ברכת הלבנה
אורח חיים סימן תכ"ו
הרב שאול דוד בוצ'קו
1. חשיבות ראש חודש וברכת הלבנה
2. פירוש מילות הברכה
3. פיוס הלבנה
4. הלבנה – סמל לישראל ולשכינה
5. השפעת כל מעשה דיבור ומחשבה
6. בגלל השפעתה – "דיים"
7. ממתי מברכים
8. שבעה ימים – ביטול מוחלט על הטומאה
9. כמה צריך לראות את הלבנה
10. ביחיד או בציבור
11. הקדמת המצוה
12. בפנים או בחוץ
1. חשיבות ראש חודש וברכת הלבנה
ברכת הלבנה, מצוה חשובה היא. אף כי למראית עין, היא נראית שונה מהמצוות המרכזיות, ומינורית משהו ביחס למצוות כמו אכילת מצה בפסח, ישיבה בסוכה, ציצית ותפילין. אין זו אלא ברכה שמברכים, כמו הברכה על שמיעת הרעם – עושה מעשה בראשית. וכמו הברכה על ראיית דברים יפים – ברוך… שככה לו בעולמו (אורח חיים רכה, י), כהודאה על דברים טבעיים. וכשם שמברכים על מערכת השמש, כל פעם שהיא מגיעה במחזורה לנקודת ההתחלה, פעם בעשרים ושמונה שנה. כך מברכים גם על הלבנה, שיש לה מחזור בן חודש, ומודים על כך להשם יתברך. לכן נראה לכאורה, שאין לה מעלה יתירה.
אמנם להלן נראה כי יש במצוה זו ייחודיות, שאין במצוות אחרות. שכן מצינו בה הלכה ייחודית (אורח חיים סימן תכו, סעיף ב), שעל המברך להיות מבושם, לבוש בגדים נאים. ומלבד יום השבת, לגביו דרשו (שבת קיג, א) "וְכִבַּדְתּוֹ, שלא יהא מלבושך של שבת, כמלבושך של חול", לא מצאנו דרישה כזו, במצוה אחרת.
עוד רואים בדברי חכמינו (סנהדרין מב, א) שחכמים היו מכתפים אחד על השני (עומדים סמוך, כתף אל כתף). ומזה הסיקו הפוסקים (ב"ח סימן תכו) כי יש לקיים מצוה זו בציבור[1], בניגוד לרוב המצוות, נדרשת מצוה זו להתקיים דווקא בציבור, ולא כגון תפילה בציבור. ובכל זאת, בברכת הלבנה נזכרת דרישה זו, והיא מלמדת על גודל חשיבותה.
גם הדרישה לקפץ או לרקוד שלש פעמים, מבטאת חשיבות ייחודית הקיימת דווקא במצוה זו.
עוד רואים זאת מסגנון השולחן ערוך כאן, בדין ברכת הלבנה (סימן תכו), ששינה מדרכו. רק הטור נוהג להאריך בהסבר התפילה ונוסחאותיה, ואף העתיק טקסטים ארוכים של תפילות, בחלק א של אורח חיים. המחבר והרמ"א לעומת זאת השמיטו את אריכות הלשון בעניינים אלה, כי השולחן ערוך מתמקד בפסקי ההלכות גרידא. והרוצה לראות את נוסחאות התפילה, יעיין בסידורים. לא כן במצוה זו, שהרמ"א מביא את נוסח הברכה, ופירט אמירות רבות במצוה זו.
לכן צריך לנסות להבין, מה מיוחד בה. אך לפני הכל, ניגש לפירוש מילות הברכה.
[1]. כך היא לשון הב"ח: מרימר ורב זוטרא הוי מכתפינהו ומברכי, נראה דרצה לומר שלא היה עומד כל אחד בפני עצמו ומברך, אלא נתחברו יחד כתפיהן להדדי ומברכין יחד, שזהו דרך חשיבות להקביל פני השכינה.
2. פירוש מילות הברכה
"ברוך וכו' אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים" – אלו השמים.
"וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" – אלו השמש הירח והכוכבים.
"חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנוּ אֶת תַּפְקִידָם, שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם" – פלא גדול מתגלה בתופעת הטבע, של מערכות השמים. הם מתקיימים בחוקיות קבועה, ללא שום שינוי או הפסקה. וזו אחת הראיות הבסיסיות והחזקות עליה מבוססת אמונתנו, שיש א־ל בורא, כמו שאומר הרמב"ם[1].
פּוֹעֵל אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתוֹ אֱמֶת, וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ, עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן, שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ, וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים.
רש"י גרס "פּוֹעַלֵי אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתָן אֱמֶת" ופירש, שהשמש והירח הן פועלי אמת, כי אינם משנים את סדרם. אך למעשה אנו אומרים כגרסת התוספות "פּוֹעֵל אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתוֹ אֱמֶת". כלומר, מדובר על הקדוש ברוך הוא, שבאמת ובדין מיעט את הירח. ולכן אומרים אחר כך "וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ", כלומר, יבא יום שהקדוש ברוך הוא ישיב את הלבנה שהתמעטה והתקטנה, ויעשה אותה עוצמתית יותר.
אלא שיש כאן סתירה בברכה, מיניה וביה. עד כאן תואר הטבע, כדבר בלתי ניתן לשינוי. ולפתע הברכה מצביעה על שינוי גודל הירח – "וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ". והדבר טעון הסבר, האם אכן לא חל שינוי בחוקי הטבע, או שיחול בהם השינוי?
[1]. בהלכות עבודה זרה (פרק א הלכה ג) שם כתב שאברהם אבינו הגיע להכרה שיש בורא ומנהיג, על ידי התבוננות בבריאה – "כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים, והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין. עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם א־לוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא א־לוה חוץ ממנו". עוד האריך בזה, ב'מורה נבוכים' חלק ב פרק יט.
3. פיוס הלבנה
כדי להסביר זאת, עלינו להרחיב קמעא בנושא. הנה בתחילת בריאת המאורות, צוין גודל שתיהם כ"גדולים". ומיד אחר כך מתאר הכתוב את השמש כמאור גדול, ואת הירח כמאור קטן[1].
חכמינו ז"ל מבארים דבר זה ומסבירים (חולין ס, ב):
אמרה ירח לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה, לכי ומעטי את עצמך.
