שולחן ערוך כפשוטו
הלכות תפילין
סימן ל'
זמן הנחתן, ובו ה' סעיפים
להלכה, מצוַת תפילין נוהגת מדין תורה הן ביום והן בלילה. אך אסור לישון בהן[1], ומשום כך גזרו חכמים שאין להניחן בלילה. בטעם איסור השינה בתפילין כתב רש"י: "שמא יפיח"[2], וזו דוגמה לחוסר הכבוד שעלול לנהוג בתפילין מי שישן בהן. הדבר כולל חששות נוספים, כגון שיזוזו ממקומן, שיפלו ויהיו מונחות בביזיון או שיסיח דעתו מהן עד שיירדם. בסימן זה אנו לומדים על גזירה זו של חכמים ועל גבולותיה.
סעיף א
אזמן הנחתן בבוקר, משיראה את חבירו בהרגיל עמו קצת ברחוק ארבע אמות ויכירנו (א).
אברכות ט׳ ע"ב. בתוספות שם בשם הירושלמי.
(א) ויכירנו – זמן זה הוא גם זמן ציצית, וביארנו בהלכות ציצית (סימן י"ח ס"ק ז') שהוא כשישים ושש דקות לפני הזריחה. והואיל והאיסור בלילה הוא רק מתקנת חכמים, יש להבין מדוע ניתן שיעור זה, ומדוע לא נקבע בפשטות שזמן תפילין מתחיל מהנץ החמה (ובדיעבד מעלות השחר), כשאר מצוות הנוהגות ביום. הבית יוסף ביאר שכיוון שהפסוק "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" נדרש על תפילין של ראש[3], יש להניחן בזמן שאפשר לראותן; ולכן סמכו חכמים זמן תפילין לזמן ציצית, שנאמר בה "וראיתם אותו".
סעיף ב
גאסור להניח תפילין בלילה, שמא ישכחם ויישן בהם (ב). דאם הניחם קודם שתשקע החמה וחשכה עליו, אפילו הם עליו כל הלילה – מותר, ואין מורין כן (ג). האם לא חלץ תפילין מששקעה חמה מפני שלא היה לו מקום לשמרן, ונמצאו עליו כדי לשמרן – מותר, ומורין כן (ד).
גמנחות ל״ו ע"ב. דהרמב"ם פרק ד' מהלכות תפילין, ורא״ש בפירוש הגמרא שם. השם במנחות לגירסת הרי״ף.
(ב) ויישן בהם – ואז עלול להפיח או להסיח דעתו מהן, כפי שראינו בהקדמה לסימן.
(ג) ואין מורין כן – תקנת חכמים היא שלא להניח את התפילין בלילה, אך בזמן שנהגו להיות עטורים בתפילין כל היום, לא חייבו חכמים לחלוץ אותן עם השקיעה, כדי לא להקשות על קיום המצווה. ומכל מקום אמרו בגמרא על כך "הלכה ואין מורין כן", שמא יירדמו בתפילין אם יישארו איתן בלילה.
(ד) ומורין כן – כדי שהתפילין יישמרו. אנו רואים שבגזירות חכמים הכול הוא שאלה של איזון: מצד אחד יש למנוע חשש של זלזול בתפילין בהנחתן בלילה, ומצד שני צריך למנוע את התבזות התפילין כאשר אינו יכול לשמרן. בזיון זה חמור יותר, ולכן אמרו חכמים שכשאינו יכול לשמרן, עדיף שיישאר עטור בתפילין אפילו בלילה.
סעיף ג
והיה רוצה לצאת לדרך בהשכמה (ה) – מניחם (ו), וכשיגיע זמנן ימשמש בהם ויברך (ז), דליכא למיחש שמא יישן בהם (ח), כיון שהשכים ויצא לדרך.
ומנחות ל"ו.
(ה) בהשכמה – לפני שהגיע זמן הנחת תפילין.
(ו) מניחם – בלי ברכה.
(ז) ימשמש בהם ויברך – ברכת המצוות צריכה להיות "עובר לעשייתן", כלומר לפני עשיית המצווה; ובמקרה זה, שכבר הניח את התפילין, הברכה היא לפני המשך קיום המצווה, שהלא קיום מצוַת התפילין אינו מסתיים ברגע ההנחה, אלא זו מצווה מתמשכת. ומכל מקום כותב השולחן ערוך למשמש בתפילין כדי לחבר את הברכה למצוַת התפילין. ואם בירך ולא משמש – ברכתו אינה לבטלה.
(ח) דליכא למיחש שמא יישן בהם – תרגום: שאין לחשוש שמא יישן בהן. כלומר, היות שאיסור הנחת תפילין בלילה הוא גזרה שמא יישן בהן, הרי שכאשר קם לצאת לדרך אין מקום לאיסור זה. אולם בכל זאת אין לברך, משום שכך היא תקנת חכמים, ואין היא משתנה מאיש לאיש. לכן מניח כעת את התפילין, ויוכל בבוא זמנן לברך עליהן.
