0

דברים החוצצים בטבילה - סימן ר"ב

שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה

הלכות מקוואות

הרב שאול דוד בוצ’קו

בסימן זה ט’ סעיפים.

יש מצוה לטבול כלים שנקנו מגוי, דינים אלה הוסברו בהרחבה בסימן קכב. סימן זה עוסק בדיני חציצה בטבילת כלים. העקרונות דומים לדיני חציצה באדם, אודותם למדנו לעיל בסימן קצח.                                                                                        מן התורה, חציצה על רוב שטח הכלי שאדם גם מקפיד עליה פוסלת את הטבילה (“רובו ומקפיד – חוצץ). רק שילוב שני תנאים אלו, פוסל מן התורה.                                                                                                                                                              חכמים החמירו וגזרו שאפילו חציצה קטנה המפריעה לאדם (מקפיד עליה), וגם חציצה שאינה מפריעה לו (אינו מקפיד) אך מכסה את רוב שטח הכלי, חוצצת בטבילה, ופוסלת אותה. כמו כן, רק דבר הנדבק לכלי נחשב לחציצה. ויש לוודא שהמים, במהלך הטבילה, מגיעים לכל חלקי הכלי, הן החיצוניים והן הפנימיים. אם יש חלל סגור בתוך הכלי, שהמים לא מגיעים אליו, הטבילה לא תועיל.

סעיף א’

אלו חוצצין בכלים, א הזפת (א) והמור (ב) (יש מפרש החמר ויש מפרש המסתיכ”ו או המוסק”ו) בכלי זכוכית (ג), בין מבפנים בין מבחוץ (ד).

א משנה ה פרק ט דמקואות, מפני שהן חלקים ואין אדם מקפיד על טיט ודבר אחר הנדבק בהם, לפי שנופל מאליו. והני הוא דמדבקי טובא, וקפיד עלייהו, רש”י שבת דף טו, ב.

  • הזפת – זהו חומר דביק מאוד.
  • והמור – שרף הנוטף מאילן המור, שהוא דביק מאוד.
  • בכלי זכוכית – חוזר ההידבקות של חומרים אלה גדול מאד, וגורם שייחשבו חציצה אפילו בכלים חלקים כגון זכוכית, שחומרים אחרים עשויים שלא להיחשב כ”חוצצים” בו.
  • בין מבפנים בין מבחוץ – ההקפדה על חציצה אינה רק כאשר החומר נמצא בתוך הכלי, שם ברור שאנשים מקפידים על ניקיונו, אלא גם כאשר הוא נמצא מחוץ לו. לכן גם חומרים דביקים על חיצוניות הכלי נחשבים חוצצים.                      דוגמה מעשית – אפילו מדבקה קטנה הדבוקה לכלי חדש עשויה להיחשב חציצה, ויש להסירה לפני הטבילה, כי רגילים להקפיד על הימצאותה.

סעיף ב’

ב כל דבר שדרך להקפיד עליו, חוצץ; ואם לאו, אינו חוצץ אלא אם כן היה חופה את רובו (ה) (רמב”ם פ”ג). הגה: שחרורית הדבוק ביורה מבחוץ הוי כדופן הכלי, ודרכו בכך, ואינו חוצץ (ו) (ב”י ס”ס ק”כ בשם הרא”ש).

ב מימרא דרב יצחק, עירובין דף ד, ב. וסוכה דף ו, א-ב.

  • חופה את רובו – אם אין דרך בני להקפיד על הימצאות חומר מסוים, הוא אינו חוצץ, אלא אם כן הוא מכסה את רוב שטח הכלי, כפי שהסברנו בהקדמה.
  • ואינו חוצץ – כתם או פיח (שמנונית שרופה, או בסירים שמשתמשים בהם על אש גלויה) על סירים, ואין מקפידים על הימצאותם, כיון שזה דבר רגיל. אך אם אדם מקפיד על השחרורית, ורואה בה לכלוך, היא תחשב חציצה, ותפסול את הטבילה.

סעיף ג’

(ז) ג ידות הכלים שאינן עומדים להיות קבועים, כגון שהכניסן שלא כדרכן (ח) או שלא הכניסם כולן (ט) או שהכניסם כולן ונשברו (י), חוצצין (יא).

ג משנה ריש פ”י דמקואות, וכפירוש הר”ש והרא”ש.

