בין המצרים - הסבר המנהגים שאינם מפורשים בתלמוד
סימן תקנ"א
1. מבוא
2. המנהג שלא לאכול בשר ולא לשתות יין
3. המנהג שלא לברך ברכת 'שהחיינו'
4. קניית בגדים חדשים
5. אי-שמיעת מוזיקה
6. אי-יציאה לטיולים
7. אי-יציאה לים ולבריכה
8. סיכום
9. הערות
1. מבוא
תקופה זו של ימי בין המצרים החלה משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב צריכה לעורר בנו מחשבות על החיסרון הגדול שעדיין לא זכינו לבניין בית המקדש, שהוא הלב של עם ישראל, המקום המיוחד שבו היה גילוי שכינה באופן תמידי, ובו זכינו לקרבת ה' בצורתו השלמה. אמנם זכינו ב"ה בדור האחרון להארת ה' ולאתחלתא דגאולה, ואנו זוכים לראות את עם ישראל שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות, עם ישראל בונה את ארצו, התורה מתרחבת וחוזרת לאכסנייה שלה, אך עם כל זה חסר לנו הלב – בית המקדש. חסרה לנו השראת שכינה.
סיבת החורבן כידוע היא מחמת שנאת חינם שהייתה בתוכנו. בימים אלו צריכים להתחזק בנושאים הקשורים בדברים שבין אדם לחברו, בין ציבור לציבור, לחזק את האהבה לכלל ישראל וליזהר מביטויים המוסיפים שנאה.
חכמינו ז"ל ברוח קדשם ידעו כי כדי לשמר את הגעגועים לבית המקדש ושלא נשכח את הלב שעדיין חסר צריך לתקן הלכות מסוימות המשנות את את אורח החיים הרגיל, כך יתעורר לב האדם לזכור על מה ולמה נתקנו הלכות אלו ועל ידי כך נזכה במהרה בימינו לבניין בית המקדש, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה[1].
במאמר זה נעיין בהלכות שונות שהמקור שלהן אינו ברור ואינו מפורש בתלמוד ונשתדל להסביר את סיבת המנהגים האלה ואת היקפם. ואלה הנושאים:
א. המנהג שלא לאכול בשר ולא לשתות יין.
ב. המנהג שלא לברך ברכת 'שהחיינו'.
ג. קניית בגדים חדשים.
ד. אי-שמיעת מוזיקה.
ה. אי-יציאה לטיולים.
ו. אי-יציאה לים ולבריכה.
הלכות בין המצרים בנויות על שני יסודות:
א. החובה להתאבל על ירושלים וחלק מדיני שלושת השבועות דומות לדיני אבלות.
ב. החובה למעט בשמחה בתקופה זו.
האיסורים להסתפר ולכבס מקורם בדין אבלות, ונראה שחלק מהדינים "שהתווספו" מקורם בחיוב למעט בשמחה בתקופה זו. המשנה במסכת תענית[2] מלמדת: "משנכנס אב – ממעטין בשמחה", המשנה לא מפרטת איך ממעטין בשמחה, ונראה שדין זה הוא המפתח להבנת דינים ומנהגים שאין להם מקור ישיר בגמרא.
2. המנהג שלא לאכול בשר ולא לשתות יין
השולחן ערוך מביא שנוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מראש חודש אב[3], ולכאורה מדינא דגמרא האיסור הוא רק בסעודה המפסקת בערב תשעה באב[4], ואם כן, מדוע אנו נוהגים להחמיר ולאסור מראש חודש? נראה שהמקור הוא בחובה למעט בשמחה, כי חז"ל לימדונו[5] שאין שמחה אלא בבשר ויין, וממילא מובן שמשנכנס אב נמעט באכילת בשר ושתיית יין. וכבר בזמן הגמרא הייתה חובה למעט בכך, כגון מה שאמרו שבמקום לאכול שתי חתיכות בשר לאכול רק חתיכה אחת או במקום לשתות שתי כוסות יין לשתות רק כוס אחת. ולפי שקשה לאמוד את המיעוט, כי יש אנשים שכל השבוע אינם אוכלים הרבה בשר וכמעט שאינם שותים יין, נהגו שלא לאכול כלל ולא לשתות כלל. נדגיש שמנהג תימן הוא כדין הגמרא, שאוסרים אכילת בשר ושתיית יין רק בסעודה המפסקת. וברור שאין מקורה של הלכה זו בדיני אבלות, שהרי אבל מותר באכילת בשר ובשתיית יין, אלא הלכה זו נובעת מהחיוב למעט בשמחה, שהוא דין נוסף לדיני אבלות הנוהגים בזמן זה.