למעשה, אדם שצריך לצאת מוקדם לעבודתו ומתפלל עם עלות השחר, מתחיל לעתים את תפילתו לפני זמן תפילין[4]. במקרה כזה יניח תפילין בלי ברכה, ויתחיל תפילתו, ובהגיע זמן תפילין ימשמש בהן ויברך.
סעיף ד
זהיה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה (ט), או שהיה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום (י), יניח ידו עליהם (יא) עד שיגיע לבית. ואם יש בית קרוב לחומה שמשתמרים שם, חולצם ומניחם שם.
זביצה ט״ו לפירוש התוספות.
(ט) ושקעה עליו חמה – הכוונה כאן לסוף השקיעה, כלומר צאת הכוכבים, ביום חול. ואף שראינו (בסעיף ב') שאין חובה לחלוץ את התפילין בצאת הכוכבים, החמירו חכמים בהולך בדרך שיחלוץ התפילין או שיכסה אותן, משום שבהולך בדרך חששו שהרואים יחשבו שמותר להניח תפילין בלילה.
(י) וקדש עליו היום – מדובר כאן באדם העטור בתפילין בזמן כניסת שבת, וכשהשבת נכנסת אינו יכול לחלצן מאחר שאינו יכול לטלטל את התפילין ברשות הרבים בדרכו לביתו (בעוד שכשעטור בתפילין הן נחשבות ללבוש). המציאות המתוארת בסעיף הזה אינה שייכת כל כך בזמננו. ראשית, משום שאין מנהגנו ללכת בתפילין כל היום; שנית, שהרי מנהגנו שיש תיק מיוחד לתפילין לכל אדם; ושלישית, מדובר כאן בהולך ברגל במקום ללא עירוב.
(יא) יניח ידו עליהם – כדי להראות שאינו מניחן בשביל המצווה, אלא משום שאינו יכול לחלצן.
סעיף ה
חיש מי שאומר שאם התפלל תפלת ערבית מבעוד יום (יב) עד שלא הניח תפילין, אין לו להניחם אחר כך (יג).
חתרומת הדשן ח"ב סימן קכ"א.
(יב) מבעוד יום – כלומר לפני השקיעה. שהלא זמן תפילת ערבית מתחיל בפלג המנחה[5].
(יג) אחר כך – אפילו לא הניחן עד כה, מפני שהואיל והתפלל ערבית, הרי זה כבר לילה עבורו. המחבר כתב זאת בשם "יש מי שאומר", אולם אין בדבר חולק וכך ההלכה. ונקט לשון זו כיוון שכך דרכו בהלכות שנאמרו על ידי אחד מהראשונים ואין להן התייחסות בספרים אחרים[6].
[1] ברכות דף כג ע"ב: "תנו רבנן: לא יאחז אדם תפילין בידו … ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי". ומובא להלכה בשלחן ערוך סימן מ"ד.
[2] על פי הגמרא בשבת דף מט ע"א: "אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי היא? אביי אמר: שלא יפיח בהן".
[3] כפי שראינו בסימן כ"ה ס"ק כ"ח. וראה מקורו בהערה 24 שם.
[4] שכפי שראינו בס"ק א', זמן "משיכיר את חברו" הוא כשש דקות אחרי עלות השחר, והיינו 66 דקות לפני הזריחה. ולקובעים עלות השחר 72 דקות לפני הזריחה אזי הזמנים סמוכים. אולם בשעת הדחק יש שסומכים על השיטות הקובעות את עלות השחר 90 דקות לפני הזריחה, ובמקרה כזה זמן תחילת התפילה מוקדם, אולם זמן תפילין נשאר, ועליהם להקפיד שלא לברך על התפילין לפני זמנן.
[5] ראה שו"ע ורמ"א סימן רל"ג סעיף א'.
[6] וראה במשנה ברורה (ס"ק יז) שכתב (בשם א"ר ופמ"ג) שיניחן בלי ברכה. וכך כתב גם כף החיים. ולא זכיתי להבין דבריהם, כי לכאורה קשה לפסוק כך נגד המחבר והרמ"א, ובמיוחד שרבים מגדולי המפרשים, וביניהם המג"א, הגר"א וברכ"י, לא העירו דבר, ומשמע שלא הרהרו אחרי דברי המחבר. ואולי הם סוברים שהיות שהשולחן ערוך אמר דינו בשם "יש מי שאומר", מסתפק הוא בדבר, לכן יניחן בלי ברכה. ואני בעניי לא זכיתי להבין, שהרי הבעיה כאן אינה בברכה אלא בהנחה, שהלא ודאי שמקיים מצוַת תפילין, אלא שגזרו חכמים שלא להניחן בלילה, ואם התפלל ערבית – נחשב כלילה, ומה לי אם אינו מברך, הלא סוף סוף מניחן! ואין זה דומה להנחת תפילין בזמנים מסופקים (כמו בחול המועד), שאז יש ספק אם מצווה להניח, ולכן יניחן בלא ברכה, שהלא כאן ודאי שיש חיוב – אלא שחכמים גזרו, ואף אם לא יברך לא יבטל בכך את תוקפה של גזרת חכמים.