  • הקדמה לסעיף – בדרך כלל, ידית המחוברת לכלי כראוי נחשבת חלק אינטגרלי מהכלי, ואינה חוצצת. סעיף זה דן במקרים חריגים בהם הידית נחשבת חציצה, כי אינה מחוברת באופן קבוע, כפי שמבאר המחבר.
  • שהכניסן שלא כדרכן – אם הידית הוכנסה למקומה שלא כדרך הרגילה, היא אינה מחוברת כראוי, ויש להוציאה, כדי להכניסה כדרכה לפני הטבילה.
  • שלא הכניסם כולן – כלומר, הידית לא הוכנסה עד הסוף למקומה, ואינה נחשבת מחוברת כראוי. וכיוון שהאדם לא סיים את פעולת החיבור של הידית, ברור שאין כוונתו שהיא תישאר במצב זה.
  • ונשברו – במקרה זה, יש להוציא את הידית השבורה, ולהביא ידית חדשה במקומה, לפני הטבילה.
  • חוצצין – ידיות אלו נחשבות חציצה, כי אינן חלק אינטגרלי מהכלי במצבן הנוכחי, ומונעות מהמים להגיע ולגעת בכל חלקי הכלי, ובעיקר במקומות המגע בין הכלי לידית.

סעיף ד’

ד כל ידות הכלים שנשתברו, כגון יד המגל והסכין, אם משמשין מעין מלאכתן ראשונה (יב), אין חוצצין (יג); ואם לאו, חוצצין (יד).

ד תוספתא.

  • משמשין מעין מלאכתן ראשונה – השימוש בכלי, למרות הפגם בידית, נמשך באופן דומה לאופן השימוש לפני השבירה..
  • אין חוצצין – כי הידית השבורה, למרות הפגם, עדיין נחשבת חלק אינטגרלי מהכלי.
  • חוצצין – כי ידית שבורה זו מיועדת להחלפה, ואינה נחשבת עוד חלק מהכלי. על כן היא חוצצת במקום המגע בין הידית והכלי, ומונעת מהמים להגיע למקומות אלו.

סעיף ה’

(טו)  ה מגל (טז) שנשברה ידו מן השפה ולפנים אינה חוצצת, מפני שהיא כבית הסתרים (יז); ו מן השפה ולחוץ, אם משמשת מעין מלאכתה אינה חוצצת (יח); ואם לאו, חוצצת (יט). סירגה בגמי או במשיחה (כ), הרי זו חוצצת (כא); דִבְּקָה בשרף (כב), אינה חוצצת (כג).

ה שם. ו כך פי’ הר”ש שם.

  • הקדמה לסעיף – המחבר עוסק כאן בהלכות טומאה וטהרה, שאינן רלוונטיות למעשה בימינו. כמו כן, תיאור המציאות של המגל השבור קצת קשה להבנה.
  • מגל – כלי חקלאי עם ידית עץ ולהב עגול, המשמש לקצירת תבואה.
  • שהיא כבית הסתרים – הידית של המגל, נשברה כנראה בחלק הפנימי, סמוך לחיבור ללהב, באופן שאינו נראה מבחוץ. אך החקלאי האוחז במגל, יכול להבחין בה. במקרה זה, חלק מהידית עדיין מחובר פנימית לכלי.                                        חציצה פנימית אינה חוצצת, בדומה לחציצה פנימית בגוף האדם. למדים זאת מהפסוק (ויקרא טו, יא) וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם. ביטוי זה פירושו שהטמא לא טבל את גופו (לא שָׁטַף), ובמקום לומר שגופו לא נטבל, אמרה תורה ש”ידיו” לא טבלו, כדי ללמד שרק מקום חיצוני צריך לבוא במגע עם מים. כלומר, רק חציצה חיצונית פוסלת.
  • אינה חוצצת – כלומר, אם הידית נשברה בחלק החיצוני, הרחוק מהלהב, היא אינה חוצצת. כי המגל עדיין שמיש לאותה מטרה (ניתן להשתמש בכלי לייעודו).
  • ואם לאו, חוצצת – אם המגל אינו שמיש כראוי, השבירה חוצצת, כי ידית שבורה זו מיועדת להחלפה, וחוצצת במקום המגע בין הכלי לידית.
  • סירגה בגמי או במשיחה – הסירוג הוא תיקון הכלי באופן זמני, וכאן תיקן באמצעות גומי או חוט אחר (משיחה), אותם ליפף וקשר סביב הקת.
  • הרי זו חוצצת – מכיוון שמדובר בתיקון זמני שנועד להחלפה, הגמי או המשיחה המהודקים בידית, נחשבים חציצה.
  • דִבְּקָה בשרף – חומר הדבקה חזק ואיכותי, היוצר תיקון קבוע.
  • אינה חוצצת – מכיוון שהתיקון קבוע, הוא נחשב לחלק מן הכלי, ואינו חוצץ.