3. המנהג שלא לברך שהחיינו
המקור הראשון למנהג שלא לומר שהחיינו נמצא בספר חסידים[6]:
יש חסידים מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לט' באב כי אמרו, איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
נשים לב שגם הוא מדבר על מקצת מהחסידים הראשונים שנהגו בחומרא זו, ואין זו הנהגה לכולם, היו אלו יחידים עם לב רגיש שלא היו מסוגלים לומר 'שהחיינו והגיענו לזמן הזה' בשעה שבית המקדש עדיין בחורבנו. אמנם יותר מאוחר בא המהרי"ל[7] שהיה מגדולי פוסקי אשכנז והוא מתייחס לחומרא זו בצורה יותר כוללת:
ולברך שהחיינו בין המצרים, כתוב בספר חסידים דלא.
כלומר זו אינה חומרא רק ליחידים אלא זו אמירה כללית שאין לומר שהחיינו בימים אלו, מאידך המהרי"ל מצמצם את האיסור וכותב:
ונראה לעניות דעתי כגון מילתא דאפשר לדחויי (דבר שאפשר לדחות) כגון פירי או מלבוש, אבל אי מיקרי פדיון הבן[8] אין מחמיצין את המצוה או הברכה, וצ"ע.
ברכת שהחיינו תלויה בשמחה, ועל כן אפשר לראות בחובה למעט בשמחה מקור לדברי ספר החסידים. וגם מובן שאין לדחות מצווה שהגיע זמנה, כי ודאי שמנהג זה אינו יכול לדחות חובה מפורשת.
אמנם המשנה דרשה למעט בשמחה דווקא מראש חודש, אבל ראינו בדינים אחרים שהאשכנזים נהגו להקדים חלק מהאיסורים כבר משבעה עשר בתמוז, וכך הוא גם במנהג שלא לומר שהחיינו[9].
הבית יוסף[10] העתיק את תשובת המהרי"ל, אך בשולחן ערוך הוא התנסח בלשון זהירה יותר [11]:
טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה.
אין כאן איסור גמור אלא הנהגה ראויה, כפי שראינו במקורה בספר חסידים, להרגיש את צער החורבן, ואם אפשר לדחות את ברכת שהחיינו, ראוי לדחותה.
יש אחרונים שלא קיבלו חומרא זו, הט"ז[12] כתב שאין לדחות את הברכה מחשש שמא ימות האדם קודם שיקיים מצווה זו[13]. אך אחרים חלקו עליו ואמרו שלא חוששים בזמן קצר כזה שמא ימות[14]. גם הגר"א כתב שזו חומרא יתרה משום שלא מצינו שלאבל אסור לברך שהחיינו, ואדרבה, אדם שמת לו אביו והשאיר לו ירושה מברך גם דיין האמת וגם שהחיינו[15]. אמנם נראה, כפי שהתבאר לעיל, כי מעבר לדיני אבלות הנוהגים בימים אלו יש גם חיוב למעט בשמחה, וכפי שראינו בעניין אכילת בשר ושתיית יין, כמו כן ברכת שהחיינו מבטאת שמחה, ולכן אנו ממעטים בה בימים אלו, ולא קשה מה שהקשה הגר"א על השולחן ערוך[16]. אמנם נראה שמה שהיה קשה לגר"א הוא שמחדשים חומרות שאינן כתובות בגמרא, וכך היא דרכו של הגר"א במקומות רבים, לחזור לשורשים ולראות אם יש מקור לדין בתלמוד, ולכן אף שאפשר לדחות את ראייתו של הגר"א, אפשר להבין שהגר"א אינו מקבל חומרא שלא נזכרה בתלמוד.