באה הלבנה בטענה לקדוש ברוך הוא, לא הגיוני שיהיו שני מאורות גדולים. זה לא תקין, שיש שני מנהלים בראש. מציאות זו, היא מתכון בטוח לוויכוחים, ואי הסכמות. זה רוצה ללכת לכאן, וזה רוצה ללכת לכאן. "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד". אמר לה הקדוש בורך הוא, את צודקת! לכי המעיטי את עצמך.
ממשיכה הגמרא:
אמרה לפניו, רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה, לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני. אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים אמרה ליה יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא דכתיב (בראשית א, יד) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. זיל ליקרו צדיקי בשמיך (עמוס ז, ב) יעקב הקטן שמואל הקטן (שמואל א יז, יד) דוד הקטן.
לא התיישבה דעתה של הלבנה עם גזר הדין של הקדוש ברוך הוא. היתכן בגלל רעיון טוב שאמרתי, ראויה אני לעונש, הלא זה כלל לא הוגן. ביקש הקדוש ברוך הוא לפייסה, והעלה הצעות שונות – לא רק בלילה יזרח אורך, אלא גם ביום. ישראל ימנו את זמנם לפי סדר הילוכך. וכשירצו לתת שבח לצדיק, יאמרו שהוא "קטן", כמו שהלבנה קטנה. היהדות אינה רואה בעוצמה וגודל חשיבות, אלא מעדיפה את הענווה.
ממשיכה הגמרא:
חזייה דלא קא מיתבא דעתה. אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי, שמיעטתי את הירח. והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש, מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כח, יא), לה'? אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.
ראה הקדוש ברוך הוא שכל הפיוסים שלו ללא הועיל, אמר לה יביאו כפרה עלי, על שמיעטתי את הירח. והוסיף ריש לקיש, שקרבן זה נרמז, בפרשת פנחס. הלא בכל המועדים מביאים שעיר לחטאת. ובכולם נקטה תורה במילים "שעיר לחטאת". ואילו בראש חודש, כתוב "חטאת לה'". ובפשוטו אינו מובן, הרי זה קרבן על חטאי ישראל, לכפרה על עוונותיהם, ומדוע כתוב חטאת לה'. אכן רמז הכתוב על דברי הקדוש ברוך הוא: "שעיר זה יהא כפרה, על שמיעטתי את הירח". נמצא שקרבן זה, הוצרך הקדוש ברוך הוא לקבעו בראש חודש, כפיוס על הקטנת הירח.
הדברים הללו קשים מאד להבנה. כי משמעותם לכאורה, שהקדוש ברוך הוא שגה ועשה עוול. וחלילה להעלות מחשבה כזו על הדעת, כי צדיק וישר הוא, א־ל אמונה, ואין עוול. לכן צריך להבין מה הכוונה הטמונה בעניין תמוה זה. וכבר ביארתי את העניין, בספר שלי על פרשת בראשית פרק א פסוק טז ובהערה העתק הדברים[2].
[1]. כלשון הכתוב (בראשית א, טז), "וַיַּעַשׂ אֱ־לֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים. אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן, לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה…".
[2]. דו-שיח זה אותו מתארים חז"ל באגדה תמוה הוא ביותר, וודאי יש לרדת לעומקן של דברים ולהבין מהו הרעיון הטמון כאן.
נראה לומר כי אף כאן התורה רומזת לנו על דרך הנהגת הבורא בעולמו והשגחתו בבריאה, כפי שראינו לאורך כל הפרק. אחת התמיהות העולות למראה הבריות שבעולם היא טענת אי הצדק שבבריאה – מדוע בריה אחת חזקה ואחת חלשה, אחת יפה ואחת מכוערת, אחד חכם ומוכשר ואחד מוגבל – היכן הצדק?
תשובתן של חז"ל הושמה בפיה של הלבנה – 'אין שני מלכים משמשין בכתר אחד', היינו לא יתכן שלשני ברואים יהיה בדיוק אותו התפקיד, דאם כן אחד מהם מיותר ואין צורך בו ונוח לעולם שלא נברא משנברא! על כן נתן ה' תפקיד שונה למאור הגדול ולמאור הקטן: הגדול והחזק יאיר ביום, ואילו הקטן יאיר בלילה בשעה שאין העולם זקוק לאור גדול.
אך אל תאמר כי בעולם על כרחך ישלוט החזק, והקטן והמוגבל אין בכוחו להתמודד ולעמוד בפניו – על כן בא הקב"ה 'להפיס דעתם' של הקטנים והחלשים וברא את 'הכוכבים', מעין תוקף, סיוע והגנה לבריות החלשות והקטנות. בעולם יש מקום לכל יצור ובריה וכל אחד מהם יכול להתקיים, ולשם כך נבראו בעולם אפשרויות שונות המאפשרות גם לחלשים להתקיים בו.
הגמרא בחולין שם מוסיפה ואומרת: 'ראה הקב"ה שלא נתפייסה אמר: הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח', ומפני כך מקריבים ישראל שעיר לחטאת בראש חודש וכתוב "חטאת לה'". משמעות הדברים היא כי בעולם בו שורר אי צדק, ויש בו גדולים וקטנים, חזקים וחלשים, תפקידו של עם ישראל הוא לסייע לבורא עולם בקיום העולם וליצור הרמוניה בין חלקי הבריאה השונים.
4. הלבנה – סמל לישראל ולשכינה
במאמר זה, רצוני להציע מבט נוסף על דרך הקבלה. הלא כבר התבטא ריטב"א על עניין זה (שבועות ט, א ד"ה הכי) "והרבה פירושים נאמרו בו, ועל דרך האמת, סוד גדול בדבר". מלבד זאת, מספר הלכות בעניין קידוש לבנה, נפסקו בשולחן ערוך על פי הקבלה. לכן נשתדל להסביר את העניין לאור דברי הקבלה.
אין כוונתי לבאר דבר בענייני שמות וספירות וכו', אלא להסביר מה שהבנתי, מהדברים הגלויים הכתובים בספרי הקבלה, שיש בהם עניינים ברי הבנה, שווים לכל נפש.
