאישה אכן תיאסר. בזמננו יש בודקות טהרה או רופאים בקיאים, היודעים לוודא או לשלול נוכחות של פצע באותו מקום.
• של אֲבָר – עופרת. מתכת זו לא תשפשף את דפנות הנרתיק, ולא תגרום לדם מן הצדדים.
• ופיה רצוף לתוכה – פי השפופרת כפול לתוכה, כלומר עגול ולא חד, למניעת שריטות. והשפופרת פתוחה, משני צדדיה.
• מכחול ובראשו מוך – כלומר תיקח קיסם של עץ, ובראשו מוך (בד, או צמר גפן דחוס).
• שֶׁהַשַּׁמָּשׁ דָּשׁ – כלומר עד מקום שאיבר הגבר מגיע, בזמן חדירה.
• ואסורה – מציאת דם על ראש המוך מוכיחה בבירור, שהוא אינו בא מן הצדדים. כי הכניסה את המכחול בתוך הקנה, והוא ודאי לא נגע בצדדי הנרתיק.
• ומותרת – אם לא נמצא דם על המכחול, כנראה שלא יוצא דם מן המקור. והדם הנמצא אחר התשמיש, מן הסתם בא מן הצדדים. ואף שזו כמובן לא הוכחה ודאית, כי יתכן שהדם יוצא מהרחם בזמן קיום יחסי אישות. בכל אופן מקילים בדין זה, היות וכל החובה לפרוש ממנה, בגלל דם זה, היא תקנה דרבנן.
• יש לסמוך אבדיקה זו – בזמננו קיימים אמצעי בדיקה משוכללים יותר, באמצעותם ניתן לוודא בקלות רבה, אם הדימום בא מן הצדדים, או מן המקור.

סעיף ג'

^ה אם רוצה לבדוק עצמה בעודה תחת הראשון, אחר ששמשה שלש פעמים, הרשות בידה (כג), ומותרת לו. ויש אומרים ^ו שאסורה לראשון מתשמיש שלישי ואילך, אפילו בבדיקה (כד). הגה: ויש לסמוך אסברא ראשונה להקל (כה) (טור וב"י בשם הסכמת הפוסקים והגהות מיימוני). ואם הרגישה צער וכאב בשעת תשמיש, לכולי עלמא יש לסמוך אבדיקה בבעל הראשון (כו) (שם בהגה בשם ריצב"א).

^ה תוס' שם בשם ר"ת בד"ה ותבדוק עצמה בביאה וכ"כ הטור והרא"ש והרמב"ן והרשב"א וש"פ. ^ו שם בפירוש רש"י, דקדקו התוספות כן מתוך לשונו, וכ"כ הרמב"ם.

• הרשות בידה – היא אמנם לוקחת סיכון, כי אם יתברר שהדם בא מן המקור, לא תוכל להינשא לאחר. אבל אם לא יימצא דם, תורשה להישאר תחת בעלה.
• אפילו בבדיקה – כי גם אם תבדוק לפני התשמיש, אין ראיה שהדם מגיע שלא מחמת תשמיש, אלא רק היתכנות. על כן יש לבעל זה, רק ספק אחד, ויש להחמיר בו. אבל אצל הבעל השני, יש ספק ספיקא. כי יתכן, שהדם אכן בא מהצדדים. ואפילו אם הוא בא מן המקור, אולי הוא נגרם רק מחמת התשמיש של הבעל הראשון. אבל אם בדקה ומצאה עצמה אסורה, כי היה דם במכחול, גם לבעל הבא יש רק ספק אחד, ויש לאוסרה.
• להקל – ומותרת גם לבעל הראשון על ידי הבדיקה, וכך הלכה.
• יש לסמוך אבדיקה בבעל הראשון – כי הכאב מעיד שאולי אכן יש פצע בצדדים.

סעיף ד'

^ז אם שמשה סמוך לוסתה (כז), אנו תולין ראייתה משום וסתה (כח) ולא חשבינן לה רואה מחמת תשמיש.

^ז שם בברייתא וכפירוש הרמב"ם בפ"ד מהלכות איסורי ביאה וכדברי הרמב"ן בהלכותיו והרשב"א בת"ה.

• שמשה סמוך לוסתה – שלא כדין, או כגון שבעלה עמד לצאת לדרך, שאז היחסים מותרים.
• תולין ראייתה משום וסתה – שכן היא צפויה לראות דם, בזמן זה, ללא קשר לתשמיש.