בשבתות שבין המצרים נראה כי אין צריך להחמיר ואפשר לברך שהחיינו למרות שהמקובלים החמירו גם בשבתות[17].
למעשה נראה שצריך להחמיר כדברי השולחן ערוך ולא לברך שהחיינו בדברים שאפשר לדחותם לאחר תשעה באב, אך אם יש צורך גדול, כגון ספרדים שנוהגים לעשות שמחות עד ראש חודש, וחסר להם בגד, או אדם שנקרע לו בגדו וכדומה יכולים לקנותו ולחדשו ולברך שהחיינו, אך אם יש אפשרות לדחות את הלבישה לשבת ודאי שעדיף, אך כאשר אין צורך אנו נמנעים מלברך שהחיינו כדברי השולחן ערוך.
4. קניית בגדים חדשים
במשנה במסכת תענית[18] מבואר שאסור לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב, ובשולחן ערוך[19] מבואר שגם ללבוש בגד מכובס אסור, וכל שכן שאסור ללבוש בגדים חדשים, ויש אומרים שאפילו מראש חודש אסור. יש לכך מקור מהירושלמי, כמבואר בבית יוסף, ונוסף לכך, כפי שהתבאר לעיל, יש למעט בשמחה מראש חודש. לבישת בגדים חדשים מוסיפה שמחה ולכן יש להימנע מכך. למעשה בשולחן ערוך[20] נפסק:
יש אומרים שאסור לתקן (לעשות) בגדים חדשים ומנעלים חדשים בשבת זה (שבוע שחל תשעה באב), ויש להחמיר בזה מראש חודש. הגה: והוא הדין דאסור לקנותן.
כלומר, מעיקר הדין אסור בשבוע שחל בו[21], אך למעשה פסק השולחן ערוך שיש להחמיר מראש חודש, והרמ"א הוסיף שגם לקנות אסור.
מדבריהם נלמד גם לאידך גיסא, שהאיסור הוא רק מראש חודש, אך עד ראש חודש מותר לקנות למרות שראינו לעיל שאין לומר שהחיינו משבעה עשר בתמוז.
בבגדים חדשים כוללים את מה שמשמח את האדם, אך אם זה בגד שאינו שמח בו כלל, אין איסור לקנותו. אמנם בדרך כלל אדם שמח בקניית כל בגד חדש, ולכן אין לקנות בגד חדש בתשעת הימים.
אגב, יש להדגיש שימים אלו חמורים יותר מימי ספירת העומר, שגם בהם נהגו במנהגי אבלות מסוימים, אך ודאי שתוקפן של ההלכות בימים אלו חזק יותר, מפני שמקורם בגמרא, וכפי שראינו, מלבד דיני האבלות יש חיוב למעט בשמחה, דבר שאינו קיים בימי ספירת העומר.
5. שמיעת מוזיקה
שאלה זו מטרידה רבים משום ששמיעת המוזיקה הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים היום-יומיים של אנשים רבים. יש אנשים המתעסקים בפעילות ספורטיבית ומרגישים צורך גדול לשמוע ברקע מוזיקה המקלה עליהם בשעת הפעילות וכן בעוד זמנים ביום שהמוזיקה מרגיעה או ממריצה אותם.
כפי שלמדנו עד כה ישנם שלושה זמנים עיקריים: א. משבעה עשר בתמוז ועד ראש חודש אב; ב. מראש חודש אב ועד שבוע שחל בו תשעה באב. ג. שבוע שחל בו תשעה באב.