אין ספק שהקדוש ברוך הוא כל יכול, ואין דבר קשה לו. למרות זאת, העולם נראה כאילו יש בו שני חסרונות מהותיים. האחד הוא עם ישראל, העם הנבחר, בני אברהם יצחק ויעקב אוהביו. למרות היותם העם הנבחר, בהם הבורא חפץ יותר מכל, דווקא עם זה סובל ונרדף יותר מכל אומה אחרת בעולם. הרדיפות הקשות הביאו לא אחת את בני ישראל המשובחים, לעלות על המוקד, לקידוש ה'. הפוגרומים והרציחות שחלפו על העם הקדוש הזה, רבו מספור. העם הזה סובל וסובל וסובל. זה כמובן מעורר תהיה רבתי. מדוע הקדוש ברוך הוא מביא סבל רב כל כך על אומה זו?
עד ימינו אנו, למרות שזכינו ברוך השם לחיות בתקופה של גאולה, אנחנו עדיין מוקפים אויבים מכל עבר, מבית ומחוץ. כמעט אין חודש שחולף ללא פיגוע רצחני, מבלי להזכיר את הפחד השוכן בקביעות בלב תושבי הדרום והצפון, ולפעמים אפילו בלב תושבי המרכז. האין זה פלא, שדווקא העם הקדוש הזה סובל כל כך? חסרון מהותי זה, מעורר איזו שהיא תביעה כביכול, כלפי השם יתברך.
החיסרון המהותי הנוסף, הוא מה שמבואר בספרי המקובלים, והוא עניין הסתרת השכינה[1]. בימינו זכינו אמנם לראות את נוכחות השכינה והשגחתה בעולם, שהרי עדים אנו לניסים גדולים, בחזרתנו לארצנו. ואף עצם קיומנו בגלות, למרות כל הרדיפות והגזירות הקשות, הוא נס גדול ועצום. אבל לעיני האדם, בדרך כלל לא זוכים לראות את גילוי ההשגחה לעין כל. השכינה נסתרת, ואינה נראית. אף במדינתנו הקדושה והיקרה, ישנם קבוצות של אנשים הדוגלים ברעיונות ובהשקפות עולם, המנוגדים לחלוטין לדרך התורה והמצוות. כמה קשה לראות את הדבר הזה, זה סבל מאוד מאוד גדול.
שני חסרונות אלו, באו לידי ביטוי בהקטנת אור הלבנה. כי הירח מסמל את כלל ישראל, ואת השכינה.
טענת הלבנה כלפי הקדוש ברוך הוא, היא כביכול טענה על מציאות קשה זו. הרי זו פליאה כלפי השם יתברך, הואיל ויצרת עם נבחר, ויצרת את העולם, ואתה הוא הבורא והמשגיח על הכל. מדוע השכינה נסתרת ואינה גלויה (ובעולם הקבלי, השכינה קרויה "כנסת ישראל")!? על מציאות קשה זו אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי קרבן.
[1]. עיין רמח"ל בספר דרך ה', חלק ראשון, פרק ב.
5. השפעת כל מעשה דיבור ומחשבה
על כן אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי קרבן. כי דווקא באמצעות הקרבן המוקרב בראש חודש, מושפעת תועלת לשיפור המצב הקשה הנזכר לעיל. ואף בזמן הזה, שאין מקריבים קרבנות, אמירת ברכת הלבנה משפיעה השפעה דומה, לתיקון מצב קשה זה.
ביאור הדבר, כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, הטיל את האחריות לעשיית טוב או רע, על כתפי האדם. ולפי הנגלה, מעשיו משפיעים רק לזולת הנפגש בהם. אם עשה רע, כגון שהזיק לחברו, רק הניזוק הושפע ממנו. ולהיפך, ההשפעה של העושה טוב, גם היא מוגבלת. כגון אם היטיב לחברו, רק החבר מושפע מזה.
לפי הקבלה, האחריות של מעשי האדם רחבה הרבה יותר. העולם כולו מושפע ממעשי האדם, לא רק העולם הזה, אלא אפילו העולמות העליונים. הווי אומר, העולם מלא ערכים, ובדרך קבע, יש מאבק בין הערכים הטובים לשאינם. כיצד הכל מוכרע? על פי המעשים שלנו, ואפילו באמצעות הדיבורים שלנו. היושב בבית המדרש ולומד תורה, לא זו בלבד שהוא יוצר אווירת לימוד, וחבריו באים לבית המדרש, אלא העולם כולו מושפע. כל דיבור טוב, ואפילו כוונה טובה, דומים לעשייה בפועל, המביאה בעקבותיה שפע רב מן העולמות העליונים, לעולם שלנו[1].
על פי זה נוכל ליישב ולהסביר, את ערכה הייחודי של ברכת הלבנה. הנה מצאנו שיש לכל מצוה השפעה ייחודית. אכילת מצה משפיעה תוספת חירות בעולם. מצוות סוכה משפיעה תוספת השגחה בעולם. וכן הלאה, כל מצוה משפיעה, לפי עניינה הייחודי.
ייחודיותה של מצוות קידוש לבנה היא חיזוק גילוי השכינה בעולם. ובזמן שהיה בית המקדש, הושגה השפעה זו על ידי הקרבת עולת ראש חודש, שפעל לחיזוק כוחה של השכינה ושל ישראל. אף בימינו, ללא הקרבן, ברכת הלבנה לכשעצמה משפיעה בתיקון העולם. כי היא יוצרת חיזוק השכינה ומסייעת לגילויה, ולקירוב גאולת ישראל.
[1]. עיין נפש החיים, שער ד, פרק ו.
6. בגלל השפעתה – "דַיָים"
תובנה זו היא המונחת במאמר חכמינו זכרונם לברכה, שאמרו (סנהדרין מב, א):
כל המברך על החדש בזמנו – כאילו מקבל פני שכינה… תנא דבי רבי ישמעאל: אילמלא (אם לא) זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש – דיים. אמר אביי: הלכך נימרינהו מעומד.
לא אמרו "דַיָים" כדי לפטור מחובת המצוות, כי חייבים אנו כמובן, בכל מצוה. בתפילה, בברכת המזון, בלימוד תורה, גמילות חסד, שירות בצבא, ובכל המצוות כולן. רק ביקשו להבהיר, כי מהותה של מצוה זו גדולה כל כך, שיש בה "קבלת פני השכינה".
הבאנו למעלה שיש לכאורה סתירה בין תחילת הברכה, בה אנו אומרים שיש חוקים בטבע שאינם משתנים, ומיד אחר כך מצהירים את ההיפך – "הלבנה תתחדש". והביאור שבברכתנו זו אנו מגלים שכל מערכת הטבע מונהגת על ידי השם. החוקים האלה לא נולדו מעצמם, וממילא יבוא הזמן, שיתחדש עוד משהו בבריאה.
