לא לחנם נסדרה ברכה זו אחר ברכת כהנים, ומשום שהיא כעין המשך ישיר ומקביל לאותן ברכות, הנזכרות בברכת כהנים. כי הנה הברכות העיקריות הנזכרות בברכת כהנים, הן שמירה חן וחסד, תורת חיים, וגם בברכת שים שלום מופיעות ברכות אלה.

"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ"

מהותה של ברכה זו היא ריבוי חומרי ושפע עושר, כמו שפירש רש"י על התורה (במדבר ו, כד) וזה לשונו: "יברכך – שיתברכו נכסיך. וישמרך – שלא יבואו עליך שודדים, ליטול ממונך". כלומר ריבוי חומרי, והגנה על השפע, שישמר ביד מקבלו.

זאת אומרת, כלל ישראל אמור להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, כדי להשפיע על העולם ולקדמו, מבחינה רוחנית. תנאי מקדים להקמת ממלכה נאצלת זו, הוא חיי רווחה כלכליים. אין הכוונה שלימוד התורה מותנה בחיי רווחה חומריים, כי לא נזנח את דביקותנו בתורה בכל מצב שהוא. ובכל זאת, עם ישראל זקוק לרווחה כלכלית, כדי שדעתו תהא פנויה להשפעת רעיונות גדולים של אלוקות ותורה.

"יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ"

יתן לך מאור שכינה או מאור תורה, כך פירשו חכמינו זכרונם לברכה (סִפְרִי פרשת נשא, פיסקא מא). כלומר, ברכה זו מתבססת על הברכה הקודמת. כי אחר שזכה האדם לברכה חומרית, נדרשת הארה רוחנית. והיא הברכה הנזכרת בהארת הפנים של השם יתברך. ויחֻנך – במדרש פירשו (ספרי שם) "ויחֻנך במתנת חנם". כלומר, בין אם המתברך זכאי וראוי לכך, ובין אם אינו במדרגה הראויה לכך, הוא יקבל מעלות רוחניות אלה, במתנת חינם.

יִשָֹא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ

משוא פנים זה פירושו, שאנו בעלי זכויות יתר, פריבילגים. הן מן הבחינה החומרית והן מן הבחינה הרוחנית.

אמנם הנהגה זו של הקדוש ברוך הוא, שכולו אמת, צריכה הסבר. היתכן שינהג עמנו במשוא פנים, כבעלי זכויות יתר. תהייה זו תהו מלאכי השרת, שהביעו את פליאתם בפני הקדוש ברוך הוא, כמובא בגמרא (ברכות כ, ב):

"אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם כתוב בתורתך (דברים י) 'אֲשֶׁר לֹא יִשָֹא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב 'יִשָֹא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ'? אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (שם ח, י) 'וְאָכַלְתָּ וְשָֹבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה".

הווי אומר, בדווקא נוהג עמנו הקדוש ברוך הוא במשוא פנים, כי גם אנו נוהגים בדרך זו, ביחס למצוותיו. חשים אנו ביחס אליהן, חשיבות מרובה עד שהן הופכות חלק מהותי מחיינו. יחס רם זה כלפי מצוותיו בא לידי ביטוי בברכת המזון. כי אף שנצטווינו על כך רק לאחר השגת תחושת שובע, אנו בכל זאת מחמירים ומדקדקים לברך עוד טרם הושגה תחושה זו, וכבר אם אכלנו כזית או כביצה, אנו מברכים. האם לא ראוי שהקדוש ברוך הוא ישא לנו פנים?

"וְיָשֵֹם לְךָ שָׁלוֹם – וטוב בעיניך לברכנו וכו' ברוב עז ושלום"

ברכות רבות, ובהם תורה חן וחסד ועוד, מביאה עמה מעלת השלום. אך לא תושג מעלת השלום בתוכנו, אלא אם נתאחד. וכפי שהיה במעמד הר סיני, שהתאחדנו כולנו יחד, וזכינו לברכות רבות.

