סימן כ"ה

דיני תפילין בפרטות, ובו י"ג סעיפים.

מצוַת תפילין נזכרת בתורה בארבעה מקומות[1]. קיום המצווה מתבצע על ידי קשירה על הזרוע והראש של קופסאות (הקרויות "בתים") שבתוכן מונחות ארבע הפרשיות הללו, כתובות על גווילי קלף. מצווה זו דורשת מהאדם התנהגות של קדושה, המתאימה לחפצי הקדושה שבהם הוא דבק.

סימן זה עוסק בדרך הנחת התפילין, וכולל את זמן הנחתן ואת סדר ההנחה, את הברכות הנאמרות עליהן, את הדיון מתי חולצים אותן ועוד.

סעיף א

^אאחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפלין, שמעלין בקודש (א). והמניחים כיס התפלין והטלית לתוך כיס אחת, ^בצריכים ליזהר שלא יניחו כיס התפילין למעלה, כדי שלא יפגע בהם תחילה ויצטרך להניחם קודם הטלית כדי שלא יעבור על המצוה (ב). הגה: מיהו אם תפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית – אין צריך להמתין על הציצית, אלא מניח תפילין, וכשמביאים לו טלית מעטפו (ג) (דברי עצמו).

^אטור ונימוקי יוסף ורבינו יונה. ^בבית יוסף.

(א) שמעלין בקודש – קיום המצווה במקורו (אף שכפי שיבואר להלן אין נוהגים כך היום) הוא להתעטף בטלית ולהניח תפילין במשך כל היום. בזמן הזה, שאין אנו נוהגים בטלית ובתפילין כל היום, הטלית אינה בגד בלבד, אלא חפץ של מצווה; ומכל מקום יש להתעטף בציצית או בטלית לפני הנחת התפילין, משום שקדושת התפילין גדולה מקדושת הציצית. זאת משום שבתוך בתי התפילין מצויות פרשיות מהתורה, ובהן גם שם ה'. ואילו הטלית, אף על פי שכיום אף היא חפץ של מצווה, אין בה פרשיות ושמות (אם כי שמות ה' רמוזים במספר הכריכות שבציציות), ולכן אינה חפץ של קדושה, אלא חפץ של מצווה. כלל בידינו ש"מעלין בקודש"[2], ולכן יש להקדים את ההתעטפות בטלית להנחת התפילין.

הראשונים הביאו טעם נוסף להקדמת הטלית, שכלל בידינו "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם"[3]; ומצוַת ציצית שכיחה יותר, הואיל ונוהגת בכל יום, בעוד שמצוַת התפילין נוהגת בימות החול בלבד.

(ב) על המצווה – על מצוֹת הפסח אמרה התורה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת", ופשט הפסוק הוא שבחג הפסח אין להניח לעיסה להחמיץ. דרשו חכמינו מכאן שאין להחמיץ את המצווֹת, וכאשר מצווה באה לידך – יש לקיימה מיד[4]. האיסור להחמיץ מצווה מקורו אם כן בדרשת הכתוב, ולכן הוא קודם לכלל "מעלין בקודש ואין מורידין". מסיבה זו, אם נטל את התפילין לפני שהתעטף בטלית – משנה את הסדר הרגיל, ומקדים את התפילין שכבר בידו[5].

(ג) מעטפו – מקרה זה נלמד ב'קל וחומר' מהדין שהובא בדברי המחבר. שהלא בדברי המחבר שתי המצוות מזומנות לפניו ויכול לקיים שתיהן, ובכל זאת צריך להקפיד שלא להחמיץ את המצווה שפוגע בה ראשונה; וקל וחומר שאין להשהות קיום מצווה אחת בגלל מצווה אחרת שאינה לפניו. דברי רמ"א אלו מוסכמים על המחבר.

סעיף ב

^גמי שהוא זהיר בטלית קטן – ילבשנו, ויניח תפילין בביתו, וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת (ד), ושם יתעטף בטלית גדול (ה). הגה: והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם, ולברך עליו, ואחר כך מניח התפילין והולך לבית הכנסת.

^גזוהר פרשת ואתחנן.

(ד) לבית הכנסת – הבית יוסף מביא את דברי הזוהר, שעולה מהם שיש להגיע לבית הכנסת כאשר הוא כבר לבוש בציצית ומעוטר בתפילין. ובזמננו, שמניחים תפילין בשעת התפילה בלבד, יש בכך מעלה נוספת – שלא יחשוב שהתפילין נועדו לזמן התפילה דווקא. שהלא התפילין במהותם שייכים לכל היום, כדי שנקדש את כל מהלך חיינו. לאור זאת ראוי להניח תפילין בבית, ולבוא מוכתר בהם לבית הכנסת. אולם זאת בתנאי שאינו חושש בדרך מראייה או שמיעה של דברים שאינם מתאימים לתפילין.