זו עבודתנו בראש חודש. להוציא את שכינת השם מההסתר שלה. לגלות את עוצמת השגחתו בעולם, בכל עוצמתה. מתי זה יקרה? כאשר תצא השכינה מהגלות, וכאשר יינצלו ישראל מהסבל שלהם.
7. ממתי מברכים
ביאור זה יש בו כדי להסביר כמה דינים, שנפסקו להלכה בברכה זו.
הנה סוף זמן ברכת הלבנה התבאר בגמרא (סנהדרין מא, ב):
עד כמה מברכין על החדש – עד שתתמלא פגימתה. וכמה? אמר רב יעקב בר אידי אמר רב יהודה: עד שבעה, נהרדעי אמרי: עד ששה עשר.
הרי כי יש שתי דעות עד מתי אפשר לברך, אם עד השביעי בחודש, או עד היום הששה עשר.
וממתי מתחילים לברך? יש גרסאות בגמרא, שמתייחסות לתחילת זמנה, והוא ביום הראשון של החודש. בגרסאות אלה מובא:
אמר רב יהודה, הרואה לבנה בחדושה, אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר במאמרו כו'.
הרמב"ם פסק כפשט הגמרא (הלכות ברכות פרק י הלכה טז-יז):
הָרוֹאֶה לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ, מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה'… אִם לֹא בֵּרֵךְ עָלֶיהָ בַּלַּיִל הָרִאשׁוֹן, מְבָרֵךְ עָלֶיהָ עַד שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם…
אמנם ראשונים אחרים חלקו עליו ולדעתם אי אפשר לברך בליל הראשון, אלא רק אחר שלשה או שבעה ימים. הם מתבססים על ברייתא במסכת סופרים, שם אמרו (מסכת סופרים פרק כ הלכה א – כך העתיק הטור):
ואין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם, ובכלים נאים.
מבואר כי זמן הברכה לכתחילה, הוא ממוצאי שבת ואילך. הווי אומר, אם היה המולד ביום שני[1] צריך להמתין עד מוצאי שבת.
אמנם כבר הביא הבית יוסף את שיטת רבינו יונה שלא גרסו את המילים "במוצאי שבת" בברייתא, וכך היא לשון הבית יוסף:
ומדברי תלמידי ה"ר יונה נראה, שלא היה גורס במסכת סופרים "אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת", שכתב בסוף פרק תפלת השחר "במסכת סופרים אמרו, אין מברכין על הלבנה עד שתתבשם, יש אומרים עד מוצאי שבת שמברכין על הבשמים. ואין זה מתקבל כלל, דמה טעם הוא זה לתלות הדבר במוצאי שבת. ויש מפרשים שתתבשם לשון חופה, ודומה לו עביד בוסמא לבריה. ורצה לומר, משעה שתעשה כמו חופה שהיא גדולה קצת ומאירה סביבותיה. ונראה למורי שפירושו משתמתק, מלשון לבסומי קלא. כלומר משעה שמתוקה אור שלה, ואדם נהנה ממנה, שזה הוא אחר שנים או שלשה ימים. אבל ירח בן יומו, מתוך קטנותו אין האור שלה מתוק, שאין אדם נהנה ממנה, עכ"ל.
הרי כי נחלקו הגרסאות במסכת סופרים, אם לגרוס "עד מוצאי שבת" אם לאו. ולפי רבינו יונה, אין לגרוס במסכת סופרים "במוצאי שבת", כי אין שום סיבה ייחודית לברך במוצאי שבת. הרי בגמרא כתוב תלו את חיוב הברכה בראיית הלבנה. אלא צריך לגרוס "עד שתתבסם". וכפי שפירש רבינו יונה שתיעשה הלבנה כמו חופה, כלומר שתיראה היטב. לכן לא יברך בימים הראשונים, כי אז הירח אינו נראה טוב.
כהמשך לדברי רבינו יונה כתב הבית יוסף (שם) וזה לשונו:
למדנו מדברי ה"ר יונה, שאין מברכין ברכת הלבנה עד שיעברו עליה שלשה ימים.
נמצא כי לשיטת הרמב"ם, הואיל ובדברי הגמרא מבואר כי צריך לברך בלילה הראשון, אין להתייחס למסכת סופרים, אלא לאחוז בדברי הגמרא להלכה, ולברך כבר ביום הראשון. אך לשיטת רבינו יונה ועוד, צריך לברך החל מן היום הרביעי, או להמתין עד מוצאי שבת, תלוי בגרסה של מסכת סופרים.
זאת ועוד, בבית יוסף כתב שיטה נוספת – על פי חכמה הקבלה, כך היא לשונו:
והר"י גיקטיליא, בעל שערי אורה כתב בתשובה, שעל פי הקבלה אין לברך על חידוש הלבנה, עד שיעברו עליה שבעה ימים.
כך הוא פסק להלכה, בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תכו, סעיף ד):
אֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ עַד שֶׁיַּעַבְרוּ שִׁבְעַת יָמִים עָלֶיהָ.
פסיקה זו נראית לכאורה תמוהה. הלא השולחן ערוך הוא ספר הלכות, ולא ספר קבלה. וכיצד יתכן שהכריע לא כפשט הגמרא. הלא כפי שראינו, הרמב"ם נקט כמשמעותה הפשוטה של הגמרא, שיש לברך מיד ביום הראשון. יתירה מזו, האריז"ל עצמו נקט שיש לברך כבר ביום הראשון, ורבים מן המקובלים אכן נוהגים כדבריו הלכה למעשה, ומקדשים ביום הראשון. כפי שכתב האריז"ל בספר פרי עץ חיים[2]. וכיצד איפה הכריע השולחן ערוך לברך רק אחרי שבעה ימים?
כדי להסביר את דעת המחבר, צריך להרחיב מעט אודות רבי יוסף ג'יקטיליה, שהיה גדול ועצום בענייני קבלה וחכמת הסוד (מגדולי ספרד במאה ה-13). ספרו "שערי אורה", מהווה ספר יסוד בסיסי בחכמה זו. עד שהאר"י ז"ל אמר, שאי אפשר להבין קבלה, ללא ספר הזוהר וספר שערי אורה, של רבנו יוסף ג'יקטיליה. וכשהוא הביע דעה בעניין מסוים מתורת הסוד, יש לזה משקל חשוב מאד.