סעיף ה'

^ח אם יש מכה באותו מקום (כט), תולין בדם מכתה (ל). ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה, אינה תולה בדם מכתה (לא). הגה: (לב) וכל זה באשה שיש לה וסת קבוע, ואז יכולים לתלות שלא בשעת וסתה במכתה, אף על פי שאינה יודעת בודאי שמכתה הוציאה דם (לג) (כך משמע בפסקי מהרא"י סימן מ"ז ובהגהות ש"ד) וכן אם אין לה וסת קבוע (לד), והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין (לה), תלינן במכה מכח ספק ספיקא, ספק מן הצדדין או מן המקור, ואם תמצא לומר מן המקור, שמא הוא מן המכה (לו). אבל אם ידוע שבא מן המקור (לז), אף על פי שיש לה מכה במקור, אינה תולה במכה, אם אין לה וסת קבוע, אלא אם כן יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם (לח) (כן משמע במרדכי ה"נ ובהג"מ פי"א דא"ב, ועיין ש"ך ס"ק כ"ב). ומכל מקום בשעת וסתה, או מל' יום לל' יום, אינה תולה במכתה, דאם לא כן לא תיטמא לעולם (לט) (ג"ז שם ובב"י בשם סמ"ג וסמ"ק). וכתמים, תולה בה בכל ענין (מ) (במרדכי).

^ח שם בברייתא וכמ"ש הטור בשם אביו הרא"ש.

• מכה באותו מקום – כלומר פצע בבשר הרחם, או דם מהצדדים (מצידי הנרתיק).
• תולין בדם מכתה – דם הפצע אינו אוסר, ואפשר לתלות שהדם שיצא בזמן תשמיש, מקורו בפצע זה, גם אם לא נודע שמוציא דם. די שקיימת אפשרות כזו, כדי להתירה. שהרי לכל אישה חזקת טהרה, ואין לתלות את דמה בוֶוסת אלא בפצע, ומותרת לבעלה[3].
• אינה תולה בדם מכתה – כי ברור שדם זה, אינו מן הפצע.
• הגה – להבנת דברי הרמ"א יש להקדים, כי דם פצע אינו אוסר. גם פצע בתוך הרחם, אינו אוסר. מלבד "דם הוֶוסת", הנגרם מהליך התפרקות רקמת הרחם, בתוך המקור.
• שמכתה הוציאה דם – וֶוסת קבוע נחשב כעין הוכחה על כל דם שלא בזמן הווסת, שאינו דם נידה. ואם יש לה מכה, אפשר לתלות כל דם שלא בשעת הווסת, במכה זו, ולהתירה לבעלה. אף אם לא נודע, שהפצע מוציא דם[4].
• אם אין לה וסת קבוע – באשה זו, אפשר לסמוך על הפצע, רק אם ידוע שהוא מוציא דם. אמנם אם יודעת שהוֶסת שלה נראה בטווח ימים מסוים בלבד, כגון בפרקי זמן שבין 25 ימים ל- 35 ימים. עד 25 ימים, יכולה לתלות בפצע, גם אם לא נודע שהוא מוציא דם, כי באותם ימים נחשבת כמסולקת דמים.
• בא מן המקור או מן הצדדין – כלומר יתכן שהוא בא מפצע ברחם (מקור), או בגלל השפשוף בצדדים, שגם הוא עלול לגרום הוצאת דם.
• שמא הוא מן המכה – כפי שהסברנו בהקדמת הסימן, דם הנדה שמקורו ברחם, בא מוורידים שהתנפצו בתוך הרחם (המקור). אך מלבד זאת, יתכן שיבא דם מפציעה בבשר הרחם, או מצידי הנרתיק. ובגלל שיש כאן שני צדדים להתיר אותה, כלומר, יתכן שהדם בא מן הצדדים, או ממכה שבמקור. ורק צד אחד לאוסרה, שהוא הדם היוצא מוורידי הרחם. לכן אפשר להקל ולהתירה לבעלה, כשידוע שיש לה פצע במקור, או שיש אפשרות שבא משפשוף הצדדים. למרות שלא נודע בוודאי שיוצא דם מאחד משתי מקומות אלה[5].
• אם ידוע שבא מן המקור – רק שם יש פצע, ולא בצידי הנרתיק. כי אצל אשה זו, השפשוף אינו מוציא דם.
• יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם – רק כאשר ידוע בוודאות שמכתה מוציא דם אפשר להתירה, כי אז רוב הסיכויים שהדם בא מן המכה. אבל אם יש מכה שלא ידוע אם יוצא ממנה דם, יש ספק אם הוא דם הרחם עצמו ואסורה, או דם הפצע שבבשר הרחם. וכיון שזה ספק תורה, הדין הוא להחמיר[6].
• דאם לא כן לא תיטמא לעולם – שהרי כל אשה רואה בערך פעם בחודש. על כן אין היגיון לתלות כל דם שיוצא ממנה בפצע שלה. ולצורך טהרה, נדרש הפסק נקי. ואף שהדם נתלה בפצע, הרי צריך ראיה חיובית, שתוכיח כי הווסת נגמר (נסתם מעיינה). אמנם לאחר שהצליחה להפסיק בטהרה, הדם שתראה אחר כך לא יאסור אותה, כי תולים אותו במכה.
• תולה בה בכל ענין – אפילו אם לא ידוע שהמכה מוציאה דם, אלא שעלולה מכה זו להוציא דם. והכתם אין איסורו אלא מדרבנן, כפי שנלמד. על כן יש כאן ספק באיסור דרבנן, שהדין הוא להקל.