(ה) בטלית גדול – אם אכן יכול להניח תפילין בביתו, אולם קשה לו ללכת לבית הכנסת עטוף בטלית, אין ראוי להקדים הנחת תפילין למצוַת ציצית, כפי שראינו בתחילת הסעיף הקודם. לכן כותב כאן המחבר שאם הקדים ולבש טלית קטן – קיים בכך את החובה להקדים ציצית לתפילין, ויכול להניח תפילין בביתו, וכשיבוא לבית הכנסת יתעטף שם בטלית משום כבוד הישיבה בבית הכנסת. ומסכים המחבר שאם יכול – טוב להקדים גם את העיטוף בטלית, כדברי הרמ"א.

סעיף ג

^דהרא"ש היה מסדר הברכות עד 'עוטר ישראל בתפארה', ואז היה מניח תפילין ומברך 'עוטר ישראל בתפארה' (ו).

^דטור.

(ו) עוטר ישראל בתפארה – דעת הרא"ש הייתה שברכת "אוזר ישראל בגבורה" רומזת לתפילין של יד, וברכת "עוטר ישראל בתפארה" רומזת לתפילין של ראש, שנאמר עליהן "פארך חבוש עליך"[6]. לכן היה מניח תפילין בין ברכות אלה. אולם אין חובה לנהוג כרא"ש, ופשט הברכות הוא "אוזר ישראל בגבורה" על חגירת החגורה, ו"עוטר ישראל בתפארה" על חבישת הכובע, כדברי הגמרא המובאים גם ברא"ש[7].

סעיף ד

^הצריך שיהיו תפילין עליו בשעת קריאת שמע (ז) ותפילה (ח).

^הברכות י״ד.

(ז) בקריאת שמע – לקריאת שמע יש שייכות מיוחדת לתפילין, שהלא נזכר בה הציווי "והיו לאות על ידך". אמרו חכמים (ברכות דף יד ע"ב): "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו", כלומר שתפילתו היא כקריאה סתמית שאינה מחייבת אותו[8]. אולם ודאי שמי שאין לו תפילין אינו נפטר ממצוַת קריאת שמע, וקורא ללא תפילין.

(ח) ותפילה – כאמור, לכתחילה היינו צריכים להניח תפילין כל היום, אולם אנו חוששים שלא נהיה נקיים בגופנו ובמחשבתנו. חששות אלה אינם קיימים בזמן התפילה, ולכל הפחות בה חייב אדם להניח תפילין[9].

מי שאין לו תפילין בעת שהציבור מתפלל, ועליו לבחור בין תפילה במניין ללא תפילין לבין תפילה ביחידות בתפילין, כתבו הפוסקים[10] שיתפלל בתפילין אף ללא מנין. שאמנם חשוב מאד להתפלל עם הציבור, אולם אין הדבר חובה כאשר יש מניעה מכך. וכיוון שאמרו חכמים שאין לקרוא קריאת שמע  ללא תפילין, הרי שדין זה ידחה את התפילה בציבור.

סעיף ה

^ויכוין בהנחתם (ט) שצונו הקדוש ברוך הוא להניח ארבע פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא, וימעיט הנאותיו (י).

^זויניח של יד תחילה ויברך 'להניח תפילין', ואחר כך יניח של ראש, ^חולא יברך כי אם ברכה אחת לשתיהם (יא). הגה: ויש אומרים לברך על של ראש 'על מצוַת תפילין' (יב), אפילו לא הפסיק בינתיים (יג) (הרא"ש הלכות תפילין ואגור סימן ל"ח). וכן פשט המנהג בבני אשכנז, שמברכין שתי ברכות. וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' (יד) (מהר"י בן חביב).

^ורבנו יונה על ברכות יד. ^זמנחות ל״ו. ^חלפירוש רש"י והרי״ף והרמב״ם ותשובת הרשב״א.

(ט) יכוון בהנחתם –  בכל המצוות ישנן שתי כוונות: הכוונה הראשונה משותפת לכל המצוות, והיא שאנו מקיימים את המצווה משום שכך ציווה ה' יתברך. כוונה זו מעכבת, ואם לא כיוון – לא יצא ידי חובת המצווה[11]. הכוונה האחרת היא ייחודית לכל מצווה ומצווה. למשל, באכילת מצה בפסח יש לזכור את החיפזון שביציאת מצרים. ברוב המצוות לא הביא המחבר את הכוונה הייחודית להן, אך במצוַת תפילין, משום גודל קדושתה, כתב המחבר את הכוונה הייחודית הנצרכת בהנחת תפילין. בכוונה זו מצויים יסודות האמונה: ייחוד הא-ל, היותו עילת כל המציאות, אמונה בהשגחה, החיוב לקבל את מצוותיו ולקיימן והצורך לחיות בקדושה, היינו שההנאות והתאוות לא תהיינה מרכז החיים.