אלא שצריך להבין, מדוע מבקשים אנו הרבה שלום "וטוב בעיניך תמיד לברכנו ברוב עז ושלום" – "שלום רב על ישראל עמך תשים". לשם מה זקוקים אנו שהקדוש ברוך הוא יתן לנו ריבוי גדול של שלום?

הסבר הענין טמון בהבנת השלום. כי צריך לדעת שהשלום מרכיב בתוכו רבדים שונים של חיבור, כפי שהסביר הרב קוק זכר צדיק לברכה^[1].

הנה מובא בגמרא (שבת לג, ב): "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר, אמר רב מטבע תיקן להם, ושמואל אמר שווקים תיקן להם וכו'". זאת אומרת, לאחר שניצל יעקב מעשו, חנה בעיר שכם, והמציא עבורם את המושג "מטבע", ובמילים אחרות, את השימוש במטבעות כסף בעד סחורות. עוד חידש להם, את ענין השוק. וקיבץ את כל הסוחרים למקום אחד, וביום אחד, בו יסחרו כל אחד עם חברו, בסחורות הנמכרות.

מסביר הרב קוק (עין איה על מסכת שבת שם) שכוונת הגמרא להסביר את חכמת יעקב אבינו, שביקש להניע או ליצור יחסי שלום, בין הבריות.

הרובד הבסיסי ביותר, בלעדיו לא יתכן שלום, הוא ה"תועלת" המושגת מן החיבור, כפי שנסביר. דבר ברור הוא, שהאדם לבדו אינו יכול להצליח בדבר, לכן מתאגדים יחד, בשיתוף אינטרסים, ומקבלים חיזוק מן האחר, כל אחד בחולשתו הוא. נמצא כי האינטרס, או העניין המשותף, גורם להתאחד, כי כל אחד מצפה לתועלת שישיג מן האיחוד.

מטרת המצאת המטבע על ידי יעקב, באה לבטא את ה"שלום" הזה. הנה דרך המסחר המקובלת עד אותה עת היתה, סחורה תמורת סחורה. לאחד חלב, ולאחר ביצים. המוצר מחליף ידיים, והעסקה נשלמת. אך אם היה מוכר החלב זקוק למוצר כלשהו, כגון ביצים, וזולתו אינו זקוק לחלב, לא יוכל לרכוש ביצים. לכן בא יעקב אבינו והמציא את המושג "מטבע", כדי שהסחורה תוכל להימכר במטבע עוברת לסוחר, ובאמצעותה, יוכל האדם לרכוש כל מוצר אחר. כי המטבע, תמיד מתקבל.

השוק אף הוא מביא תועלת דומה. אדם בודד מוגבל בכמות הסחורה הנרכשת או הנמכרת. אך רבים המתקבצים יחד למקום אחד, בזמן מוסכם, מגדילים את התועלת שהרוכשים יכולים לקבל. וככל שגדל מספר הסוחרים והמצרכים שבשוק, כך תגדל תועלת האדם.

ברם, שלום זה המושג מכח התועלת, אינו אלא מדרגה בסיסית ביותר. יש בכך גם חיסרון גדול, כפי שהסביר הרב קוק. היא לא יכולה להחזיק זמן רב. דווקא חיבור כולם וקיבוצם יחד למקום אחד, מניע את התחרות והמאבק. מלחמות רבות החלו בצורה של מאבקים אישיים בין סוחרים, או בצורה של מלחמת אומות זו בזו. האחד סבור כי זולתו דוחק אותו, ומרוויח יותר ממנו וכדומה, ופותח בלוחמה, וכלשון הרב "שלפי ההשקפה החיצונה הוא דוחק את גבולו וממעט את צרכיו וכו' שמזה נולדת השנאה והתחרות וצרות עין בין אדם לחבירו, ובין מדינה לחבירתה".

הרובד היציב של השלום, שהוא גם המדרגה הגבוהה יותר, הוא בהתאגד קבוצת אנשים יחד, בשאיפה לגלות את שם השם בעולם^[2]. הווי אומר, לא עבור תועלת כלשהי, אלא רק מתוך הכרה שכולנו אחים, כנאמר (דברים יד) "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ־לֹהֵיכֶם ^[3].