סעיף ו'

^ט נאמנת אשה לומר: מכה יש לי באותו מקום שהדם יוצא ממנה (מא) (וכן אם אומרת: ברי לי שאין דם זה בא מן המקור, נאמנת וטהורה (מב)) (מהרי"ו סימן כ"ה).

^ט שם מברייתא וכרבי, הסכמת הפוסקים.

• שהדם יוצא ממנה – כבר למדנו, שעד אחד נאמן באיסורים. וזה נלמד ממה שהתורה כתבה "וספרה לה", כלומר יכול הבעל להאמין לאשתו שספרה ונטהרה. והוא הדין לגבי הדם, נאמנת לומר שיש לה מכה, שמשם הדם יוצא. גם אשה אחרת נאמנת, כגון אחות או בודקת טהרה[7].
• נאמנת וטהורה – כגון שלא טוענת מכה יש לי, אלא השפשוף של הבעל, מוציא דם מן הצדדים.

סעיף ז'

^י אם כל זמן שהיא בודקת בכל החורים והסדקים אינה מוצאה כתמים, כי אם במקום אחד בצדדין, יש לתלות שממכה שבאותו צד בא (מג). וכל שכן אם מרגשת בשעת בדיקה, כשנוגעת בצד המקום ההוא כואב לה קצת (מד), ובשאר חורין וסדקים אינה מרגשת כאב כלל.

^י תשובת מהר"ר איסרלן סימן מ"ז.

• שממכה שבאותו צד בא – כי אם זה היה דם מן המקור, הוא היה נמצא פעם בצד זה, ופעם בצד זה.
• כואב לה קצת – הכאב מעיד שיש לה כעין פצע בנקודה זו.

סעיף ח'

(מה) ^יא אם תרצה להתרפאות, צריך שיהיה קודם שתתחזק (מו). אבל לאחר שתתחזק (מז), יש מסתפקים אם מותר לסמוך על הרפואה (מח) לשמש אחר כך. ^יב ויש מי שמתיר אם אמר לה רופא ישראל: נתרפאת (מט). ^יג ואם תראה האשה שפסק דם וסתה וראייתה על ידי הרפואות, וניכר שהועילו, יש לסמוך אף על עו"ג (נ).

^יא טור בשם ספר התרומה וסמ"ג וסמ"ק. ^יב הגהמ"יי שם בפ"ד מהלכות איסורי ביאה, בשם ריצב"א מהירושלמי, דנאמן לומר הרופא קמיע זה מומחה, ורפאתי בו ג' פעמים. ^יג שם.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן באשה שראתה מחמת תשמיש, ורוצה לעשות טיפול רפואי, לצורך ריפויה. במצב הרפואה של זמנם לא נמצא כל טיפול שהוכחה יעילותו, ורק לפעמים ריפאו מכה זו.
• צריך שיהיה קודם שתתחזק – בטרם תראה שלש פעמים, מחמת תשמיש. כי אז עדיין לא נאסרה לבעלה, ותוכל להתנסות ולבדוק, אם הטיפול אכן יועיל לה. אבל אם ראתה שלש פעמים, הוחזקה כרואה מחמת תשמיש.
• לאחר שתתחזק – המוחזקת כרואה מחמת תשמיש, אסורה לבעלה.
• אם מותר לסמוך על הרפואה – העניקו לה טיפול רפואי, שלא ידוע אם הועיל לה, יש אומרים שאין לסמוך על רפואה זו, ולהתירה לבעלה. אמנם רפואה שהוכחה אצל נשים אחרות כיעילה, אפשר לסמוך עליה, גם אחר שנאסרה האישה לבעלה[8].
• נתרפאת – כי סומכים על רופא יהודי ירא שמים, שודאי אינו חפץ להכשיל את האשה באיסור. אבל עדותו של רופא גוי, אינה ברת סמכא. כי אם לא צדק בדבריו, לא ייפגע. שהרי כולם יודעים שדרכי הריפוי אינן וודאיות, אלא היתכנות בלבד.
• יש לסמוך אף על עו"ג – עו"ג ראשי תיבות של עובד גילולים, והכוונה כאן לגוי, ולא רק לעובד אלילים. אפשר לסמוך על דבריו, כיון שהאישה שמה לב שגופה התרפא, והתרופות הועילו, לכן יש להתירה לבעלה. בימינו, כיון שקיימים טיפולים רפואיים ודאיים, אפשר לסמוך על הרופאים המעידים שהתרפאה, גם אחר שנאסרה, וגם אם אינם יהודים.

סעיף ט'

^יד הפחידוה פתאום ונפל ממנה חררת דם (נא), נתרפאת ומותרת לבעלה (נב). ואם חזרה וראתה מחמת תשמיש, אפילו פעם אחת, בידוע שלא נתרפאת (נג). ובזמן הזה אין מתירין על ידי רפואה זו (נד) (הרמב"ן וראב"ד בס' ב"ה). ^טו ומיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר רפואה זו, עד שתבעל ותחזור לקלקולה (נה) (ראב"ד שם).