(י) וימעיט הנאותיו – המחבר מפרש שתפילין של יד, המונחות לצד הלב, הן כנגד היצר, ותפילין של ראש הן כנגד השכל. הדבר מסמל את חובתו של האדם לעבוד את ה' הן בכוחו הרגשי והן בכוחו השכלי. אין כאן שני עניינים שונים, אלא שאנו למדים מכך על הקשר שבין הלב והמוח, בין היצר והשכל[12]. כאשר האדם משועבד ליצרו אין הוא יכול להבין את רצון ה'. וכן להפך – אין להסתפק באמונה רגשית, אלא צריך להוסיף עליה מימד של הבנה. העבודה השלמה מתבצעת הן בדרך הרגש והן בדרך ההבנה.

(יא) לשתיהם – מוני המצוות מנו את תפילין של יד ותפילין של ראש כמצוות נפרדות. אולם אף שהן שתי מצוות, הן דומות במהותן, ומקיימים אותן תמיד יחד. ועוד, שאותן הפרשיות כתובות בשתיהן, ובשתיהן מניח האדם על גופו חפץ שיש בו קדושה. המציאות המורכת של שתיים שהן אחת מאפיינת  אפוא פרטים רבים במצווה זו. כאן אנו רואים שהמחבר פסק שכאשר מניחים אותן ברציפות מברכים ברכה אחת בלבד, על אף שהן שתי מצוות.

(יב) על מצוַת תפילין – הרמ"א הכריע בדיון זה שהואיל ומכל מקום אלו שתי מצוות עשה שונות, יש לברך בנפרד על כל מצווה[13].

(יג) הפסיק בינתיים – בהמשך (סעיף ט') יתבאר כי גם לשיטת המחבר, אם הפסיק בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש – יברך ברכה שנייה על של ראש.

(יד) לעולם ועד – האומר ברכה לבטלה צריך לומר מיד: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[14]. ובזה מבטא שבשגגה ברך לבטלה, ורצונו לכבד את השם הגדול ולא לחללו. והיות שכאמור הברכה השנייה נתונה במחלוקת, ומנהג אשכנז לברכה בכל זאת, מכבדים את הדעה האחרת על ידי אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

סעיף ו

^טאם פגע בשל ראש תחלה – צריך להעביר על אותה המצוה, ויניח של יד תחלה ואחר כך של ראש (טו).

^טתוספות במנחות לו וביומא לג.

(טו) של ראש – במקרה זה מתנגשים שני כללים שראינו למעלה: מחד גיסא "אין מעבירים על המצוות", ולכן צריך לקיים קודם את המצווה שבידו, ומאידך גיסא יש להניח תפילין של יד לפני תפילין של ראש, מאחר שבכל מקום בתורה תפילין של יד נזכרות לפני תפילין של ראש (למשל בפסוק: "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפת בין עיניך"). להלכה, אף שראינו ש"אין מעבירים על המצוות" הוא כלל חשוב –  הוא אינו שייך למקרה זה, מפני שהתפילין של יד ושל ראש מצטרפות דווקא בסדר הכתוב בתורה, ואם הופך את הסדר אין הוא מקיים את המצווה כראוי[15].

סעיף ז

^ייברך להניח בקמץ תחת הה"א, ולא בפתח ובדגש (טז).

^יאגור בשם מהר"י מולין.

(טז) ולא בפתח ובדגש – אמנם אין הבדל משמעות בין התנועות השונות, אולם כך מנוקדת המילה 'להניח' בפעם היחידה שהיא מופיעה בתנ"ך (יחזקאל מ"ד, ל): "לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ"[16].

סעיף ח

^ככל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן (יז) (פירוש: קודם, מלשון 'ויעבר את הכושי', (שמואל ב' יח, כג), שפירושו רץ והקדים לפניו). ^ללפיכך צריך לברך על התפילה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתם, שקשירתם זו היא עשייתן (יח). הגה: וכן בשל ראש, קודם שמהדקן בראשו (יט) (טור).

^כמנחות לה, ובכמה דוכתי בש"ס.  ^לרמב"ם פרק ד' מהלכות תפילין.

(יז) עובר לעשייתן – כלומר: מיד לפני עשיית המצווה; וזאת מפני שהברכה באה להגדיר את המעשה כמצווה, ולכן יש לסמוך אותה אליו.

(יח) זו היא עשייתן – ואם יברך לפני שהניח את התפילין על הזרוע, תפסיק ההנחה בין הברכה לבין הקשירה, והקשירה היא עיקר קיום המצווה – ככתוב "וקשרתם" (ברכה מוקדמת זו מכונה בפוסקים "קודם דקודם"). אולם אם בכל זאת בירך לפני ההנחה על הזרוע – יצא בדיעבד ידי חובה, משום שמכל מקום ניכר שהברכה היא על הנחת תפילין.

