מצוות או חובות אנושיות?

15. חובה אנושית

הסבר הענין מונח בדברי בעלי התוספות, על מסכת שבת, שם בגמרא הובא כי הדלקת נרות שבת היא חובה. וכתבו על כך, רבותינו בעלי התוספות, וזה לשונם:

יש שרוצים לומר דאין לברך אהדלקת נר, מדקרי ליה חובה, כדאמרינן (חולין קה, א) מים אחרונים חובה, ואין טעונין ברכה. ואומר רבנו תם דשיבוש הוא, דלא דמי למים אחרונים, דלא הוי אלא להצלה בעלמא. אבל הדלקת נר, היא חובה של מצות עונג שבת (תוספות מסכת שבת דף כה עמוד ב ד"ה חובה).

כלומר, יש מרבותינו שאמרו כי אין לברך על הדלקת נר שבת, מאחר והיא חובה אנושית בסיסית, שהרי בכל בית צריך אור, שלא ייכשלו תוך כדי הליכה. ובכך דומה נר של שבת למים אחרונים, שמטרתם גם למנוע סכנת עוורון, הנגרם ממלח סדומית, ולכן אין מברכים על מים אחרונים. עם זאת, נדחתה דעה זו, כיון שנרות שבת יש בהם מצוה, שהם מוסיפים כבוד ליום השבת.

אבחנה ברורה זו, בין פעולות שאדם עושה לתועלתו, לצרכי עצמו, שהן מוגדרות חובה, לפעולות הנעשות כחלק מעבודת השם או לצורך זולתו. היא המפתח להבנת כל מה שנתקשינו בו. וזהו אותו "דרך ארץ" שקדם לתורה, כי הוא כולל את הדברים הבסיסים בהם תלויים חיי האדם, כי המבקש חיים, מוכרח לנהוג בהן, ואין צורך לצוות על כך בתורה.

לא נצטווינו בסיני על חובת האכילה, כי האדם מבין שכדי לחיות ולהתקיים, עליו לאכול. כמו כן החיובים שפורטו לעיל, כולם פעולות והנהגות שהאדם עושה לצורכו ותועלתו האישית, כפי שיוסבר, ובלעדם לא יוכל להתקיים בחיים. על כן אין להגדירם מצוה, רק חובה אנושית. וכבר מאז בריאת העולם ידע כל אדם, והבין כי בדרך זו עליו לנהוג, הגם שעדיין לא ניתנה תורה.

אחר שניתנה תורה, נוספה קומה נוספת של הנהגות, הלא הם המצוות. אבל טרם ניתנו הוראות התורה, נהגו כל בני האדם בדרך המאפשרת חיים וקיימות בעולם. וכאמור, זהו הפירוש "דרך ארץ קדמה לתורה", כי דרך ארץ היא הדרך בה צריך כל אדם לנהוג, גם ללא קשר לתורה.

למרות שלא נצטווינו על חובות אלה, ההכרחיות לכל אדם, ראו חכמים צורך להביא סימוכין מהתורה לכל אחת מהן, כדי שגם אדם שאין דעתו ישרה, ואינו רואה בהם הכרח וחובה, לא יבוא לזלזל בהם.

אדם המקיים מצוות נוהג בדרך גבוהה יותר מאדם הנוהג רק ב"דרך ארץ". כי בכל מצוה יש לאדם התעלות מעבר לצרכיו האנוכיים, הקיומיים. עם זאת, אין בכך כדי לבטל את הצורך בחובות אלה, שהן בסיסיות והכרחיות כל כך, וממילא קודמות למצוות. כי אדם שאינו חי, לא יוכל לקיים שום מצוה.

כעת נשוב אל רשימת החובות שפורטה לעיל, ונבאר אחת לאחת, מדוע אין מצוה המחייבתם, הגם שהן חובה על כל אדם.

חייב אדם לאכול, וחכמים אף הסמיכו חובה זו בפסוק מסוים, כדי שלא יחשוב האדם כי רוצה ה' את חייו כקרבן. אדרבה, "ויהי האדם לנפש חיה", כלומר הקדוש ברוך הוא ברא חיים, והמונע מאכלים מעצמו, פוגע ביסוד הבריאה. אם כי, אין מצוה על עצם האכילה, ולא מגיע על כך שום שכר, כי כל בעלי החיים אוכלים לצורך קיומם.

כך יש להסביר את חיוב שמירת החיים, אותו מקשרים לפסוק 'הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ', וגם ל'וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם'. אף כי ברור שפשט הכתוב הוא, שצריך האדם להיזהר משכחת התורה, ושלא לעבוד אלילים. עם זאת הרי בלתי אפשרי להתקיים בחיים אם האדם יסכן את עצמו. על כן באמת אין צורך שהפסוק יצווה את האדם להשמר מסכנות.

כמו כן, דבר ברור ופשוט הוא, שצריך האדם לשמור את גופו, ולבצע פעילות גופנית כנדרש, כי לולי כן יחלה.