למנהג בני ספרד נאמרו רק שתי הלכות בשולחן ערוך הנוהגות משבעה עשר בתמוז: א. לא לברך שהחיינו, כנזכר לעיל; ב. לא ללכת יחידי משעה רביעית עד תשיעית ולא להכות את התלמידים[22]. רוב הדינים מתחילים רק מראש חודש, ומובן ששייך להחמיר בשמיעת מוזיקה שמחה בעיקר מראש חודש, וכפי שראינו שמראש חודש צריך למעט בשמחה.
המגן אברהם[23] חידש שאין לעשות ריקודים ומחולות משבעה עשר בתמוז, אך אפשר לומר שפסק לבני אשכנז, שהחמירו בעוד כמה הלכות משבעה עשר בתמוז, כגון חתונה[24] ותספורת, אך לבני ספרד יהיה מותר. אמנם נציין שניים מפוסקי הדור האחרון שפסקו לאסור לשמוע מוזיקה משבעה עשר בתמוז: הרב משה פיינשטיין[25] והרב עובדיה יוסף[26] זצ"ל וטעמם הוא משום שלפי השולחן ערוך[27] מעיקר הדין יש לאסור כל השנה לשמוע מוזיקה, זכר לחורבן, ואם בכל השנה אנו מקילים[28], ראוי להחמיר על כל פנים בשלושת השבועות משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב. ואף שיש לדחות טעם זה, כי הרי המנהג להתיר לשמוע מוזיקה בכל השנה מקורו בדברי הרמ"א, וגם הרמ"א לא הביא איסור בשלושת השבועות. על כל פנים, למעשה קשה להקל אחרי ששני גדולים אלו החמירו, וגם נראה שכך היה המנהג הנפוץ במקומות רבים, ונראה כי יש להחמיר בעיקר במקומות ציבוריים וכדומה. אך אם אדם רוצה לשמוע קצת מוזיקה למנוחת הנפש, יש מקום להקל ולומר שגם המגן אברהם אסר דווקא מחולות וריקודים. ונראה שמוזיקה רועשת בפומבי כלולה באיסור זה. אך אם אדם שומע בשקט בחדרו, אין לאסור עד ראש חודש אב. אך מראש חודש קשה להקל, משום שצריך למעט בשמחה.
נראה כי אין איסור בשעון מעורר המשמיע מוזיקה, ואין צריך לקום עם צלצול טורדני.
6. יציאה לטיול
ראיתי שבספר מקראי קודש של הרב משה הררי שליט"א חידש שאין לקבוע טיולים בימים אלו משבעה עשר בתמוז, ואפילו טיול לימודי, ולכן צריך להיזהר במחנות קיץ שלא לערוך טיולים. אמנם נראה שזו חומרא יתרה שאין לה בסיס הלכתי. כמובן אם הטיול הוא במקום מסוכן, ראוי להימנע כל השנה וכל שכן בימים אלו. אך בטיול רגיל, וכל שכן בטיול לימודי, אשר אין בו סכנה, איני רואה שום בעיה, ולפעמים אם נחמיר ולא ניתן לילדים לצאת, הם ישתעממו, וכידוע השעמום מביא לידי בטלה ולידי חטא.
יש להביא ראיה מדברי הרמ"א[29], שכתב שאין לטייל בערב תשעה באב, ומשמע שקודם לכן מותר. אמנם הרב הררי כותב שאין להביא משם ראיה, משום שהסימן עוסק בדיני ערב תשעה באב, אך נראה שקשה מאוד לומר כך, ואם היה הדין שאסור היו צריכים לכותבו, ואין להוסיף איסורים חדשים.
7. הליכה לים ולבריכה
המחבר הביא מנהג שאוסר רחיצה בשבוע שחל בו תשעה באב. גם לדין זה אין זכר בגמרא, כי בגמרא מובא איסור רחיצה בתשעה באב דווקא, והוא מדיני אבלות שיש בתקופה זו, כי רחיצה אסורה לאבלים. אבל יש הבדל בין האיסור של תשעה באב ושל שבוע שחל בו תשעה באב, כי בתשעה באב האיסור הוא מורחב, וכל רחיצה אסורה, בין במים חמין בין במים קרים, ואפילו אצבע קטנה, מה שאין שכן בימים שקודמים לתשעה באב. ונראה שגם הרחבת האיסור מתשעה באב לימים הקודמים מקורם בחובה למעט בשמחה, ועל כן אסרו רחיצה של תענוג, שהיא רחיצה במים חמים.