(יט) בראשו – למנהג הרמ"א שראינו בסעיף ה', שמברכים גם לפני הנחת תפילין של ראש, יש לברך לפני ההידוק ולא לפני שמניחן על ראשו, כי אז הרי זה "קודם דקודם". אולם גם כאן בדיעבד יצא. והן בתפילין של יד והן בתפילין של ראש, אם שכח לברך לפני המצווה – יכול לברך כל זמן שהתפילין עדיין עליו, שכיוון שאחר הברכה יהיו עליו התפילין, נחשב הדבר עדיין "עובר לעשייתן". וצריך למשמש בתפילין מיד לאחר הברכה[17].

סעיף ט

^מאסור להפסיק בדיבור בין תפילה של יד לתפילה של ראש. ואם הפסיק, מברך על של ראש: 'על מצות תפילין' (כ). הגה: ולדידן דנוהגין לברך שתי ברכות אף אם לא הפסיק, צריך לחזור ולברך על של ראש 'להניח' וגם 'על מצות' (כא) (דברי עצמו).

^ממנחות ל״ו.

(כ) על מצוַת תפילין – כפי שראינו למעלה, שיטת המחבר היא שהברכה שמברך על התפילה של יד חלה גם על התפילה של ראש; כאן מסייג זאת המחבר, וכותב שאם הפסיק ביניהם – אין הברכה חלה גם על התפילה של ראש, וצריך לחזור ולברך.

(כא) על מצוַת –  מובן מכאן שמנהג אשכנז (שהובא ברמ"א בסעיף ט') לברך שתי ברכות על הנחת תפילין, אינו שברכת "להניח" היא על של יד בלבד ו"על מצוַת" היא על של ראש; אלא שברכת "להניח" חלה על שתיהן, בדומה לשיטת המחבר, והתפילה של ראש מתברכת בברכה נוספת. וזאת משום שגם למנהג אשכנז יש לחבר בין שתי המצוות בברכה אחת, ולא בא המנהג אלא להוסיף ברכה על התפילין של ראש. ונראה לתת טעם לדבר על פי דברי הזוהר שהובאו בבית יוסף כאן, שתפילין של יד הן כנגד המעשה ותפילין של ראש כנגד המחשבה[18]. התפילין באות אפוא לומר שיש ממד נוסף למציאות: תחילה חיים בעולם המעשה, שבו מקיימים את דבר ה', ואחר כך מפנימים את המצווה ואת כל מה שהיא מסמלת אל העולם המחשבתי. אין לראות בעולם המחשבה קיום בפני עצמו – אל לו לאדם לעזוב את עולם המעשה. לכן תפילין של ראש כלולות בברכת המעשה, ובנוסף לכך ייחודית להן ברכת "על מצוַת" – בעבור עולם המחשבה.

סעיף י

^נאם סח לצורך תפילין – אינו חוזר ומברך (כב). ^סאם שמע קדיש או קדושה בין תפילה של יד לתפילה של ראש – לא יפסיק לענות עמהם, ^עאלא שותק ושומע ומכוון למה שאומרים (כג).

^נמרדכי בשם רבינו תם.  ^סהרא״ש והטור.  ^ערש״י סוף פרק ג' דסוכה, ורבינו חננאל, ור״ן, ותוספות בברכות.

(כב) אינו חוזר ומברך – משום שדיבור לצורך המצווה אינו נחשב להפסק[19].

(כג) למה שאומרים – מצווה לשמוע קדיש וקדושה (כמבואר בסימן נ"ו, שיש "להשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש"), והשומע קדיש או קדושה צריך לענות, ובכך להראות שהוא מעוניין להלל את ה'; אך מאידך גיסא אסור להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, כפי שראינו למעלה. לכן אומר המחבר שלא יענה בקול, כדי לא להפסיק בין הדבקים; אולם גם לא ימשיך להניח את התפילין, אלא יפסיק ויכוון לדברי שליח הציבור. כך הוא משתתף בקדושה ובקדיש מדין "שומע כעונה", אך מכיוון שסוף סוף לא דיבר – אין הדבר נחשב להפסק, ויכול הוא להמשיך להניח תפילין של ראש ואינו צריך לשוב ולברך. במקרה שטעה וענה – לא ישוב ויברך, מאחר שיש ראשונים המתירים לענות לקדיש ולקדושה בין תפילין של יד לתפילין של ראש[20], ואף שאין הלכה כמותם – מתחשבים בדעתם בדיעבד שלא לברך שנית, משום "ספק ברכות להקל". ואם כן, אינו דומה המפסיק בשיחה של בטלה, שעליו לחזור ולברך, למפסיק לענייה של מצווה[21].