^יד הרמב"ן מההיא דאתאי קמיה דרבי נדה דף סו, א. ^טו כ"כ הגהמ"יי בשם הרמב"ן וכ"כ הרמב"ן בהלכות נדה שלו.

• חררת דם – חתיכת דם עבה[9].
• נתרפאת ומותרת לבעלה – סעיף זה מציג דרך ריפוי לאישה הרואה מחמת תשמיש, באמצעות הפחדה פתאומית. הפחדה זו גורמת לה הפלת חתיכת דם, וזה סימן שהתרפאה. טיפול זה אינו מוכר בימינו, אבל ברוך השם, קיימים טיפולים אחרים, שוודאי מועילים.
• בידוע שלא נתרפאת – כי נאסרה שלוש פעמים, והוחזקה כרואה מחמת תשמיש. ואם עשו את "הטיפול" הזה, והוא לא הצליח, אי אפשר לסמוך עליו, ולהתיר אותה.
• אין מתירין על ידי רפואה זו – כי נאבדה מסורת רפואה זו, ולא ידוע כיצד לבצעה כראוי.
• עד שתבעל ותחזור לקלקולה – כלומר אין להציע טיפול זה כריפוי. אבל אם ניסו זאת, יכולים בדיעבד לסמוך על זה, לפעם אחת. ואם בפעם הבאה שתהיה עם בעלה, לא תראה, הרי הוכח הטיפול כיעיל, ומותרת לבעלה.

סעיף י'

^טז הרואה דם בשעת תשמיש, מותרת לשמש פעם שנית כְּשֶׁתִּטָּהֵר (נו). מיהו מיחש חיישינן חדא זימנא אחר ראייתה (נז), כגון ראתה פעם אחת או פעמים בליל של טבילתה, כשתגיע טבילה אחרת (צריכה לפרוש) ליל של טבילתה (נח), ואין צריך לפרוש ליל של טבילה שלישית (נט), דכל מידי דלא קבעה וסת לא חיישינן אלא חדא זמנא (ס). הגה: ^(*) ואם ראתה שלוש פעמים, כל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה (סא), אסורה לבעלה כאילו ראתה שלוש פעמים רצופים (סב), שהרי אי אפשר לה לטבול ולשמש עמו, שהרי היא רואה כל פעם אחר טבילתה (סג) (תשובת רשב"א סימן תתל"ט מביאה ב"י). ואם אירע לה שראתה שלוש פעמים בביאה ראשונה שאחר לידתה (סד), או ראתה אחר כל לידה שלש פעמים (סה), ^(*) וּבֵינְתַיִים  לא ראתה (סו), יש שכתבו להקל להתירה לבעלה (סז), כי תלינן הראייה בחולשתה עדיין מכח לידתה, שהוכו הצדדים מכח לידתה, ולכן רואה סמוך ללידה ולא אחר כך, ותלינן בלידה כמו שתלינן במכה (סח) (הגהות ש"ד סימן מ"ז ותשובת רבי יוחנן). וכל זה אם כבר עברה ושמשה בין לידות הראשונות שהוחזקו ביאות של היתר, אחר ביאות של איסור (סט). אבל אם ראתה ג' פעמים רצופין אחר לידה, לא תלינן בלידה (ע), אלא צריכה בדיקת השפופרת (עא) (כך משמע שם). מיהו כל מקום שצריכה בדיקה (עב), אם עברה ושמשה, ולא ראתה, מותרת (עג), דתשמיש זה שלא ראתה בו, עדיף מבדיקת השפופרת (עד) כנ"ל (ד"ע).

^טז הגהמ"יי בפ"ד בשם הר"מ. ^(*) פי' אדלעיל קאי שפרשה ליל טבילתה ואח"כ שמשה ולא ראתה מ"מ אם אחר כך ראתה עם הקודם ג"פ בביאה ראשונה שבליל טבילתה אסורה לבעלה כאלו ראתה ג"פ רצופים בלי שום שימוש היתר ביניהם כדלעיל בריש הסי' כנלע"ד. ^(*) פירוש שאחר שראתה ג"פ רצופים אחר הלידה פרסה נדה מעצמה ולא שאלה את המורה ולא ראתה וכן בלידה ב' וג' ראתה ג"פ רצופים ואחר כך טבלה ולא ראתה והוחזקה שלא לראות כי אם הג"פ ראשונות שאחר כל לידה וכן הוא שם בהגהת ש"ד.