לא רק בהלכות ברכת הלבנה ציטט המחבר הלכה בשמו, אלא גם במקומות אחרים. כגון בדיני תפילין (אורח חיים סימן כה סעיף יא):
ויש מי שאומר שאסור להוציא תפלה של ראש מהתיק, עד שתהא תפלה של יד מונחת.
כיום רוב העולם נוהג כך.
עוד פסק המחבר בשולחן ערוך כדברי רבי יוסף ג'יקטיליה בדיני קדיש (שם סימן נו סעיף ג): "העונים עד לעלמי עלמיא בלבד, טועים הם, כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך". אמנם הלכה זו, נראית בלתי מובנת. הרי לכאורה, צריך להפסיק לאחר "יהא שמא רבא מברך, לעלם ולעלמי עולמיא". והמילה "יתברך", פותחת את המשפט הבא "יתברך וישתבח…". וכיצד הורה המחבר שלא להפסיק בין "עלמיא – ל"יתברך"? בספרי "שולחן ערוך כפשוטו"[3] הסברתי דבר זה. בכל אופן, לגופו של ענין, יש שלש הלכות בהם פסק השולחן ערוך כדברי המקובל הגדול והקדוש הזה.
למרות שזו שיטת המחבר, כבר עמדו פוסקים רבים וטענו, שלא ניתן לאחוז בדברי קבלה, כאשר בגמרא מבואר להיפך, כי לפי פשטות הגמרא, זמן הברכה מתחיל מן היום הראשון. ניתן גם לפסוק על פי הברייתא, תלוי בגרסאות השונות, שהזמן מתחיל או במוצאי שבת, או אחר שלושה ימים. אך המתנת שבעה ימים, לא באה בחשבון, כי היא נוגדת את הגמרא. הלא ראינו בסוגיא שתי דעות: עד מתי הוא מברך, עד שבעה ימים, או עד שישה עשר יום. ולמאן דאמר עד שבעה ימים, תחילת הזמן הוא ודאי לפני שבעה ימים. נמצא כי הקבלה סותרת לדברי הגמרא, ולכאורה קשה להבין מדוע פסקו על פיה.
למעשה, גדולי הפוסקים (ט"ז, מגן אברהם, ב"ח), חלקו על דברי המחבר. וקהילות האשכנזים נהגו, על פיהם, שלא להמתין שבעה ימים.
היה אולי מקום להתפלא על הרמ"א, אב הפוסקים האשכנזיים, שלא העיר דבר כנגד המחבר. אכן לאמיתו של דבר, גם הוא היה מקובל גדול. ולכן הסכים להמתין שבעה ימים.
ואף כי נראה שזה סותר לכאורה את דברי הגמרא. כנראה צריך לומר בדעתו, שאין באמת סתירה. כי הלכה כבני נהרדעא הסוברים, שזמן הברכה הוא עד שישה עשר בחודש. לפי זה, אין הכרח שהזמן מתחיל ביום החודש הראשון. מה גם, שלא נתבאר בפירוש בגמרא, אימתי הוא תחילת זמנה. לכן ניתן לפסוק שצריך להמתין שבעה ימים, ואין בזה סתירה לדברי הגמרא. ואף שפסיקה זו אכן סותרת את דברי הרמב"ם, אין מניעה לפסוק כן, אם בגמרא אין סתירה נגדה. ומאחר ואפשר לפסוק כן, ובספרים הקדושים (ר"י ג'יקטיליא) גילו המקובלים דעתם, שלא להתחיל לפני היום השביעי, לכן אפשר לפסוק כן.
למעשה, עד ימינו אין אחידות זהה בהנהגה. ונראה לי שההנהגה הנפוצה ביותר, גם בקרב חלק מהאשכנזים, להמתין שבעה ימים ולמוצאי שבת, כהוראת המחבר, והסכמת הרמ"א.
מלבד זאת, בארצות אירופה הצפוניות, כיון שהשמים מעוננים מאד, רוב הימים, שם יש צורך להזדרז באמירת הברכה, כי לו ימתינו, אולי לא יוכלו לברך שוב. לכן הזדרזו לברך מיד ראייתה, ולא המתינו למוצאי שבת.
יש אמנם מיעוט אנשים שאינם ממתינים כלל, אלא מקדשים כבר בליל הראשון, כשיטת הרמב"ם. גם חלק מן המקובלים נהגו כן, על פי שיטת האריז"ל הנזכר לעיל.
חלק מבני אשכנז, וגם התימנים, נהגו להמתין שלושה ימים. כך נהג גם מו"ר אבי זצ"ל, לקיים את המצוה אחר שלושה ימים כפסיקת הגר"א.
[1]. מניית ימי הלבנה מתחילה מהמולד, כלשון הטור (סימן תכו) "והני י"ו משעת המולד מונין אותם, ולא מיום קביעות החדש.
[2]. ראה פרי עץ חיים שער חנוכה ופורים (יט) פרק ג וזה לשונו "להרח"ו ז"ל – ברכת הלבנה אנו אומרים בראש חודש, לפי שאז היא מתחדשת כו', לכך אנו אומרים ברכה זו בראש חודש, מפני שהיא מתחדשת בראש חודש וכו'".
[3]. שולחן ערוך כפשוטו כרך א סימן נו, הערה 7.
8. שבעה ימים – ביטול מוחלט של הטומאה
הואיל והמנהג הנפוץ הוא להמתין שבעה ימים, נזקקים אנו להסביר אותו. וכבר הוסבר שאין בפסיקה זו סתירה לדברי הגמרא, כיון שפוסקים כמו בני נהרדעא, ועדיין אין זה הפשט הפשוט בגמרא. לכן צריך להבין מדוע, למרות פשטות דברי הגמרא, נהגו רוב ישראל להמתין שבעה ימים.
הסבר הדבר נמצא בדברי המחבר (מגיד מישרים פרשה מה):
ואין מברכים עד שיעבור שבעה ימים, לפי שכוחות חיצוניות מתדבקים בכנסת ישראל תתאה בהתחדשותה. ולכן צריך לעבור עליה שבעה ימים, רמז לשבעה ימי בראשית. ועל ידי כך הם מתפרדים ממנה, ומ"מ עדיין נשארים סביבה. וכשבאים ישראל ומברכים ברכת הלבנה, אז פונים והולכים, וספו תמו. כי בהתייחד כנסת ישראל תתאה בספירות שעליה, על ידי ברכת הלבנה, אינם יכולים לגשת אליה. ואם היו מברכים ברכת הלבנה קודם שבעה ימים, שעדיין כחות חיצוניות דבקים בה, לא היה כח בנו להפרידם. ונמצא שהיינו מייחדים אותה עם הספירות עליונות, בעוד חיצונות דבקים בה, והיו מערבים קדש בחול.