סעיף ו’

ז כלי שכפה פיו למטה והכניסוֹ למים (כד), ח אם פיו צר קצת ולא הפך פיו למעלה, לא עלתה לו טבילה לפי שלא יגיעו המים לשוליו אפילו אם מכניסו כולו למים (כה). הגה: מותר לטבול כלי בתוך כלי (כו), אם יש בפי החיצון כשפופרת הנוד (כז) (טור), ויזהר שכלי הפנימי יהא רפוי בתוך כלי החיצון (כח) (מרדכי סוף עבודת כוכבים), ולכן לא יתחוב סכינים תוך דלי ויטבלם (כט), כי לא תעלה טבילה בראשם (או”ה כלל נ”ח). וכן אם הכלי הפנימי הוא כבד ומונח תוך החיצון, לא תעלה לו טבילה במקום שמונח (ל), ועיין לעיל סימן ר”א סעיף ט’ (לא).

ז שם במשנה וכפי’ הר”ש. ח בית יוסף.

  • והכניסוֹ למים – הכלי מוכנס למים כאשר הפתח שלו פונה כלפי מטה, והשוליים כלפי מעלה.
  • אפילו אם מכניסו כולו למים – משום שהאוויר הכלוא בתוך הכלי, ימנע מהמים להגיע לשולי הכלי. אולם הטיית הכלי, מאפשרת לאוויר לצאת ולמים להיכנס לכל חלקיו.
  • מותר לטבול כלי בתוך כלי – מדובר במצב בו טובלים כלי קטן בתוך כלי גדול, כאשר רק הכלי הפנימי טעון טבילה[1].
  • יש בפי החיצון כשפופרת הנוד – התנאי לכך הוא, שפתח הכלי החיצוני יהיה רחב דיו (כ-4×4 ס”מ), כדי לאפשר למי המקווה להיכנס ולגעת גם בכלי הפנימי. אם הפתח צר, המים שבכלי הגדול לא ייחשבו כמי מקווה, והטבילה לא תועיל. אך אם הכלי הגדול טעון טבילה, שניהם נטבלים יחד, וצריך לוודא שהמים מגיעים לכל מקום.
  • יהא רפוי בתוך כלי החיצון – יש להקפיד שהכלי הפנימי יהיה משוחרר, ולא צמוד או לחוץ לדופן הכלי החיצוני. אחרת, נקודות המגע בין הכלים יהוו חציצה.
  • לא יתחוב סכינים תוך דלי ויטבלם – אין לדחוס סכינים לתוך דלי ולהטבילם, משום שהצפיפות תמנע מהמים להגיע לכל חלקי הסכינים, ובפרט לראשם.
  • לא תעלה לו טבילה במקום שמונח – אם הכלי הפנימי כבד ומונח על תחתית הכלי החיצוני, הטבילה לא תועיל לחלק התחתון שלו, משום שהמשקל ימנע מהמים להגיע לשם.
  • ועיין לעיל סימן ר”א סעיף ט’ – שם יש דיון נוסף בנושא טבילת כלי, בתוך כלי גדול ממנו.

סעיף ז’

ט כלי שצר מכאן ומכאן ורחב באמצע, אין המים באים לו לכל צד עד שֶׁיַּטֵּהוּ על צדו (לב).

ט שם במשנה.

  • עד שֶׁיַּטֵּהוּ על צדו – דין זה מבוסס על הכלל היסודי בטבילת כלים, לפיו המים חייבים לגעת בכל שטח הכלי, הן מבחוץ, והן מבפנים. טבילה אנכית רגילה, אינה מספיקה לכלי כזה. היא עלולה לגרום לכך שכיסי אוויר יילכדו בתוכו, ולמנוע מהמים לגעת שם. הטיית הכלי על צידו, בזמן הטבילה, תאפשר את יציאת האוויר, וכניסת המים. והם ייגעו בכל חלקיו, הפנימיים והחיצוניים.

סעיף ח’

י כל כלי שפיו צר (יותר משפופרת הנוד (לג)) צריך להשהותו במים עד שיתמלא (לד), או ימלאנו קודם שיכניסנו למקוה (לה) (או”ה שם).