סעיף יא

^פאחר שקשר של יד על הזרוע (כד), יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע (כה). ^ציש מי שאומר שאסור להוציא תפילה של ראש מהתיק עד שתהא תפלה של יד מונחת (כו). הגה: ואף אם שניהם לפניו חוץ לתיק, לא יתקן לפתוח התפילה של ראש עד אחר הנחת של יד (כז) (מהר"י אבוהב ומהר"י בן חביב). יש מי שכתב להניח של יד מיושב, ושל ראש מעומד (אגור סימן פ"ד בשם הזוהר), ובמדינות אלו לא נהגו כן, אלא שתיהן מעומד (כח).

^פטור בשם הרא״ש.  ^צתשובת הר״י גיקטליא.

(כד) על הזרוע – את התפילין של יד קושרים על השריר של הזרוע (הנקרא "קיבורת"), לאחר מכן כורכים את הרצועה בשבע כריכות על האמה, ולבסוף בשלוש כריכות על האצבע. בהמשך הסעיף מבאר המחבר את סדר הקשירה.

(כה) סביב הזרוע – הכריכה סביב הזרוע והאצבע אינה מעיקר הדין. לכן, כדי לסמוך ככל האפשר בין תפילין של יד לתפילין של ראש, כותב המחבר לדחות את הכריכה עד לאחר הנחת התפילין של ראש. אולם למעשה מנהג העולם הוא לכרוך על הזרוע מיד, ודוחים רק את הכריכות שעל האצבע[22].

(כו) מונחת – כדי שלא יָוציא את התפילין בלא להניחם מיד, ובכך יהיה כמעביר על המצוות. וכן הלכה[23].

(כז) של יד – בדומה לדברי המחבר, משום "אין מעבירים על המצוות". לכן אין לגעת כלל בתפילין של ראש עד שיניח תפילין של יד.

(כח) מעומד – המנהג לעמוד בשתי הברכות מקורו בַכלל שאת ברכת המצוות יש לברך מעומד[24]. לכן מנהג אשכנז לברך (וגם להניח) את שתיהן בעמידה. אולם בשם הזהר מובא שיש להניח (ולברך) על תפילין של יד בישיבה ועל של ראש בעמידה, וכן נוהגים הרבה מהספרדים. מנהג זה הוא על פי הסוד, ואפשר להטעים את הדברים, שהישיבה מסמלת את הדברים שאנו מקבלים עלינו (כעין קריאת שמע, שנוהגים לומר אותה בישיבה), והעמידה מסמלת את נטילת האחריות על ידי האדם. ובתפילין – התפילין של יד מסמלות את הקבלה שאנו מקבלים את עולו של ה', ומשעבדים את ייצרנו ומעשינו לרצונו; ואילו אלו של ראש מסמלות את נטילת האחריות לקדש את העולם, כמאמר הפסוק שנדרש על התפילין של ראש: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ"[25]. הלכה למעשה, האשכנזים נוהגים כדברי הרמ"א, להניח ולברך מעומד, ובין הספרדים נחלקו המנהגים: יש הנוהגים כמקובלים, לשבת בשל יד; ויש הנוהגים כדברי הרמ"א, משום שנראה שכך דעתו של מרן, שלא כתב את החילוק בין של יד לשל ראש, ומשמע מכך שמצוַת תפילין אינה יוצאת מכלל ברכות המצוות האחרות[26].

סעיף יב

^קאם מניח תפילין כמה פעמים ביום, צריך לברך עליהם בכל פעם (כט). ^רנשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומן – צריך לברך (ל). הגה: ואם מחזיר אחד מהם, יברך כמו שמניח תפילה אחת כדלקמן סי' כ"ו (לא) (דברי עצמו). ^שהזיזם ממקומם אדעתא להחזירם מיד – צריך לברך (לב). הגה: ויש אומרים שלא לברך (טור סימן ח'), והכי נהוג (לג), וכבר נתבאר לעיל סימן ח' (סעיף י"ד).

^תמי שמניח תפילין של יד ובירך, ובתחילת ההדוק נפסק הקשר של יד והוצרך לעשות קשר אחר, אמנם לא הסיח דעתו, ^אאינו צריך לחזור ולברך (לד). ^באם הותר של יד קודם הנחת של ראש – מהדקן, ואין צריך לחזור ולברך (לה). אבל אם הניח של ראש ואחר כך הותר של יד – מהדק ומברך (לו).

^גמותר לברך על תפילין שאולין (לז), ולא על גזולין (לח).

^קסוכה מ״ו וכרבי.  ^רהרא״ש בשם ר' יונה, והטור.  ^שבית יוסף.  ^תשאלה במהרי״ק שורש קל״ג.  ^אבית יוסף.  ^בארחות חיים בשם הראב״ד.  ^גארחות חיים בשם העיטור.