• מותרת לשמש פעם שנית כְּשֶׁתִּטָּהֵר – כל זמן שלא הוחזקה שלוש פעמים, היא עדיין מותרת לבעלה.
• חדא זימנא אחר ראייתה – חוששים פעם אחת, כי יתכן שכמו שראתה מחמת תשמיש בפעם הקודמת, גם בליל הטבילה הבא, תשוב ותראה.
• צריכה לפרוש ליל של טבילתה – לכן בטבילה הבאה, לא תתייחד עם בעלה בליל הטבילה, אלא תמתין עונה.
• ליל של טבילה שלישית – אם בפעם השנייה לא ראתה, אחרי שהמתינה עונה.
• לא חיישינן אלא חדא זמנא – כל זמן שלא ראתה שלוש פעמים, בליל הטבילה, אינה צריכה לחשוש. על כן אם ראתה פעם אחת בליל טבילתה, ובחודש הסמוך המתינה עונה, ולא ראתה. בחודש השלישי תהא מותרת לבעלה, בליל הטבילה.
• בביאה ראשונה שאחר טבילתה – אפילו אם חיכתה יום או יומיים אחרי הטבילה, בכל זאת ראתה בתשמיש הראשון ששימשה.
• כאילו ראתה שלוש פעמים רצופים – המילה "כאילו" אינה מדויקת, והכוונה, כדין אישה שראתה שלוש פעמים ברצף. כיון שחל איסור מיידי, אחרי ראייתה. ונמצא שראתה שלוש פעמים ברצף.
• רואה כל פעם אחר טבילתה – כיון שראתה שלש פעמים אחר טבילתה, הוחזקה כרואה מחמת תשמיש, ונאסרה על בעלה.
• בביאה ראשונה שאחר לידתה – כלומר ילדה שלושה ילדים, ואחר שטבלה ונטהרה כדין, ראתה דם מחמת תשמיש, בביאה הראשונה. ואמנם לא חל עליה איסור לפעמים הבאות, אבל הואיל וארעה ראייתה אחרי שלוש לידות רצופות, היא אסורה לכאורה לשמש עם בעלה, אחר לידת הילד הרביעי. כי הוחזקה כרואה מחמת תשמיש, בתשמיש הראשון שאחר הלידה.
• אחר כל לידה שלש פעמים – זה מקרה חמור יותר, כי מדובר שראתה מחמת תשמיש, שלוש פעמים ברצף, אחר כל לידה. ונאסרה על בעלה, כי הוחזקה כרואה מחמת תשמיש.
• וּבֵינְתַיִים לא ראתה – מדובר שראתה פעם אחת אחרי הלידה, או שלוש פעמים אחרי הלידה, אבל אחר כך לא ראתה. ובמקרה שראתה שלוש פעמים, נאסר עליה להיות עם בעלה בפעם הרביעית. אך אשה זו עברה על האיסור, וטבלה ושימשה עם בעלה פעם רביעית, ולא ראתה דם.
• להקל להתירה לבעלה – לשיטה מקילה זו, במקרה הראשון, מתירים לטבול אחר הלידה הרביעית. ובמקרה השני, היא יכולה להישאר עם בעלה, כי התברר כבר שאינה רואה מחמת תשמיש, כפי שהיה בפעם הרביעית. שהרי לא צייתה לאיסור, וניסתה פעם רביעית. לכן מתירים את הפעמים הבאות לכתחילה, כי מניחים, שראייתה נגרמה מדם פצע.
• ותלינן בלידה כמו שתלינן במכה – במקרה של שלוש לידות, מתירים לה לכתחילה לשמש עם בעלה אחר הלידה הרביעית. כי תולים את הדם שראתה בכל שלוש הפעמים, אחר הלידות, בדם פצע ולא בדם נידות. גם במקרה שעברה האישה על האיסור, ושימשה עם בעלה למרות שראתה שלוש פעמים רצופות מחמת תשמיש, בכל זאת תולים שדם זה לא יצא מחמת תשמיש, אלא מן הפצע. והפעם הרביעית מוכיחה זאת, שהרי לא ראתה. ואף שכבר נוצרה חזקה, כי ראתה שלוש פעמים, בכל אופן, הואיל וארע הדבר לאחר הלידה, אפשר להקל. ותולים בדם פצע, כי סביר להניח שרקמות הנרתיק נפצעו או נשרטו, במהלך הלידה.
• אחר ביאות של איסור – אם ראתה שלוש פעמים רצופות אחרי הלידה, וכל פעם ראתה דם מחמת תשמיש, היא אסורה לבעלה. אבל אם עברה, כי תלתה את הדם בחולשת הלידה, ובפעם הרביעית לא ראתה, יכולה להמשיך לחיות עם בעלה.
• לא תלינן בלידה – לכתחילה, ואסורה לבעלה בפעם הרביעית.
• צריכה בדיקת השפופרת – כי לכתחילה, אין לתלות את שלוש הפעמים בחולשת הלידה.
• כל מקום שצריכה בדיקה – כגון במקרה שלנו, בו ראתה שלוש פעמים סמוך ללידה. ושימשה עם בעלה באיסור, פעם רביעית, ולא ראתה אחריו, ומותרת להישאר עם בעלה. ואפילו אם ראתה מחמת תשמיש שלוש פעמים רצופות, שלא בסמוך ללידה, ובוודאי אי אפשר לתלות ראייה זו בחולשת הלידה, אם שימשה עם בעלה פעם רביעית עם בעלה (באיסור) ולא ראתה.
• מותרת – היא אמנם עברה איסור כששימשה עמו, אחר הטבילה הרביעית. אך הואיל ולא ראתה דם, יש להתירה. כי אף שעשתה שלא כדין, הרי בדיעבד התברר, שכבר התרפאה.
• עדיף מבדיקת השפופרת – כבר כתבנו (לעיל סעיף ב), שבדיקת השפופרת אינה נחשבת הוכחה מוחלטת. ובהשוואה בין חוזק ההוכחה שיש בביאה שלא גרמה לדם, לעומת בדיקת השפופרת, ביאה ללא דם נחשבת הוכחה חזקה יותר. שכן הוכח, כי הדם שראתה מחמת תשמיש מקורו בפצע, ולא בדם נידות[10].