האשכנזים הוסיפו עוד שתי חומרות: א. האיסור הוא גם במים קרים; ב. האיסור מתחיל כבר מראש חודש. ונראה שראו ברחיצה תענוג ושמחה. ועל כן מי שמלוכלך יכול להתרחץ כדי להתנקות, דבר שמותר גם בתשעה באב עצמו[30].
לגבי הליכה לים או לבריכה, למנהג אשכנז ודאי אסור ככל רחיצה במים קרים. אמנם לספרדים יש מקום להקל, כי המים של הבריכה ושל הים[31] אינם חמים. וכך פסק הרב עובדיה יוסף. אמנם נראה שיש יותר תענוג ושמחה לשחק בים ובבריכה מרחיצה במים חמים, ועל כן אם מבינים שהאיסור קשור למיעוט שמחה, נכון גם לספרדים להימנע מללכת לים או לבריכה לכל הפחות בשבוע שחל בו תשעה באב, אלא אם הולך לשחות לבריאותו.
8. סיכום
ראינו שהחובה למעט בשמחה מראש חודש מסבירה את הדינים והמנהגים שלא הובאו בגמרא, כמו המנהג שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, שלא לברך שהחיינו, שלא לקנות בגדים, שלא לשמוע מוזיקה ושלא להתרחץ בתקופה זו.
ויהי רצון שניצני הגאולה שאנו עדים לה יתאמצו עד שנוכל לומר כדברי הנביא זכריה שימים אלה יהפכו לימים טובים (זכריה ח, יט): "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".
[1] תענית ל, ב.
[2] ד, ו.
[3] אורח חיים תקנא, ט
[4] תענית ל, א
[5] פסחים קט, א
[6] סימן תתמ. ספר חסידים נכתב בידי ר' יהודה ב"ר שמואל החסיד משפירא, נולד בערך בשנת ד"א תת"ק לאביו ר' שמואל החסיד בן רבי קלונימוס הזקן ממגנצא, צאצא למשפחת רבנים מפורסמים. אביו היה מגדולי הדור וראש ישיבה בשפירא, והיה רבו המובהק בנגלה ובנסתר. השפעתו של ר' יהודה הייתה גדולה מאוד, ומתלמידיו היו גדולי הדור הבא: ר"י אור זרוע, ר' אלעזר ב"ר יהודה בעל הרוקח, ר' משה מקוצי מחבר הסמ"ג. היה צדיק וקדוש, ובספרו יש דברים רבים שלא מסתדרים לפי ההלכה, דברים רבים שכנראה מקורם בקבלה. לדוגמא, שאדם לא יתחתן עם אישה ששמה כשם אמו. והפוסקים מתמודדים עם דבריו, ומצד אחד לא רוצים לחשוש לדבריו שאין להם יסוד בהלכה, ומצד שני חוששים לדבריו.
[7] שו"ת מהרי"ל סימן לא.
[8] המהרי"ל לא הזכיר ברית מילה משום שבאשכנז לא נהגו לברך שהחיינו בשעת המילה, משום צער התינוק, אך בארץ ישראל גם האשכנזים נוהגים לברך שהחיינו בברית מילה, ולכן אם חל בימים אלו אומרים שהחיינו.
[9] הערוך השולחן בסעיף לח כתב כי המנהג אצלם היה להימנע דווקא מראש חודש.
[10] סוף סימן תקנא.
[11] וכן המהרי"ל עצמו בספר המנהגים שלו, הלכות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, אות ח, כתב: "אמר מהר"י סג"ל, טוב למנוע מלברך זמן על שום פרי חדש כל בין המצרים כדי למעט שמחה", ונראה שהבית יוסף בדעתו הרחבה הבין שזו גם כוונת המהרי"ל בשו"ת.