(כט) בכל פעם – בקיום מצווה יש לכוון שהמעשה נעשה לשם המצווה[27]. כוונה זו מתבצעת על ידי הברכה, שבה אנו אומרים "אשר קידשנו במצוותיו". ואם מניח תפילין כמה פעמים ביום, אזי כל פעם נחשבת למעשה מצווה חדש, ויש לשוב ולתת לפעולה ממד של מצווה על ידי הברכה.

(ל) צריך לברך – תפילין המונחות שלא במקומן אין בהן מצווה. לכן צריך לחזור ולברך כשמחזירן, שהרי בעצם מניחן מחדש. אמנם, בהמשך הסעיף יתבאר שיש אחרונים החולקים על פסק זה של המחבר.

(לא) סימן כ"ו – אם מחזיר תפילין של יד יברך "להניח תפילין". ואם מחזיר של ראש, הברכה תלויה בחלוקת המנהגים: לשיטת המחבר יברך "על מצוַת תפילין", ולמנהג אשכנז יברך את שתי הברכות.

(לב) צריך לברך – מפני שמכל מקום פסקה המצווה.

(לג) והכי נהוג – אם בזמן ההורדה הייתה כוונתו להחזירן, לדעת הרמ"א המצווה בעצם לא פסקה, בעוד שלדברי המחבר, ברגע שהופסקה המצווה באופן זמני – יש לחזור ולברך כאשר מחדשים אותה. ומודה הרמ"א שצריך לחזור ולברך אם חולץ את התפילין כדי להיכנס לשירותים, שהיות שאינו יכול להכניסן לשם, הרי חליצה זו נחשבת כהפסקת המצווה[28]. מכוח דברי הרמ"א האלו פסקו אחרונים שגם במקרה שהתפילין נשמטו אין לברך כשמחזירן למקומן, שלא כדברי המחבר בתחילת הסעיף, משום שהיות שנשמטו שלא מרצונו – ודאי שדעתו להמשיך את המצווה. כך כתב השל"ה, וכן מובא בכף החיים בשם הרבה מחברים, וכך נוהגים למעשה ברוב המקומות, אף שפסיקה זו היא נגד מרן והרמ"א[29].

(לד) אינו צריך לחזור ולברך – משום שההתעסקות במצווה היא חלק מהמצווה[30].

(לה) לחזור ולברך – לא על של יד ולא על של ראש. על של יד אינו חוזר ומברך מפני שעדיין עסוק במצווה, ועל של ראש אינו חוזר ומברך מאחר שההתעסקות בתפילין של יד אינה נחשבת להפסק.

(לו) מהדק ומברך – כי כבר סיים להניח תפילין, ולכן נחשב הדבר כדין "נשמטו ממקומן" שראינו בתחילת הסעיף, ושם לשיטת המחבר והרמ"א צריך לחזור ולברך (אם כי ראינו בס"ק לג שהרבה אחרונים חלקו על דין זה).

(לז) שאולין – ואין צורך שהתפילין יהיו שלו[31].

(לח) – אין לברך על מצווה גזולה. הלכה זו נלמדת מהפסוק (תהילים י') "בוצע ברך – נאץ ה'", שנדרש: כשגזלן מברך – דומה הדבר לניאוץ ה'[32].

סעיף יג

^דנהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת 'ובא לציון' (לט). הג"ה: ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ עד שאמר בהם שלש קדושות וארבעה קדישים, דהיינו לאחר קדיש יתום (מ), והכי נוהגים המדקדקים. (פתח עינים ספר המוסר פ"ד). ^הוביום שיש בו ספר תורה, נוהגים שלא לחלצם עד שיחזירו ספר תורה ויניחוהו בהיכל (מא). הגה: והיינו במקום שמכניסין התורה לאחר 'ובא לציון גואל', אבל לפי מנהג מדינות אלו, שמכניסים התורה מיד לאחר הקריאה, אין לחלצם רק כמו בשאר ימים (דברי עצמו).

^וביום ראש חודש חולצים אותם קודם תפלת מוסף (מב). הגה: והוא הדין בחול המועד (מג). ודוקא במקום שאומרים במוסף קדושת 'כתר', מיהו נוהגים לסלקם קודם מוסף בכל מקום (מד) (ב"י).

^דבית יוסף.  ^הבית יוסף.  ^ושם בבית יוסף.

(לט) ובא לציון – כך הביא הבית יוסף, אולם לא הסביר את טעם המנהג. ייתכן שהוא משום ש"קדיש תתקבל" הוא בעצם סיום התפילה[33], ויש להישאר עטור בתפילין במשך התפילה כולה. ועוד, שכפי שיתבאר בדברי הרמ"א, מ"ברכו" עד "ובא לציון" נאמרות כל הקדושות, ובזמן אמירת הקדושות אנו נדמים למלאכי השרת, וודאי ראויים למצוַת תפילין.

