סירוב פקודה
הרב שאול דוד בוצ'קו
- השאלה
- פסק דין של איגוד הרבנים למען ארץ ישראל
- איסור תורה ב"פינוי" – מחלוקת
- החייל לא עובר שום עבירה בפינוי
- הבחנה בין פינוי ישוב לפינוי בסיס
1. השאלה
נשאלתי, לגבי חיילים המשרתים בצה"ל ומקבלים פקודה לפנות בסיס צה"ל או יישוב כדי למסור אותם לרשות הפלסטינית. האם הם מחויבים לציית לפקודה, או שעליהם לסרב לה?
שאלה זו מורכבת וקשה, שכן כל החלטה בנושא נושאת עמה השלכות עקרוניות וחשובות. מצד אחד, אם יחויבו החיילים לסרב פקודה, הדבר עלול לפגוע בחובת כיבוד הממשל, כפי שפסקו חז"ל "דינא דמלכותא דינא" (נדרים כח, א), ואמרו "הֱוֵי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוֹרָאָהּ, איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג, ב). במיוחד בזרם הדתי-ציוני, אשר מחנך לראות במדינת ישראל צעד חיובי בתולדות ישראל. מאידך, אם יחויבו לציית לפקודה, הדבר עלול להתפרש כזלזול בארץ ישראל ובנאמנותו בת אלפי השנים של העם היהודי, לארצו הנכספת.
2. פסק דין של איגוד הרבנים למען ארץ ישראל
איגוד הרבנים למען ארץ ישראל, בראשות הגאון הרב שפירא שליט"א, פסק כי על החיילים לסרב פקודה.
להלן הסיבות לפסק הדין, כפי שפורסמו בעיתונות:
א. יש איסור תורה בפינוי שטחים, משתי סיבות:
- איסור "לא תחנם", האוסר למסור שטחי ארץ ישראל לעם זר. ומצות עשה של ישוב הארץ, לפי שיטת הרמב"ן, הכוללת את העיקרון "ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות".
- פיקוח נפש, שכן לדעתם מסירת שטחים לארגוני טרור מסכנת את תושבי יהודה ושומרון בפרט ואת כל תושבי המדינה בכלל, כפי שהוכח בעבר ובהווה.
ב. אסור לשמוע למלך כאשר הוא מצווה לעשות מעשה הנוגד את חוקי התורה.
כך מפורש ברמב"ם (הלכות מלכים פרק ג הלכה ט) וזה לשונו:
המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו המצוה קלה, הרי זה פטור. דברי הרב ודברי העבד, דברי הרב קודמין, ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה, שאין שומעין לו.
דומה הדבר לחובת סירוב פקודה, כאשר המפקד פוקד לחלל שבת, למרות שאין שום חשש סכנה. כגון אם ציווה לנקות את הנשק בשבת, ואין שום איום ברקע. והוא הדין, במקרה שלנו.
3. איסור תורה ב"פינוי" – מחלוקת
השאלה אם יש איסור תורה בפינוי שטחים, במציאות של ימינו, היא נושא שנוי במחלוקת. מצד אחד, וכמו שנתבאר, ישנם המחשיבים זאת לחטא חמור, בדומה לחטא המרגלים, ואף מדגישים את הסכנה הגדולה שבמסירה זו. עם זאת, אי אפשר להכחיש שיש דעה מנוגדת של רבנים גדולים, שאינם מסכימים לזה. לכן, אף שמשנתנו לא תזוז ממקומה, ואף שיש חובה על כל מי שמאמין שיש איסור תורה במסירה זו להתריע, להזהיר ולעשות כל מאמץ לשכנע, כפי שעושים רבני ישראל בכל חטא ופשע. עדיין ובכל זאת, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי שהממשלה עוברת על איסור תורה. כי היא יכולה לטעון שהחלטתה מתבססת על פסקי אותם רבנים גדולים שקבעו, כי במצב של פיקוח נפש מותר לפנות שטחים.
לכן למרות שלהלכה איננו מסכימים לשיטה הנזכרת לעיל, עדיין יש מקום להיתלות בה. ויש להוכיח כן מנושא אחר, בו הבהיר הבית יוסף את הכלל האמור. והוא מה שפסק רב האי גאון, כי רשאי החולץ תפיליו לברך ברכת "לשמור חוקיו". ולמרות שהטור תמה עליו הרי אם אינו חייב לברך, תהא ברכתו ברכה לבטלה. כבר יישב הבית יוסף (אורח חיים סימן כט) וכתב וזה לשונו:
דכיון דבני מערבא הוו מברכי, אף על גב דאנן לא סבירא לן כוותייהו, הבא לברך אין מוחין בידו, כיון שיש לו אילן גדול להתלות בו.