העבודה המוטלת על האדם בהשכנת שלום, ובחיבור לכל יהודי, אין פירושה, שמתחבר עם אנשים שדעותיהם מוסכמות עליו. זאת אינה חכמה. ואף כי גם שלום זה יש בו מעלה גדולה, אבל השלום הנעלה ביותר הוא, כשמסוגל האדם להתמודד עם אלה שאינו מסכים עמם. דעותיהם הפוכות ומנוגדות להלך רוחו. והוא עומד באתגר זה בכבוד, ומקבל את העובדה שגם ליהודי הפועל או חושב אחרת ממנו יש מקום.

אי היכולת להכיל את האחר והשונה, למרות חוסר ההסכמה, מובילה את האדם לנהוג בזולתו בחוסר כבוד, במקרה הטוב. ולמאבקים ועימותים, חסרי תכלית, במקרה הפחות טוב.

לכן נתבעו תלמידי רבי עקיבא בתביעה קשה כל כך, עד שעשרים וארבעה אלף מהם נפטרו בימי ספירת העומר, כמבואר בגמרא (יבמות סב, ב), "שלא נהגו כבוד זה בזה". לכן נתקנו מנהגי אבלות על מיתתם, כדי שגם אנו נבין כי השכנת שלום בין אדם לזולתו כרוכה בהתנהגות נבונה. למרות אי ההסכמה, או ההתנגדות, לדרכו או לדעותיו של הזולת, עדיין צריך לקבלו ולכבדו, כי גם לו יש מקום.

רובד נוסף המרכיב את השלום הוא היכולת ליצור איזון פנימי בנפש, בין הערכים השונים. כלומר, הגשנו בקשות שונות בתפילת שמונה עשרה, שחלקן סותרות לכאורה, האחת את חברתה. הבינה והחכמה נדרשים מצד אחד, לצורך העסק בתורה. ומן הצד השני, אנו חפצים בברכה בעסקים. ערכים אלו, הם לעומתיים ומנוגדים זה לזה. כי המבקש להצליח בתורה, צריך למעט בסחורה. והמבקש להצליח בסחורה, אינו יכול כל כך להרבות בלימוד תורה. ובהכרח שהצלחה באחד, תבוא על חשבון השני. ובכל זאת, אנו רוצים הצלחה גם בזה וגם בזה. לכן אנו מוסיפים לבקש, אחר כל הבקשות הללו "שים שלום", כלומר, תן לנו את הסייעתא דשמיא לאזן אל נכון בין כלל הערכים והצרכים השונים, שנדע לתת לכל אחד את המקום המדויק שלו.

דוגמה על האיזון הנכון בין ערכים מנוגדים, ניתן לראות בדברי רָבָא, כמובא בגמרא "אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא" (ברכות לה, ב). כלומר, אמר רבא לתלמידיו, אל תבואו אל הישיבה בחדשי ניסן ותשרי, אלא צאו והתעסקו בפרנסתכם, לבל תוטרדו בהם, בשאר ימות השנה. הרי לנו, כי האמורא רבא, הורה לתלמידיו לחלק את זמנם בחכמה. ולהקדיש חלק ממנו לענייני פרנסה, כדי לפנות את שאר הזמן ללימוד התורה.

בין שאר מרכיבי השלום, אנו מבקשים שהשם יתברך יתן לנו סייעתא דשמיא לאזן נכונה, בין כל הצרכים, לתת לכל אחד את מקומו. כי באמת, למרות הניגוד בין הערכים השונים, אין לפסול ערך כזה או אחר, אלא צריך לפעול בחכמה, ולתת לכל אחד מהם את הזמן והמקום שלו.

רובד נוסף של שלום, עליו מבקשים בסיום העמידה, הוא על המעבר בין ההתעלות הרוחנית, הנוצרת בתפילה. בה עמדנו לפניו, רוממנו את רצוננו להתקרב אליו, והרחבנו את שאיפתנו לדבוק בנאמנות, בערכים נעלים ומקודשים. ובכל זאת, תיכף אחר העמידה, אנו שבים אל קרקע המציאות. חולשותינו עדיין עמנו, והערכים הרוחניים נראים לפתע רחוקים מהישג ידינו.