סעיף י"א

(עה) ^יז אשה שראתה מחמת תשמיש (עו), ולאחר חצי שנה חזרה וראתה מחמת תשמיש (עז), מותרת לבעלה (עח), שהרי לא קבעה בג' וסתות שוים (עט), ולא בדילוג (פ). מיהו חוששת לאחרון פעם אחת, וכשיגיע חצי שנה מיום ראיית דם האחרון, אסורה עונה אחת (פא). ואם קבעה וסת לראיית דם מחמת תשמיש שלש זימני וסת שוה (פב), מותרת לשמש בין וסת לוסת (פג). אך ימי הוסת פורשת עד שיעקר שלש פעמים (פד).

^יז תשובת הרשב"א סי' תתל"ח.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף צריך להקדים מספר ידיעות, אודותם נלמד בהרחבה להלן, בסימן קפט. והם משלימים את שלמדנו בסימן קפד, אודות חובת פרישת אשה מבעלה, בעונה הסמוכה לווסתה, כלומר בעונה שהיא אמורה לראות.

בסימן קפט נלמד על מחזורים שונים של ראיית דם, הקיימים אצל נשים. חלק מן הנשים רואות תמיד באותו יום של החודש היהודי, וחלקן האחר רואות בדילוגים. כלומר במחזוריות קבועה, שאינה שווה. כגון שרואה פעם אחרי 28 ימים, ופעם אחרי 29 ימים. בפעם הבאה, אחרי 28 ימים, ואחר כך שוב אחרי 29 ימים. ושוב 28 ימים, ואחר כך 29 ימים.

כל זמן שהמחזור לא שב על עצמו שלוש פעמים, צריכה האשה לחשוש, שבחודש הבא תשוב ותראה, בזמן האחרון בו ראתה. כגון אם ראתה באחד מימי החודש העברי, תחשוש לאותו יום בחודש הבא. ואם ראתה בהפלגה בת 28 ימים, עליה לחשוש שבחודש הבא תראה ביום ה-28. חשש זה נובע מהאפשרות, שהראייה האחרונה היא תחילתו של ווסת קבוע. ואם אכן ראתה שלוש פעמים, באותו יום, או באותה הפלגה (פרק זמן), או באותם דילוגים, אינה חוששת אלא למה שנקבע. ואם בתוך תשעה חודשים, תראה במחזוריות של 28,29,30, עליה לחשוש למחזוריות דומה, בשלושה החודשים הבאים, ולא תצטרך לחשוש לראייתה האחרונה.

• אשה שראתה מחמת תשמיש – פעם אחת, ואחר כך טבלה, ולא שבה לראות מחמת תשמיש.
• חזרה וראתה מחמת תשמיש – ושוב הוצרכה להחשיב עצמה נידה, אבל לא נאסרה עולמית על בעלה. כפי שראינו בסעיף א, שרק אחר שלוש פעמים רצופות, שרואה מחמת תשמיש, נאסרת עולמית על בעלה.
• מותרת לבעלה – ברור שאינה נאסרת לעולם על בעלה, ובכל זאת שב ואמר כן, כי אף שמותרת לבעלה, הרי יש כאן גורם (סימן מעיד), המעורר חשש.
• לא קבעה בג' וסתות שוים – כלומר לא ארע הדבר, שלוש פעמים ברצף.
• ולא בדילוג – לא ראתה שלוש פעמים בדילוג, כפי שהסברנו בהקדמת הסעיף. אבל אם תראה בדילוג, ברור שתיאסר בעונה הבאה, לפי הקביעות שלה.
• אסורה עונה אחת – אף שבינתיים היו ראיות אחרות, חוששים שיש כאן התחלת מחזוריות של ראיה מחמת תשמיש, כל שישה חודשים. על כן תיאסר פעם אחת, בעונה שתגיע 6 חודשים אחר כך.
• שלש זימני וסת שוה – כגון אם ראתה מחמת תשמיש, שלוש פעמים, בהפלגה של שישה חודשים. ומדובר שעברה ושימשה שלא כדין, אחרי שישה חודשים.
• מותרת לשמש בין וסת לוסת – במהלך ששת החודשים, היא מותרת. אלא אם כן תראה שלא מחמת תשמיש, שאז דינה ככל נידה. אבל שלוש פעמים, בהפלגות של שישה חודשים, היא אסורה, עונה אחת. ולא פעם אחת בלבד, אלא שלוש פעמים – פעם בחצי שנה.
• עד שיעקר שלש פעמים – אם לא תראה בשלוש הפעמים הבאות (אף שלא שימשה), אינה צריכה לחשוש יותר[11].