(מ) קדיש יתום – על פי הקבלה יש להיות עטורים בתפילין במשך כל הקדושות והקדישים, שמספרם מצטרף לשבע[34]. שלוש הקדושות הן: "קדוש קדוש קדוש" שבברכת המאורות; הקדושה שבחזרת הש"ץ; ו"קדושה דסדרא" הנאמרת ב"ובא לציון". ארבעת הקדישים הם: לאחר ישתבח; לאחר תפילת העמידה או התחנונים שאחריה; קדיש "תתקבל" שאחר "ובא לציון"; וקדיש נוסף, שנוהגו לומר לאחר המזמורים הנאמרים בסיום התפילה[35].

(מא) ויניחוהו בהיכל – נחלקו המנהגים האם בימי שני וחמישי מחזירים את ספר התורה להיכל לפני "אשרי", או לאחר הקדיש שאחרי "ובא לציון". המחבר פסק שמחזירים את הספר לאחר הקדיש, ולמנהג זה אין לחלוץ את התפילין ביום שקוראים בו בתורה עד לאחר החזרת ספר התורה למקומו. הבית יוסף סמך עניין זה לפסוק (מיכה ב', יג): "וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם" – המילים "ויעבור מלכם" נדרשות על החזרת התורה, שניתנה מאת המלך, לארון הקדש, והמילים "וה' בראשם" נדרשות על שם ה' שבראשם. מכאן שהתפילין עדיין בראשם כאשר ספר התורה עובר. בהלכות קריאת התורה נסביר בע"ה שהקריאה היא כעין מתן תורה, ולכן ראוי שעד גמר כל המעמד הנמשל למתן תורה יישאר מעוטר בקדושת התפילין.

(מב) תפילת מוסף – נהגו בראש חודש להתעטר בתפילין בתפילת שחרית בלבד, ולחלצן לפני תפילת מוסף. וטעם הדבר, משום שבמוסף אומרים את פיוט הקדושה המתחיל במילים "כתר יתנו לך", כבשבת ובחג. ואין ראוי לומר זאת כאשר עטור בכתר התפילין.

(מג) בחול המועד – אמנם אנו נוהגים שלא להניח תפילין בחול המועד, אולם הדבר נתון במחלוקת המחבר והרמ"א, כפי שיתבאר בסימן ל"א סעיף ב'. ולנוהגים כרמ"א להניח תפילין בחול המועד, כותב הרמ"א שיש לחולצן לפני תפילת מוסף, כמו בראש חודש.

(מד) בכל מקום – יש מקומות שלא נוהגים לומר קדושת "כתר", אלא אומרים "נעריצך ונקדישך". לשיטתם יש להסביר שראש חודש הוא כעין יום טוב, ולכן יש לחלוץ את התפילין לפני התפילה המיוחדת לאותו יום מיוחד, ממש כבשבתות ובימים טובים

[1] שמות י"ג, ט; שם טז; דברים ו', ח; שם י"א, יח.

[2] נזכר רבות. ראה למשל במשנה מסכת שקלים פ"ו מ"ד.

[3] או בלשון המשנה: "כל התדיר מחבירו – קודם לחבירו" (הוריות פ"ג מ"ו; זבחים ריש פ"י; ועוד)

[4] הפסוק בשמות י"ב, יז. ואלו דברי המכילתא דרבי ישמעאל שם (פרשה ט): "ושמרתם את המצוֹת. ר' יאשיה אומר: אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המצוות. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד".

[5] ביאור הלכה (ד"ה "שלא יניחו") כותב ש"לא נעים" להניח בציבור קודם את התפילין, לכן יש מקום לדון האם יש להקל משום כבוד הבריות; ומסיק שזהו "גנאי קטן" שאינו נדחה משום כך. אולם מלשון הבית יוסף (ד"ה "ונהגו העולם") נראה שדין "מעבירין על המצוות" הוא דאורייתא, לכן אינו נדחה כלל. ובכל מקרה למדנו מכאן שלא לזלזל במצווה שבאה לידינו, וכשמזדמנת לאדם מצווה – ישתדל להזדרז לקיימה.

[6] הפסוק מספר יחזקאל כ"ד, יז. ודרישתו על תפילין מצויה במסכת ברכות דף יא ע"ב ועוד. בטור, שהביא את הנהגת אביו הרא"ש, התייחס מפורשות רק לברכת "עוטר ישראל בתפארה".

[7] הגמרא בברכות דף ס ע"ב, והרא"ש שם פרק ט' סימן כ"ג.

[8] במקום אחר (סימן ס"ו אות ח) מביא הבית יוסף קשר מהותי בין תפילין לקריאת שמע, מהגמרא (ברכות יד ע"ב): "הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל". והסבר העניין: האדם מתחיל לנקות את גופו מבפנים, אחר כך מבחוץ על ידי הנטילה, ואז במעשה על ידי התפילין, מקבל עול מלכות שמים בקריאת שמע, ודבק בה' בתפילה.