מעבר חד וחריף כל כך, בין מדרגות רוחניות גבוהות, למציאות החומרית, יכולה לטלטל את האדם בעוצמה, ולהביא לתוצאות לא רצויות. הדבר דומה בבחינה מסוימת, למסופר בגמרא: "איתבו תריסר שני במערתא וכו', נפקו, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?! כל מקום שנותנין עיניהן, מיד נשרף" (שבת לג, ב).

כלומר, לאחר שהסתגרו רבי שמעון בר יוחאי ובנו שנים עשר שנה במערה, במהלכם העפילו מעלה והרקיעו שחקים, למקום רוחני גבוה ביותר, שאנו אפילו לא מסוגלים להבין. יצאו אל העולם הגשמי, ופגשו ביהודים שעמלו לפרנסתם, חרשו וזרעו את שטחיהם החקלאיים. העיסוק החומרי הלם בהם בעוצמה רבה כל כך, עד שכל שדה בו נתנו את עיניהם, נשרף ועלה באש. היה זה חורבן נורא. עד שהקדוש ברוך הוא קרא אליהם, כפי שסיימה הגמרא שםף

"יצתה בת קול ואמרה להם, להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!"

סיום התפילה אף הוא עלול להפגיש את האדם בפער עצום, בין שאיפותיו הנעלות למציאות שלו. מפגש העלול להוביל לכעס פנימי, ותסכול עמוק. האדם מצוי במדרגה רוחנית גבוהה, ופתאום חוזר למציאות. מכיר במצבו הרוחני, שאינו תואם כלל את שאיפותיו הגבוהות. ועל כך, בין השאר, אנו מבקשים "שים שלום". כלומר, עזור לנו לעשות שלום בין הרצונות הנעלים והרוחניים לבין המציאות שלנו. שנבין כי ההתאמה בין המציאות שלנו, לבין שאיפותינו, דורשת זמן, ומהלכים שנבנים צעד אחר צעד של עלייה והתקדמות. כי השם רוצה את העולם שלנו החומרי, כמו שתהתה הבת קול באזני רבי שמעון בר יוחאי "להחריב עולמי יצאתם"? הרי לשם כך בראתי את עולמי, הגשמי והחומרי. כדי שאדם יתמודד ויתעלה אט אט, בדרכו הוא.

נדבך נוסף בבקשת השלום הוא, חיבורם של החלקים השונים באומתנו. לא מעטים המה חילוקי הדעות הקיימים בין תלמידי חכמים וקבוצות שונות בעם ישראל. קיומם של שיטות וזרמים שונים ביהדות, ואפילו בתוך עולם התורה, מעלה לא פעם תהייה ופליאה, האמנם ניתן לאחוז בדרך עקומה כל כך?

מוכרח להיות, כך אני מסביר לעצמי, עת צפים הרהורים אלה בדעתי, שיש כאן גילוי של ההשגחה העליונה. כלומר, הקדוש ברוך הוא סידר זאת בכוונה תחילה, כדי ליצור איזון נכון. ניתן להגדיר זאת כתנועת ה"מטוטלת". זרם אחד ימשוך את סדר היום לצד מאד מסוים, וכנגדם, גיבש הקדוש ברוך הוא זרם שונה, שימשוך את סדר היום לכיוון שונה והפוך לחלוטין. ניתן למצוא לפעמים ניגודים בולטים גם באדם בודד או בציבור מסוים, שמכיל בתוכו קצוות לעומתיות ומתנגדות. כי המציאות עצמה אינה שייכת לצד קיצוני זה או אחר, אלא לאמצע^[4]. אלא שהאיזון הנכון יושג, באמצעות כוחות מנוגדים ולעומתיים.