הסבר הדברים: התמעטות אור הלבנה, מסמל את עם ישראל בגלות, וירידת השכינה לגלות. חידוש אור הלבנה, מסמל את התקווה, את כח ההתחדשות של עם ישראל, ואת התחדשות גילוי השכינה.
כדי להבין מדוע לא ראוי לקדש לפני שבעה ימים, ניתן דוגמא מנטילת ידים בבוקר. הנה נתקנה חובת נטילת ידים שחרית, מפני שלשה טעמים, הביאם בית יוסף (אור חיים סימן ד סק"ה). לדעת הרא"ש הידיים 'עסקניות הן', וכמעט וודאי הוא שנגעו במקומות המכוסים שבגוף, במהלך השינה. לכן תיקנו חכמים ליטול אותם, כדי לטהרן לפני התפילה. לדעת הרשב"א, סיבת התקנה היא משום שבבוקר נעשים כברייה חדשה. ויש להתקדש ככהן המתקדש לפני עבודתו.
הטעם השלישי שהביא הבית יוסף הוא מפני רוח רעה השורה על הידים, כמבואר בזוהר הקדוש (פרשת וישב דף קפד, ב – מתורגם):
רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (תהלים כו) אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסוֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךְ ה'. הַפָּסוּק הַזֶּה בֵּאֲרוּהוּ, אֲבָל בֹּא רְאֵה כָּאן אֶת סוֹד הַדָּבָר. שֶׁהֲרֵי אֵין לְךְ אָדָם בָּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ טוֹעֵם אֶת טַעַם הַמָּוֶת בַּלַּיְלָה, וְרוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עַל אוֹתוֹ הַגּוּף. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה מִסְתַּלֶּקֶת מִן הָאָדָם וְיוֹצֵאת מִמֶּנּוּ, וְעַל שֶׁהַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה יוֹצֵאת וּמִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, שׁוֹרָה רוּחַ שֶׁל טֻמְאָה עַל אוֹתוֹ הַגּוּף וְנִטְמָא. כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה חוֹזֶרֶת לַגּוּף, עוֹבֶרֶת אוֹתָהּ הַזֻּהֲמָה. וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר שֶׁבִּידֵי הָאָדָם נִשְׁאֶרֶת זֻהֲמַת הַטֻּמְאָה, וְעַל כֵּן אַל יַעֲבִיר יָדוֹ עַל עֵינוֹ. מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָהּ רוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו עַד שֶׁנּוֹטֵל אוֹתָם, וּכְשֶׁנּוֹטֵל יָדוֹ כָּרָאוּי, אָז מִתְקַדֵּשׁ וְנִקְרָא קָדוֹשׁ.
לאמיתו של דבר, שלושת הטעמים, יסודם טעם אחד. אבל כל אחד מהווה חלק קטן מן השלם.
ובנוגע לטעם השלישי, ביאר זוהר הקדוש שבשעת השינה טועם האדם טעם מיתה בלילה. ביאור הדבר, כשאדם ישן, הוא אינו עושה מצוות. הוא אמנם לא עושה עבירות, אבל לא עושה מצוות. אי קיום המצוות הרי הוא חסרון בתכליתו וייעודו של האדם בעולם. הלא תכלית ביאתנו לעולם הוא כדי לפעול, לעשות מצוות, לעבוד את השם יתברך. ובשעת השינה בלילה, אנחנו לא עושים מצוות. לכן יש בזה טומאה. מגיע הבוקר, ואנחנו שוב יכולים לעבוד את השם. לכן הטומאה אמנם עוזבת, אבל עדיין נותרת על הידיים שלנו, המבטאים ומסמלים את העשייה של הגוף. לצורך זה נועדה נטילת הידיים בבוקר, כדי להבריח את הטומאה שנותרה.
מעתה הגע בעצמך, היתכן ליטול ידים בשעת הלילה, ודאי שלא. כי הטומאה עדיין נמצאת. לא תעזור נטילת ידיים אלא בסוף, כשמתעוררים. כשמתחיל השינוי לטובה. רק אז קיימת שעת הכושר, לסלקה לחלוטין.
בדרך זו יש להסביר, מדוע יש להמתין שבעה ימים, לפני ברכת הלבנה. כבר אמרנו שהירח מסמל את עם ישראל. וכשהעם הנבחר נמצא בגלות, הוא מתקשה או אפילו אינו מקיים כמעט את ייעודו ותכליתו בעולם, וגם השכינה שרויה בגלות, לכן יש טומאה.
בתחילת כל חודש, יש אור חלש מאד. כבראשית הבוקר, שהאור מתעורר ומתחיל להאיר. אבל הוא חלש מאד. דומה אור זה לתקווה שלנו לגילוי השכינה ולתקוות הגאולה "אור חדש על ציון תאיר". אנחנו תודה לא־ל כבר זכינו לראות בתחילתה של תקופה זו, והרבה יותר קל להבין זאת. אלא שלמרות תחילת התנוצצות האור, עדיין צריך לחכות להתגברות האור, כדי לראות שהאור ודאי התחזק, ונמצא כבר בשלבים מתקדמים.
בדברי חז"ל הוגדרה ההמתנה לגאולה במשפט הבא (ירושלמי ברכות פ"א ה"א):
כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת.
אמירת ברכת הלבנה לפני שבעה ימים, אינה מביאה את התועלת הנדרשת, ואינה פועלת את פעולתה. אור הלבנה עדיין מוחלש, ומסמל את שלביה המוקדמים של הגאולה. לא חלפו עדיין מספיק שלבי גאולה.
אפשר לדמות המתנה זאת, לשבעה ימים של טומאת הנידה, שמן התורה, בסוף שבעה ימים, נטהרת במקוה[1].
לא ניתן להקדים את הגאולה טרם זמנה. דומה הדבר לקטיפת תאנה בעודה פגה. היא בוסרית וחמוצה, ואינה אכילה. הגאולה באה קמעה קמעה, לאט לאט. הרצון למהר אותה, יכול לגרום לקשיים וצרות.