סעיף י"ב

^יח הרואה מחמת תשמיש שלש פעמים (פה), אסור להשהותה ^(*) אף אם אינו רוצה לבא עליה (פו), ^יט אלא אם כן רוצה להשהותה על ידי שָׁלִישׁ (פז). ולא ילך אצלה, אלא בעדים (פח).

^יח גם זה שם סימן תת"מ ודקדק כן מדברי הרמב"ם. ^(*) דחיישינן שמא יבא עליה דלכשתטבול ליכא אלא איסורא דרבנן קיל ליה ואתי למעבר עלה כדאמרינן ספ"ב דכתובות המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו וכו'. ^יט שם לדעתו.

• שלש פעמים – ברצף.
• אינו רוצה לבא עליה – הבעיה שלה אמנם פתירה, כגון בבדיקה בשפופרת, או על ידי טיפול רפואי. אבל אם לא עשתה כן, אסורה עליו. וחובה עליו לגרשה כי חוששים, שאם תישאר אצלו, יבואו לידי תשמיש וייכשלו באיסור.
• להשהותה על ידי שליש – השליש הוא גורם שלישי. והיינו שיישארו נשואים, אך לא תתגורר בביתו. אלא תעבור לבית שלה, או לבית הוריה.
• אלא בעדים – כי אסור להם להתייחד.

סעיף י"ג

^כ הבועל את הבתולה כמה פעמים (פט), וראתה דם מחמת תשמיש, לעולם מחזקינן שהם דם בתולים ^כא עד שתשמש פעם אחת ולא תראה דם מחמת תשמיש (צ). ואם אחר כך תראה שלש פעמים מחמת תשמיש, הוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש (צא). הגה: ואפילו אם לא פסקה לראות פעם אחת, אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש, הרי היא ככל הנשים ולא תלינן בדם בתולים (צב). (תשובת מהר"ם פדואה סימן ט'). מי שיוצא דם ממנו דרך פי אמה, ושמש, האשה תולה בו (צג) (ב"י בשם תשובת הרשב"א). וע"ל סימן ק"ץ (סעיף כ').

^כ בית יוסף מהתוספתא דפ"ט דנדה כולן בודקין אותן בשפופרת חוץ מן הבתולה וכו' וכתבו הסמ"ג. ^כא שם מהא דרב גידל אמר שמואל לא שנו אלא שלא פסקה מחמת תשמיש וכו', דף יא, ב.

• כמה פעמים – לבתולה יש קרום בתולים, ובביאה הראשונה של הבעל הוא נבקע, ומוציא דם. אמנם זהו דם פצע, ולא דם נידות. ובכל זאת גזרו חכמים להחשיב דם זה כדם נידות, ועל האישה לנהוג בעצמה דיני נידה[12]. אם שבה וראתה דם בכל הפעמים הבאות, אחר שנטהרה ונבעלה שוב, תולים גם דם זה בדם פצע הבתולים, והיא אסורה עד שתשוב ותיטהר. אבל אין כאן דין "רואה מחמת תשמיש".
• ולא תראה דם מחמת תשמיש – כלומר בתשמיש זה, לא ראתה דם מן הבתולים, ונודע שהפצע נרפא.
• רואה דם מחמת תשמיש – וחלים עליה כל הדינים שלמדנו בסימן זה.
• ולא תלינן בדם בתולים – כי אם אכן היה לה פצע, היה התשמיש כואב לה. אמנם נראה, שהמחבר לא קיבל חומרה זו.
• האשה תולה בו – ואף שיוצא ממנה דם, אין כאן דין רואה מחמת תשמיש, כי הדם יצא מהבעל.

סעיף י"ד

^כב אשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול (צד), תצא מתחת בעלה, כדי שלא יבטל מפריה ורביה.

^כב הרשב"ץ, וכתב ואם אפשר יעשה לה תקנה לטבול, כמו שהיו עושין לכ"ג ביוה"כ עששיות של ברזל וכו'.

• שאינה יכולה לטבול – מבחינה בריאותית אינה יכולה לטבול. אמנם היום לא מחייבים לגרש אישה, אף שבעלה אינו יכול לקיים עמה יחסי אישות, מפאת מחלתה[13].