י הרא”ש בסוף נדה ממשנה הנזכרת.

  • יותר משפופרת הנוד – ביטוי זה קצת לא מובן, כי אם הפתח רחב משפופרת הנאד, הוא לא צר. ואולי הכוונה, פחות משפופרת הנאד.                                                                                                                                                      ולהלכה כתבו המפרשים שהכל תלוי במציאות. על כן אפילו בכלי שפתחו רחב משפופרת הנאד, אם המים לא נכנסים לתוכו מיידית, גם הוא צריך השהייה או מילוי, לפני הטבלתו. וגם אם פיו צר יותר, אם השהה אותו מספיק זמן שיתמלא, עלתה לו טבילה[2].
  • עד שיתמלא – יש להשהות את הכלי במים למשך זמן מספיק, עד שיתמלא לחלוטין במים. ללא המתנה זו, המים לא יספיקו להיכנס לכל חלל הכלי עקב הפתח הצר, והטבילה לא תהיה כשרה.
  • ימלאנו קודם שיכניסנו למקוה – אפשרות נוספת היא למלא את הכלי במים, עוד לפני הכנסתו למקווה. כאשר הכלי מלא במים לפני הטבילה, המים שבתוכו “נטהרים” על ידי מגעם עם מי המקווה (“השקה”), ובכך גם הכלי עצמו נטהר.

סעיף ט’

ידות הכלים שהם ארוכות ועתיד לקוצצן, מטביל עד מקום שעתיד לקוצצן, ודיו (לו).

יא משנה ה פרק ז דמקואות, וכת”ק. ומפרש בחולין דף ע”ב וע”ג, דכל העומד ליחתך כחתוך דמי, וכתב הרא”ש בסוף נדה, דלא הוי מקום חתך, חציצה. דבבית הסתרים דכלי, לא חיישינן לחציצה, מהתוספתא.

  • ודיו – הסיבה שחלקה המיותר של הידית, העתיד להיחתך, אינו נחשב חציצה הפוסלת את הטבילה היא משני טעמים: א) ניתן לראות זאת כחציצה פנימית, שאינה פוסלת את הטבילה (בדומה לחציצה בתוך גוף האדם). ב) עוד ניתן להתייחס לחלק מיותר זה כאילו כבר נחתך, ואינו חלק מהכלי לעניין הטבילה. והכלי עצמו, נידון כאילו הוטבל כולו במים.

קיצורי הלכות – חציצה בטבילת כלים (סימן רב)

  • דבר החוצץ על רוב שטח הכלי, והאדם גם מקפיד עליו, פוסל את הטבילה מן התורה (“רובו ומקפיד – חוצץ”). שני תנאים אלו (רוב שטח הכלי והקפדה של האדם), חייבים להתקיים יחד כדי שהחציצה תפסול מן התורה [הק].
  • חכמים החמירו וגזרו שגם חציצה קטנה המפריעה לאדם (מקפיד עליה), או חציצה שאינה מפריעה לו (אינו מקפיד) אך מכסה את רוב שטח הכלי, חוצצת ופוסלת את הטבילה [ב].
  • כמו כן, רק דבר הנדבק לכלי נחשב לחציצה. ואם אינו דבוק, אין זו חציצה [א].
  • יש לוודא שבמהלך הטבילה, המים מגיעים לכל חלקי הכלי, הן החיצוניים והן הפנימיים. אם יש חלל סגור בתוך הכלי, שהמים לא מגיעים אליו, הטבילה לא תועיל [ו].
  • כאשר טובלים כלי בתוך כלי, יש לוודא שהמים מגיעים לכל חלקי שני הכלים, הן החיצוניים והן הפנימיים [ו].

                                                                                                       

[1] ש”ך ס”ק ד.

[2] ראה דברי הש”ך (ס”ק ז) זה לשונו “ואשמעינן דאע”ג דאין בפיו כשפופרת הנאד, מהני כשממלאו או משההו במים. דאע”ג דבעלמא לא הוי חבור רק כשפ”ה, לכלי גופא סגי בכל שהוא (לפי זה – גרסת הש”ך הייתה פחות משפופרת הנאד), כדלעיל סי’ ר”א ס”ט, וכ”כ האו”ה כלל נ”ח דין צ”ג. מיהו, אפי’ רחב יותר משפ”ה, אם הוא בענין שאין המים נכנסין לו מיד, צריך להשהותו, או למלאותו תחלה ופשוט הוא”.