[9] הדברים מובאים בסימן ל"ז סעיף ב'.

[10] עיין מגן אברהם סימן ס"ו ס"ק י"ב; משנה ברורה סימן נח ס"ק ה'; כף החיים כאן אות כ"ח, והמקורות שמביא.

[11] משום "מצוות צריכות כוונה". ראה למשל בדברי המחבר סימן ס' סעיף ד; ובמשנה ברורה שם ס"ק ז.

[12] לכן גם אין להפסיק בין הנחת התפילה של יד להנחת התפילה של ראש, כפי שנראה בסעיף ט'.

[13] מדברי הרמ"א בסעיף ט' עולה שאין אלו ממש ברכות נפרדות, אלא שהראשונה חלה על שתי המצוות, והשנייה רק על של ראש, כפי שיתבאר בס"ק כ"א.

[14] ראה סימן ר"ו סעיף ו'.

[15] אמנם יתבאר בסימן הבא שאם יש לו רק תפילה אחת – יכול להניחה.

[16] כך מפורש בבית יוסף. אולם יש אחרונים שהעלו הבדל בין הצורות, שלהניח בפתח הוא לשון עזיבה, ולא לשון שימה (ראה שערי תשובה ס"ק ו, ומשנה ברורה ס"ק כ"ד). ולשיטתם מי שמבדיל בהגייתו בין פתח לקמץ צריך להקפיד בכך מאוד.

[17] כמפורש בסימן ל' סעיף ג'.

[18] זאת בנוסף לדברי המחבר בסעיף ו' (בשם רבינו יונה), שתפילין של יד כנגד היצר ותפילין של ראש כנגד השכל.

[19] כפי שלמדו ראשונים מברכות דף מ ע"א לגבי הפסק בין ברכת המוציא לאכילה.

[20] הובא בבית יוסף כשיטת המרדכי בשם ר"ת. וראה שם, שנחשב כדיבור לצורך המצווה.

[21] כך פסק הט"ז, וכן בכף החיים, שאף הביא סיעת אחרונים שפסקו כך. אמנם המגן אברהם והמשנה ברורה פסקו שאם הפסיק לענייתם – ישוב ויברך.

[22] כך כתבו הפוסקים בשם ספר כוונת האר"י. ראה כאן ט"ז ס"ק ט'; מג"א ס"ק י"ח; משנה ברורה ס"ק ל"ח.

[23] ולשון המחבר "יש מי שאומר" אינו משום שיש החולק על כך, אלא מפני שכך דרכו לנסח דבריו כאשר מביא דין שמקורו באחד הראשונים.

[24] ראה בית יוסף תחילת סימן ח'.

[25] הפסוק בדברים כ"ח, י; ודרשתו בברכות דף ו' ע"א.

[26] עיין בספר מים חיים ח"ב סוף סימן צ"ג, וספר תבואות שמש ח"א או"ח סימן ס"ז.

[27] הדין הוא ש"מצוות צריכות כוונה", כלומר כוונה שהמעשה נעשה לשם מצווה. וראה דברינו למעלה בס"ק ט.

[28] המחבר והרמ"א נחלקו בכך גם לעניין טלית, בסימן ח' סעיף יד. וראה דברינו שם בס"ק כ"א, והסברנו שם את דברי המחבר. ראה שם אריכות דברינו.

[29] קשה על אותם החולקים על דברי המחבר כאן, שהלא דין זה נלמד מגמרא מפורשת (סוכה דף מו ע"א). אולם כאמור פשט המנהג שלא לברך. ומסביר כף החיים שהגמרא עסקה במי שמניחן כל היום; אולם היום, שנוהגים להניחן בשעת התפילה בלבד, אזי "כוונתו ללובשו כל זמן התפילה".

[30] לשון הבית יוסף: "דכיון דאכתי לא הויא הנחה, נמצא דברכה שבירך תחלה עדיין לא חלה על שום מצווה. וכיון שלא הסיח דעתו ממנה חיילא שפיר על הנחה שנייה".

[31] ולא כציצית. ראה סימן י"ד סעיף ג.

[32] הדבר מבואר במחבר לגבי ארבעת המינים (בתחילת סימן תרמ"ט), וכבר נרמז הדבר ברמ"א לעניין מצוַת ציצית. ראה סימן י"א סעיף ו, ודברינו שם בס"ק כג,

[33] והמילים "תתקבל צלותהון" פירושם "תתקבל תפילתם". וכן בית יוסף סימן קמ"ט; ובמשנה ברורה תכ"ג ס"ק ח; ופשוט.

[34] על פי הפסוק "שבע ביום הללתיך" (תהילים קי"ט, קסד).

[35] נהגו שקדיש זה נאמר על ידי יתום, וכשאין יתום – על ידי שליח הציבור. משמעות הקדישים תתבאר בעז"ה בסימן נ"ה.