הרי כי אף שלא התקבלה דעה זו להלכה, רשאי הנוהג כן לתלות בה את מנהגו. והוא הדין, בנושא שלנו.
4. החייל לא עובר שום עבירה בפינוי
עוד נראה לי, שאף אם נקבל את דעת הפוסקים הסוברים שיש איסור תורה בפינוי השטחים, אין החיילים חייבים לסרב פקודה, לא משום מצות ישוב הארץ, ולא משום פיקוח נפש, כפי שאבהיר.
מצד ישוב הארץ
שני חלקים לה למצות ישוב הארץ:
א. מצוה על היחיד לגור בארץ.
ב. מצוה על הכלל "שלא נעזבה ביד זולתנו מן האומות".
מסירת שטחים אינה מונעת מהאדם הפרטי את קיום חובתו. הרי אם לא יתיישב במקום זה, יוכל להתיישב במקום אחר. איסור מסירת שטחים שהכלל מחויב בו, מתבצע כאשר הממשלה קובעת בהחלטה מדינית, ובחתימת ההסכמים כי היא מתחייבת למסור את השטחים לזרים. נמצא כי החייל המבצע את פינוי השטח, אינו נושא בשום אחריות ואינו עובר בעבירה זו, בעת ביצוע ההחלטה המדינית.
מצד פיקוח נפש
גם מצד פיקוח נפש, החייל המפנה אינו עובר שום עבירה, כאשר הוא מפנה מקום מתושביו. הלא כאדם פרטי, אין לו כל אפשרות למנוע את שפיכות הדמים הצפויה; האחריות לכך, מוטלת על הצבא, ועליו בלבד. לא ראינו שמבקשים מחייל לסרב פקודה, כאשר לפי הערכתו, המפקד טועה בפקודה שלו, מפאת סכנת הנפשות העלולה לבוא בעקבותיה. להיפך, סירוב פקודה של חיילים הוא זה שעלול לגרום לאנדרלמוסיה בצבא, שהיא כשלעצמה, מסוכנת ועלולה להוביל לעוד שפיכות דמים.
במילים אחרות, הוויכוח הפוליטי, הדתי והערכי על עתיד שטחי ישראל הוא נושא שצריך לדון ולהכריע אודותיו, בפלטפורמות הרלוונטיות הקיימות במדינה. אבל לאדם פרטי המשרת כחייל, אין לו שום אמירה או אחריות בשיקולים אלה. וסירובו ממילא, לא יעלה ולא יוריד.
5. הבחנה בין פינוי ישוב לפינוי בסיס
בפינוי יישוב יש קושי נוסף והוא, העוול הנורא הנעשה לתושבים. זוהי אכן טענה יסודית. הלא תפקידו של החייל היא הגנה על המדינה ותושביה, ותו לא. מלחמה נגד אזרחים היהודים, או עקירת תושבים, בפרט בזמן שבליבו פנימה הוא בטוח שזה עוול נורא, אינה מתפקידו. ואין שליח לדבר עבירה.
מפאת טענה זו, הרשות נתונה ביד החייל להימנע ולומר שאינו מוכן לבצע תפקיד זה. כי התגייס לצבא לצורך הגנה ומלחמה, ולא לצרכים מעין אלה. עם זאת, גם במקרה זה מדובר רק בהיתר לסרב, ולא בחיוב לסרב. שכן בסופו של דבר, המדינה נדרשת/נתבעת לקבל החלטות גורליות הנראות לה הכרחיות לטובת הכלל. אם היא סבורה – אף שאנו חולקים עליה – שתועלת המדינה מחייבת פינוי יישוב זה או אחר, גם כאן חל הדין של "דינא דמלכותא דינא", והמשתתף אינו עובר עבירה. אבל ברור הדבר, כי גם חייל הנמנע ומסרב פקודה, מסיבות של מצפון, חובה לקבל את עמדתו, ולא לחייבו לפעול נגד הצו הא־לוהי שבתוכו.
לסיכום: בפינוי בסיס, יש איסור לסרב פקודה. בפינוי יישוב, יש היתר לסרב פקודה, אבל אין בכך חיוב.