[12] סימן תקנא ס"ק יז.
[13] ויש לשאול שלכאורה בהלכה לא חוששים למיתה. ונראה לי שהכוונה שלו היא שאין לדחות מצווה בשביל סיבות שאינן ברורות, כי זריזים מקדימים. וכך ראיתי תמיד אצל אמו"ר זצ"ל, שהנהגתו הכללית הייתה שלא לדחות דברים, לדוגמא, בקידוש לבנה היה נוהג כדעת הגר"א, לברך מיד אחר שלושה ימים, כדי לא להחמיץ את המצווה וכן אם היה מתחייב לצדקה, היה נותן בהקדם האפשרי. וזכורני שבבמוצאי שבת האחרון של חייו עלה לתורה בבית כנסת סמוך לביתו ובמוצאי שבת חיפש את הגבאי כדי לשלם מיד את תרומתו, ואמר לו הגבאי ששום דבר לא דחוף, ואמו"ר ענה לו, מי יודע כמה זמן אחיה, והוא אכן נפטר בסוף השבוע ולא השאיר אחריו שום חוב…
[14] חתם סופר על הסעיף
[15] שולחן ערוך סימן רכג סעיף ב. אמנם אפשר לומר ששם נפלה לו באותו זמן ירושה ואינו יכול לברך אחר כך, אך כאן יכול לדחות את הברכה לאחר תשעה באב. עוד אפשר לחלק בין אבלות של יחיד לאבלות של ציבור.
[16] והדברים מפורשים במהרי"ל וכפי שהבאנו לעיל בהערה 9, וכן המגן אברהם (ס"ק מב) כתב: "וטעם האיסור נ"ל, כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות, אין לברך שהחיינו לזמן הזה, אבל אין הטעם משום אבלות, דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו", הגר"א אמנם התייחס לדברי המגן אברהם וכתב שהם דחוקים, אכן לפי מה שביארנו, שיש דין נוסף למעט בשמחה, מובנת הלכה זו.
[17] כבר בספר חסידים עצמו כתב שיש מקילים בשבתות, וכן המגן אברהם (ס"ק מב) כתב שבשבת מותר, אך הביא מכתבי האר"י שאסור, וכתב שעל כל פנים אם חל י"ז בתמוז בשבת והצום נדחה, אפשר בשבת זו לומר שהחיינו, המשנה ברורה (ס"ק צח), אחר שהביא דברי הט"ז והגר"א שחולקים על עצם הדין, כתב שלדידן אפשר להקל על כל פנים בשבת, כיוון שיש אחרונים שבלאו הכי מתירים בשבת.
[18] פרק ד משנה ז.
[19] סימן תקנא סעיף ג.
[20] סימן תקנא סעיף ז.
[21] בשולחן ערוך מדבר על עשיית הבגדים, אך כמובן שאסור גם ללובשם, וכמבואר במשנה ברורה שם, ומה שכתב הרמ"א שאסור לקנותם הכוונה אפילו באופן שאין מתכוון ללובשם עתה אלא לאחר תשעה באב.
[22] סימן תקנא סעיף יח.
[23] סימן תקנא ס"ק י.
[24] נראה שעיקר האיסור בחתונה הוא משום התזמורת שיש בחתונה שמוסיפה הרבה לשמחה.
[25] אגרות משה או"ח ח"א סימן קסו.
[26] שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן לד.
[27] סימן תקס סעיף ג.
[28] סומכים על הרמ"א שם שכתב: "ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה", ובזה גם הספרדים מקילים כדעת הרמ"א, כנראה שזוהי גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
[29] סימן תקנג סעיף ב.
[30] סימן תקנד, סעיפים ט-י.
[31] כמובן שצריך להקפיד ללכת לחוף עם מציל ולא להיכנס למקומות מסוכנים, וזה נכון בכל השנה וכל שכן בימים אלו.