~ לסיכום ~

הואיל והשלום מורכב מכמה צדדים נגדיים, אין לבטל אפילו אחד מהם, אלא יש לפעול בחכמה, להכיל ולקבל גם את הצד שאינו מתאים להלך רוחנו. והיא התובנה שעלינו להוציא מן הסיפור המצער של פטירת תלמידי רבי עקיבא. להתנהל בצורה שתתן מקום גם לאותם אנשים ולאותם אמירות שאינן מקובלות עלינו^[5]. כי אם לא תהיה משיכה לצד מסוים, לא תוכל המציאות להגיע לתיקון שלה, לאיזון הנכון. לכן גם בתהליכים היסטוריים, וגם בפיתוח דיני התורה, יש הכרח לחידוד הזה, שכל אחד שונה ומושך לצד אחר, כי זו הדרך שתאפשר להגיע לשלום ולשלמות.

~~~~

[1]. עין אי"ה על מסכת שבת א אות רפה.

[2]. עיין עולת ראי"ה עמוד רנז.

[3]. ראה גם ברמב"ם שכתב (הלכות מתנות עניים פרק ג הלכה ב): "וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם שנאמר בנים אתם לה' א־להיכם ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו". וכך ביאר ספר חות יאיר (ספר דרוש, אור יקר אור שני עמוד קלו – לא השו"ת הידוע) וזה לשונו: "מתוך שתתן צדקה ועל כרחך דתחשוב שאתם כולכם בנים למקום, ובזה תהיו אתם גם אתם בשלום זה עם זה." והרב נסים פרידמן הסביר, שעל פי הבנה זו יתכן לרמוז בפסוק "והיה מעשה הצדקה שלום" (שהובא שם ברמב"ם לענין אחר) כי הצדקה חושפת את אחוות בני ישראל, ומרבה שלום.

[4]. הערת הרב נסים פרידמן: חשבתי שיש לכך סמך בדברי מהר"ל שכתב (נר מצוה על חנוכה – עמוד ח) וזה לשונו: "הוא יתברך אחד, והאמצעי הוא מתייחס אל אחד. כאשר האמצעי בפרט הוא אחד, ולכך בית המקדש וירושלים שהם אחד בלבד, והם באמצע העולם (יומא נד, ב ומדרש תנחומא פרשת קדושים). כי האמצעי הוא מסוגל להם, וכן ישראל שהם עם אחד, מסוגל להם הארץ שהוא אחד בלבד, לפי שהוא באמצע העולם. כלל הדבר, דבר שהוא אחד, מסוגל לו האמצעי". לולי האמור במאמר זה, קשה להלום את דבריו ולהבינם. אך על פי האמור, כוונתו שאצל הקדוש ברוך הוא, בית המקדש, ירושלים וכלל ישראל, מאוגדים יחד כוחות מנוגדים, ואין נטייה לצד אחד, יותר מזולתו. וזהו השלום האמיתי.

אולי ניתן להסביר על פי זה את דברי רבי יהושע בן לוי על הפסוק (תהלים קכז) ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים (ירושלמי חגיגה פרק ג הלכה ו). הרי שהגדיר את ירושלים כעיר של חבירות (לענין טהרה, ומן הסתם גם לענין חיבור אמיתי). כלומר, עליית השבטים ירושלימה ברגלים (כמו שאמרו בהמשך שם), מחברת את הקצוות יחד. וכן פירש המלבי"ם על הפסוק (תהלים קכב) 'שאלו שלום ירושלים' "שעיקר ענין ירושלים היא אחדות האומה".

[5]. כך גם מבואר בכתבי הרב קוק זכר צדיק לברכה (שמונה קבצים, קובץ א, אות תקעה) וזה לשונו: "הצדיק הקדוש האמיתי הוא מאחד בתוכו את כל ההפכים וכל הטוב המפוזר בעולם, שבמצב הקטנות כל אחד סותר את חבירו, כשהם באים בפגישה במעמד אחד בכלי אחד, הוא מאחדם בכחו הגדול, המקיף והרחב. כי הוא מתעלה תמיד במחשבתו ורצונו לעולם העליון הרוחני, שבו אין מצרים, והכל יכול להכנס שם, וממילא יוכל כל הטוב להתקבץ ביחד וכו'".