דיני אשה הרואה דם מחמת תשמיש (קפז)

• דם נידה אוסר את האישה, אבל דם פצע פנימי, אינו אוסר אותה [הק].
• אשה הרואה דם כשמקיימת יחסים עם בעלה, וגם יש לה הרגשה של יציאת דם מן המקור, צריכה לחשוש שמא התשמיש עצמו גורם לביאת הווסת, ונאסרת. וצריכה לספור שבעה נקיים, ככל דיני נידה [א].
• איסור זה חל דווקא במקרה שראתה דם מיד אחר התשמיש, או שנמצא הדם על אבר הבעל [א].
• אם חזר הדבר על עצמו שלוש פעמים ברצף, אסורה לבעלה [א].
• אמנם למעשה, באמצעי הרפואה של ימינו, ניתן לבדוק אם מקור הדם הוא בפצע, או מחמת חימוד התשמיש. וגם אם זה מחמת התשמיש, קיימים דרכים רפואיים, לפתרון הבעיה (טו).
• אם יש מכה (פצע) בנרתיק או ברחם, תולים את הדם היוצא בזמן היחסים, בפצע זה, והאישה מותרת [ה].
• אבל דווקא אם צבע דם המכה שווה לדם הנדה. לא כן אם הוא שונה מצבע דם הנידה, וראתה את צבע דם הנידה, כי אז אינה יכולה לתלות בפצע [ה].
• לפי המחבר, אפשר לתלות בכל מכה שעלולה להוציא דם [ה].
• לדעת הרמ"א, אין להקל ולתלות אלא כשיודעת שהמכה מוציאה דם [ה].
• הרמ"א מודה, שאפשר לתלות כתמים במכה, גם אם יש מכה שעלולה להוציא דם, אבל לא יודעת שמוציאה דם [ה].
• אשה נאמנת לומר, יש לי מכה באותו מקום [ו].
• אם במהלך בדיקתה בכל החורים והסדקים שבנרתיק אינה מוצאה כתמים, כי אם במקום אחד, בצדדי אותו מקום, יש לתלות את הדם במכה שבאותו צד. וכל שכן אם בשעת הבדיקה, כשנוגעת בצד המקום ההוא, מרגישה שכואב לה קצת, ובשאר מקומות אינה מרגשת כאב כלל [ז].
• אשה שיש לה ווסת קבוע, אינה יכולה לתלות במכה, אם ראתה בתאריך שאמורה לקבל ווסת. והוא הדין אשה שאין לה ווסת קבוע, בכל יום שלושים, אינה יכולה לתלות בפצע [ה].

[1] כמפורש בגמרא נדה נז, ב.

[2] עיין תרומת הדשן פסקים סימן מז, מובא בבית יוסף כאן.

[3] אמנם אם חלף היום שעלולה לראות, ולא ראתה, ולמחרת הייתה עם בעלה וראתה, נראה שהיא נידה, ולא מחשיבים זאת כראיה מחמת תשמיש, אלא הדם נתלה בווסתה.

[4] מפשט לשון הרמ"א משמע, שהיא כלל אינה נידה, וכך כתב הב"ח. הש"ך אמנם סובר, שההיתר מוגבל רק לעניין שלא נחשיבה כרואה מחמת תשמיש. אבל היא כן נאסרת, עד שתיטהר. למעשה, אפשר לסמוך על פשט לשון הרמ"א.

[5] הש"ך חולק על הרמ"א, כי לדעתו אין כאן ספק ספיקא, אלא רק ספק אחד. האם זה דם נדה, או דם פצע. וגם הט"ז הקשה על הרמ"א, ממה שפסק בסימן קצא ברואה דם בהשתנה, אף שכואב לה, יש להחמיר לבדוק עצמה לפני השתנה. ולפי דברינו אין קושיה, כי מדובר שאכן יודעת גם על פצע במקור, וגם על דם שיוצא משפשוף, אם כן יש כאן שתי סיבות להתירה. ונראה שהם הבינו, שיודעת שיש לה פצע, ואינה יודעת אם מהמקור או מהצדדים, על כן הקשו.

[6] ונראה שלדעת המחבר, גם במקרה זה תולים בפצע להקל.

[7] על פי שו"ת חתם סןפר יו"ד סימן קנג.

[8] ש"ך ס"ק כט.

[9] על פי פירוש המשניות של הרמב"ם (בכורות ג, א).

[10] דברי רמ"א אלה, קשים מאוד. ורבו הפירושים בדבריו, וגם שינויי הגרסאות. בחרנו את הפירוש המתאים ביותר, לגרסה שבפנינו.

[11] ואף שאין כאן הוכחה שנעקר הוסת הזה, כי וסת זה, הורכב דווקא מתאריך של חצי שנה ותשמיש. אמנם אם כך, תהיה אסורה לעולם. על כן הקילו חכמים בדין זה, שהוא מדרבנן. עיין בזה בביאור הלכה ד"ה שלוש פעמים, בספר "הוראה ברורה".

[12] דין זה יבואר בהרחבה להלן, בסימן קצג.

[13] ואין כאן חשש שיבוא עליה באיסור, בגלל שהיא חולנית, וכעין דברי הרמ"א באבן העזר (סימן א סעיף ג), שאין מוציאים אשה מבעלה. ועיין מה שכתב בזה פתחי תשובה (כאן ס"ק נב).