גם חיי נישואין שייכים לכלל זה. הרי הרצון הטבעי של הגברים, בכל העולם, הוא לשאת אשה, ואין לתורה כל צורך לצוות על כך. אלא היא דורשת מן היהודי לקדש את עצמו, בכך שיישאנה דוקא בקידושין, לפני שיוכל להתאחד עמה. וכאמור, הצורך הטבעי של אדם אינו מצוה, אלא הקדושה הנצרכת בענין, ועל כך ציותה תורתנו הקדושה.

חובות האדם למול את בנו, לפדותו, וללמדו תורה, ודאי בכלל מצוה המה. הרי לא כל בר אנוש נוהג כך, רק העם שקיבל תורה מה'. אבל שאר חובות האב לבנו, כגון להשיא בנו ובתו, ללמדו מקצוע ושחיה, לכלכלם עד השגת עצמאות כלכלית, אינן מצוה. כי בני משפחתו של אדם נחשבים כמותו, וחייב לדאוג להם בדיוק כפי שדואג לעצמו. וכן מפורש ברש"י על התורה:

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ (דברים טז, יא).

מפרש רש"י:

וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה – ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך.

מבואר כי כשם שהנדכאים הללו חשובים של הקדוש ברוך הוא, כך בני ביתו של אדם נחשבים חלק ממנו עצמו. ברור איפה, כי כשם שחייב לדאוג לחיי עצמו, כך חובה עליו לוודא את תקינותם של חיי בני ביתו.

נכון אמנם שהמטפל בילדיו מקיים מצות צדקה, אבל כבר ביארתי במאמרי על הצדקה^[1], שחכמים אמרו כן בעיקר כדי להקל על המטופל בילדים, שלא יתחייב בצדקה. כי טרחה גדולה כזו, פוטרתו מצדקה. עם זאת, החובה לכלכלם חובה גמורה היא, שאיננה מוגדרת מצוה, וכדברי מרן השולחן ערוך שהבאנו למעלה:

ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו (אבן העזר סימן עא סעיף א).

הרי כי המסרב לזון את בני ביתו, יספוג ביטויים חריפים. והביטוי "פחות מעוף טמא" מגלם בתוכו כל מה שהסברנו, שיש כאן חובה אנושית, הכרחית ובסיסית, לדאוג לרווחת ילדיו. והנמנע מכך, מאבד את ערכו, עד שנחשב בדרגה פחותה כל כך, פחות אפילו מעוף טמא.

כיון שאין זו מצוה, רק חובה, לא נחה דעתי מפסקו של הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, המובא לעיל, שם פטר אב שלא התפלל, מחמת הטיפול בילדיו, מתפילת תשלומין. אמנם אני לכשעצמי לא סבור כן, מאחר ולא קיים מצוה, אלא את חובתו האנושית. ואף שצריך האדם לפנות את יומו לקיום חובותיו האנושיות ולקיום המצוות. אבל במקרה שהוא אנוס וטרוד בחובות האנושיות, הן קודמות למצוות. על כן יש להחשיבו אנוס, ולא "פטור", וממילא חלה עליו חובת תפילת תשלומין.

על פי הבנה זו נוכל להסביר את דברי הר"י מבעלי התוספות, שדרך ארץ קבוע יותר מתורה, אשר כפי האמור, זה תמוה ביותר. אכן לפי המוסבר כאן, וודאי גם הוא מודה שערך לימוד תורה גדול פי כמה מעבודה ופרנסה. עם זאת, יש להקדים את הפרנסה, כי בלעדיה אין חיים.

חובת השירות בצבא, אם כי נדמה שהיא מצוה, אין זה אלא מחמת הצורך האנושי של כל אחד בהגנה. שכן המשרתים בצבא אינם עושים טובה לאיש, רק ממלאים חובה בסיסית של הגנה על עצמם, וכמו שכל חברה מגינה על עצמה מאויבים. על כן חייב כל אדם, שבכוחו ויכולתו להגן על עמו, ואגב כך גם על עצמו, לעשות כן. ואין על כך מצוה, כי אין זו מצוה דתית, רק חובה אנושית בסיסית, והיא שהניעה בני אדם, עוד טרם נתינת התורה, לפעול כך.

בדרך זו יש להסביר את הכלל "דינא דמלכותא דינא". אין כאן חובה דתית, אלא צורך בסיסי שנועד לקיום חברה. הרי זה פשוט שכל חברה חייבת לחוקק חוקים, כדי שהאדם לא יבלע את זולתו. כמו כן, וכחלק ממערכת החוקים, צריכה החברה, וכל אדם ממנה, לשלם מסים, כדי לספק מענה הולם לצרכי החברה כולה. וכיון שהמיסים כולם נועדו לטובת האזרח, ומכוחם יכולה ה"מלכות" לדאוג לצרכי האזרחים, אין כאן מצוה, אלא חובה אנושית בסיסית.

[1].    בעקבות המחבר חלק ג סימן כז.