לא כן בבוא העת, גם עניינים שעדיין לא היו אפשריים, הופכים אפשריים. העלייה להר הבית כדוגמא. בזמנים קודמים, הרבנים אסרו אותה. עכשיו בימינו, המון רבנים מתירים. התקדמות שלבי הגאולה, האירה את עיניהם.
רב יהודה סבור היה, כי העלייה מן הגולה לארץ ישראל אסורה באיסור עשה (שבת מא, א):
דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר (ירמיה כז) בבלה יובאו, ושמה יהיו.
בתחילת הגלות חשבו אמנם שצריך לפעול כדעת רב יהודה. אמנם עם הזמן, הכריעו שלא להתחשב בדברי רב יהודה. כי אם חלפו שלבי הזמן, הגאולה מבשילה. לפעמים נדרשת אמנם סבלנות, אך בסופו של דבר הגאולה מבשילה.
גם לפני אמירת ברכת הלבנה, נדרשת סבלנות דומה. כיון שגם ברכת הלבנה דומה מאד בכוחה הגדול, להשיב ולחזק את צמיחת הגאולה. יש בכוחה להביא לגילוי השכינה בעולם. לכן צריך לעשות אותה דווקא בזמן הנכון. לא לפני הזמן, ולא אחרי הזמן. וזו מהותם של דברי המגיד מישרים שנאמרו לרבי יוסף קארו, שצריך לעבור על הירח שבעה ימים, כי כשבאים ישראל ומברכים ברכת הלבנה אחר שבעה ימים, הולכים הכוחות החיצוניים, ומתחסלים ונשמדים (סָפו, כָּלו).
[1]. ראה עוד בדרכי משה לרמ"א (אורח חיים סימן תכו סק"ג) וזה לשונו – "ודע כי כל ענינים אלו שצריכין להיות בשמחה בקידוש החודש וענין הרקודים יש לו סוד גדול בדבר הקבלה וכו' שכולם הם עניינים שמחת נישואין שהאשה חוזרת ומתקדשת לבעלה, כמ"ש לעיל סימן תיז בשם א"ז והיא סוד קידוש החודש, והמשכיל יבין".
9. כמה צריך לראות את הלבנה
קיימת מחלוקת בין הפשטנים למקובלים, אם וכמה צריך לראות את הלבנה, כדי לברך עליה. כי הנה מצינו ברדב"ז שכתב, שגם אם הלבנה מכוסה בעב דל, כלומר בענן קלוש, הואיל ועדיין אפשר לראות את הירח, אף כי לא בצורה בהירה לגמרי, בכל אופן, אפשר לברך עליה, כי לפי פשטות הגמרא, מספיק שהאדם נהנה מהירח, ואפשר לברך. כך היא לשון הרדב"ז (שו"ת רדב"ז חלק א סימן שמא):
שאלת ממני אודיעך דעתי, אם מברכין על הלבנה בזמן שיש מסך מבדיל בינו לבינה, וכן בזמן שיש שם עבים.
תשובה – מנא אמינא לה, דתנן אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו, וכמה, אמר עולא עד שיכיר בין סלע לפונדיון. לענין ברכת הלבנה נמי, אם המסך הוא דק וקלוש, שעובר ממנו אור הלבנה, עד שהוא נהנה ממנו, ויוכל להכיר בין סלע לפונדיון, וזולתו מן הדברים שהם ניכרים לאור הלבנה, אז ודאי יכול לברך עליה. ואם המסך הוא גס ואין נהנה מאור הלבנה, אין לברך, והוי ברכה לבטלה. והוא הדין לענין הענן, אם הוא עב, אין מברך, ואם הוא קלוש ודק מברך. ואם התחיל לברך וכסתה הענן, גומר הברכה.
כך גם פסק המשנה ברוה להלכה בסימן תכו סק"ג.
אבל הבן איש חי חלק על זה, כלשונו (הלכות ב פרשת ויקרא אות כג):
צריך שיעברו עליה שבעה ימים שלמים מעת המולד, כנגד כתר חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת. ואם ענן אפילו דק עליה, לא יברך.
הרי שפסק שאין לברך על הלבנה, כל זמן שאורה אינו מאיר לגמרי.
גם מחלוקת זו נראה להסביר על פי מה שביארנו לעיל. שכן כתבנו, כי כל העניין של ברכת הלבנה, כמבואר בספרי קבלה, הוא נתינת כח וחיזוק גילוי השכינה. ובלשון הגמרא "הקבלת פני שכינה". ומן הטעם הזה ממתינים שבעה ימים, כדי שאור הלבנה יהא חזק דיו, להאיר על הארץ, כי אז ברור שהגיע הזמן. לפי זה אפשר לומר, שלכן החמירו המקובלים, כאשר הירח מכוסה מעט, כי אמרו כן לפי הבנתם, שמצוה זו פועלת וגורמת להתעוררות השכינה, ויציאה מהגלות, לכן מובן שאור הירח צריך להיות ברור לגמרי.
מחלוקת זו משליכה בעיקר על ימיה האחרונים של הברכה, ובחוץ לארץ. כי לפעמים העננים מכסים את הלבנה, ומגיעים כבר ליום החמישה עשר, או אפילו ליום השישה עשר. ויש מתירים לברך עליה אפילו ביום השישה עשר. ואף על פי שכבר חלף קצת יותר מחצי חודש, ולא הצליחו לברך, התירו לברך, גם אם זה קצת מכוסה. כי ללא הברכה, ייגרם להם צער גדול מאד, על שלא זכו להקביל את פני אביהם שבשמים.
בחוץ לארץ, בארצות שמצויים בהם עננות חזקה, זו שאלה שכיחה מאוד ושוב מצאנו בזה מחלוקת בין הפשטנים ובין המקובלים. לדעת הפשטנים אפשר לברך בשעת הדחק גם ביום ט"ז[1]. ולדעת המקובלים, אי אפשר לברך עליה ביום זה. ולא באתי בזה להכריע הלכה, אלא לבאר מהיכן נובעת המחלוקת.
[1]. מגן אברהם סימן תכו, ס"ק ז ובכף החיים אות לב הביא מחלוקת זו. ועיין שו"ת רב פעלים חלק ב, סימן לח.
