ספירת העומר ודין קטן שנעשה בר מצווה בימי הספירה

3. ראיה שנייה

מי ששואל אותו חבירו… 'כמה ימי הספירה בזה הלילה?' יאמר לו: 'אתמול היה כך וכך', שאם יאמר לו: 'היום כך וכך' – אינו יכול לחזור ולמנות בברכה (שולחן ערוך תפט, ד).

דברי השולחן ערוך כאן נסתרים לכאורה מדבריו בדיני קריאת שמע, שם נפסק כי מצוות צריכות כוונה:

יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצווה, וכן הלכה (שולחן ערוך ס, ד).

אדם המשיב לחברו מהי הספירה באותו יום בוודאי שאינו מתכוון לצאת בכך ידי חובה; מדוע אם כן פוסק השולחן ערוך כי לא יוכל לספור אחר כך בברכה? מקושיה זו הוכיחו כמה אחרונים כי לדעת השולחן ערוך ספירת העומר היא מדרבנן (ראה פרי מגדים תפט, אשל אברהם סק"ח), משום שמצוות מדאורייתא צריכות כוונה, אך במצוות דרבנן אין צורך בכוונה. ומכיוון שהספירה היא מדרבנן, הרי שהאומר לחברו מהי הספירה ביום מסוים יצא ידי חובה, אף שלא כיוון לצאת^[4].

אלא שגם ראיה זאת ניתן לדחות: יש מהאחרונים (הובאו בביאור הלכה בסימן ס, ד"ה 'וכן הלכה') שכתבו כי השולחן ערוך לא דחה לחלוטין את הדעה ש'מצוות אין צריכות כוונה', אלא רק הכריע כי חובה לחשוש לדעה המחייבת כוונה. לפי זה השולחן ערוך יסבור כי כאשר האדם קיים מצווה ללא כוונה עליו לחשוש ולעשות שנית את המצווה, אך לא יברך שוב, שהרי עליו לחשוש גם לצד השני – שמא כבר יצא אף על פי שלא כיוון.

נראה כי ניתן לדחות הוכחה זאת בצורה נוספת, ולשם כך נקדים ונעיין מעט בסוגי הכוונות:

ישנם שלשה סוגי כוונה (ראה בביאור הלכה ס, ד): פעמים שאדם עושה מעשיו כשהוא 'מתעסק', כלומר מבלי שהוא מודע למעשיו. דוגמה לדבר, אדם יכול להיכנס לבית מבלי לשים לב שגגו של הבית הוחלף בסכך. זהו הצורך בכוונה הבסיסית ביותר: מודעות לעשיית הפעולה. בדברי השולחן ערוך שהבאנו לעיל מדובר על כוונה נוספת – כוונה לצאת ידי חובה. אדם יכול להיכנס בליל סוכות לסוכת חברו לצורך ביקור. במקרה כזה הוא אמנם מודע למעשהו, אך אין הוא מכוון לצאת בכך ידי חובת המצווה. בעניין זה פסק השולחן ערוך כי צריך לכוון כדי לצאת ידי חובה. וישנה כוונה ברמה גבוהה עוד יותר – כוונה לתוכנה הפנימי של המצווה. פעמים שאדם נכנס לסוכה מתוך מודעות ואף מתוך כוונה לקיים בכך את מצוות הבורא, אולם הוא אינו יודע כי יש בכך זכר לענני הכבוד. הכוונה מהסוג השלישי נצרכת רק במצוות מיוחדות, כגון מצוות סוכה, (משנה ברורה תרכה, סק"א), ובדרך כלל די בכוונה השנייה.

מה יהיה הדין כאשר אדם נכנס לסוכה בדחילו ורחימו, מתוך ידיעה שהסוכה היא 'צלא דמהימנותא' ו'זכר לענני הכבוד', אך בלי כוונה לצאת ידי חובה? נראה כי אדם שכזה יצא ידי חובתו, שהרי הוא אמנם לא כיוון את הכוונה השנייה, אך הוא כיוון את הכוונה הנעלית יותר, הכוללת בתוכה ממילא את הכוונה הבסיסית יותר.

בסידורים שנדפסו בדורות הקודמים לא הופיעה הלכה המחייבת לכוון לפני קריאת שמע לצאת ידי חובה. מדוע? הלא לכאורה 'מצוות צריכות כוונה', ומי שלא התכוון איבד מצווה יקרה זו? לפי ההסבר שהבאנו הדבר מובן, שהרי המכוון לקבל עליו עול מלכות שמים יצא ידי חובתו בוודאי, גם אם לא התכוון במפורש לצאת ידי חובת מצוות עשה של קריאת שמע.

כך נסביר גם את עניינה של ספירת העומר: האומר לחברו כמה ימים היום לעומר אמנם לא כיוון לצאת בכך ידי חובה, אך סוף סוף יש בידו את מהות המצווה – האמירה שהיום עברו כך וכך ימים מאז ט"ז בניסן. משום כך יש לחשוש שיצא ידי חובה אף על פי שלא כיוון לצאת, ולא יוכל לספור שוב בברכה באותו הערב.