10. ביחיד או בציבור
בגמרא אין התייחסות מפורשת אם צריך לקיים מצוה זו בציבור, ועל פניו, כמו שאת כל המצוות, אפשר לקיים ביחיד, שהרי לא צריך לאכול מצה, להניח תפילין, להתעטף ציצית דווקא בעשרה, כך גם במצוה זו.
אמנם בכל אופן נהגו לקיים מצוה זו בציבור, ומדברי ביאור הלכה מבואר, שזה הידור ולא חיוב. כפי שכתב בלשונו (סימן תכו ד"ה אלא):
ודע דמדינא מותר לקדש אפילו ביחידי, כמו שכתב הפר"ח, וכל שכן דלא בעי עשרה. אלא דלכתחלה, מצוה לעשותה ברוב עם, כי ברוב עם הדרת מלך. ולהכי אם יודע שיזדמן לו לברך בעשרה לאחר איזה ימים, עד ליל עשירי, צריך להמתין. ויותר, לא. וכמו שכתב בהג"ה לענין מוצאי שבת, כמו כן בספר אשל אברהם. ולפי מה שהוכיח הח"א בכלל ס"ח, דבשלשה נמי נקרא ברוב עם, אין צריך בשביל עשרה להמתין עד ליל יו"ד, ובפרט בחורף בימי העננים.
למרות שבגמרא לא נזכר מפורש, הצורך לומר ברכה זו דווקא בציבור, כן רמזה הגמרא, שיש בזה עניין, כפי שאמרה (סנהדרין מב, א):
מרימר ומר זוטרא מכתפי (אהדדי) ומברכי.
וראה לשון הבית חדש (אורח חיים סימן תכו):
נראה דרצה לומר שלא היה עומד כל אחד בפני עצמו ומברך, אלא נתחברו יחד כתפיהן להדדי, ומברכין יחד. שזהו דרך חשיבות, להקביל פני השכינה.
הרי שהידרו לברך את הלבנה בקבוצה, ולא בירכוה כל אחד בפני עצמו. ונראה להוסיף על פי מה שהסברנו, שמהותה של ברכת לבנה היא נתינת כח לגילוי השכינה. וכפי שמפורש גם בלשון הגמרא (שם) "להקביל פני אביהן שבשמים". זה המניע שגרם לאמוראים להתקבץ יחד לברכת הלבנה. כי מצוה זו, שמהותה הקבלת פני השכינה, מן הראוי שתיעשה בצורה חשובה ובציבור, כי דווקא ציבור הוא הראוי לקבלת השכינה, לכן הידרו לקיימה ברבים.
11. הקדמת המצוה
עניין זה משליך גם על הקדמת המצוה. הלא דנו הפוסקים מה חשוב יותר, "זריזין מקדימין למצוה", או "הידור במצוה". וכששוחחתי בנושא עם הרב חבר טוב, הוא טען שתלוי באיזה הידור מדובר. כשההידור מגוף המצוה, וודאי צריך להעדיף אותו, על פני "זריזין מקדימין". אבל אם אינו מגוף המצוה, הרי הוא תוספת, ויש להעדיף את מעלת "זריזין מקדימין".
אכן לאמיתו של דבר, כבר האריכו הפוסקים בנידון זה, והביאו ראיות לכאן ולכאן. ויש קושי גדול בהגדרת כל הידור בפני עצמו, אם הוא מגוף המצוה, או עניין חיצוני. ובעניין עשיית המצוה בציבור, משום "ברוב עם הדרת מלך", על פניו נראה שזה הידור חיצוני, שאינו מגוף המצוה. שהרי כל המצוות, אם תיעשנה בציבור, יש בהן תוספת מעלה.
אבל נראה לי שדווקא בברכת לבנה, יש עניין מיוחד, יותר מכל מצוה, לקיימה בציבור. כי מצוה זו מוגדרת "הקבלת פני השכינה". וכמו שאת התפילה נוהגים להתפלל תפילה בציבור דווקא, כי מן המקורות עולה, וכך אני סבור, שתפילה בציבור היא ממהות התפילה. אף כי גם זו אינה חובה, וודאי יש חשיבות עליונה להתפלל בציבור, כי יש לזה מקור בגמרא. כך גם בברכת הלבנה, יש חשיבות עליונה, לקיימה בציבור.
יחד עם זאת ברור, שאדם שאינו יכול לקיימה בציבור, כגון אם במוצאי שבת אינו יכול להיות בבית הכנסת, עליו לומר את הברכה ביחיד, ולא לאבד את המצוה. אבל מי שיכול, וודאי שיש עניין לעשות את המצוה הזאת בציבור. כי מלבד מעלת "ברוב עם הדרך מלך", יש במצוה זו "הקבלת פני השכינה". ולכן ציינה הגמרא את העובדה שמרימר ומר זוטרא היו מכתפים זה על זה.
12. בפנים או בחוץ
ניתן להסביר על פי האמור, גם את המנהג המובא ברמ"א (סימן תכו סעיף ד):
וְאֵין מְקַדְּשִׁין הַלְּבָנָה תַּחַת הַגַּג.
כלומר, נהגו לצאת החוצה, ולברך את ברכת הלבנה, תחת כיפת השמים, ולא תחת הגג. מנהג זה התקבל בכל תפוצות ישראל, אף על פי שזה כתוב ברמ"א, וגם הספרדים יוצאים החוצה. אף שזה פלא, הלא רק רמ"א כתב זאת. בכל זאת, כולם נוהגים כן. הסיבה היא, בגלל חשיבותו הגדולה של מעמד זה, בו נפעל חיזוק גדול לגילוי השכינה, והוצאת ישראל מן הגלות – מעמד "הקבלת פני השכינה".
מנהג זה כמובן אינו מעכב, כי זה כלל לא הובא בגמרא. ואין אנו יוצאים החוצה אלא לכתחילה. אך אם אדם לא יכול לצאת החוצה, כגון חולה או זקן, יכול לברך בראיית הירח דרך החלון.
לסיום, מצוות ברכת הלבנה חשובה מאד, כי היא קשורה לאמונה שלנו, שיבוא הסוף לגלות, והסתרת השכינה תסתיים. לא רק זה. אנחנו מאמינים שמצוה זו מסייעת לחזק את גילוי השכינה, ולחזק את הגאולה. לכן טוב להמתין ולברך אחרי שבעה ימים, או לפחות במוצאי שבת. וגם להשתדל לעשות זאת בציבור, עם בגדים יפים ונאים, כדי להקביל את פני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.