בחיוב עונה
אבן העזר סימן עו
הרב שאול דוד בוצ'קו
1. השאלה
2. הבנת דברי הרמב"ם
3. חובת עונה ותדירותה
4. איסור מניעת עונה
5. האתגרים של הנמנע מ'עונה'
6. סיכום
1. השאלה
להלן שאלה שקיבלתי:
לכבוד הרב, שלום.
אני פונה אליך בתקווה למצוא אוזן קשבת ועצה נכונה. אני ובעלי נשואים שנים רבות, זכינו להקים משפחה ברוכת ילדים, וכיום אנו נמצאים בשלב מתקדם בחיינו, כאשר אני עצמי כבר הגעתי לגיל המעבר.
לאחרונה, חדל בעלי מלקיים עמי יחסי אישות. כאשר שאלתי אותו לפשר הדבר, הוא הסביר כי ראה בדברי הרמב"ם שקיום יחסי אישות פוגע בכוחו של הגבר וגורם לו חולשה. ובנוסף, כך גילה לי, חש איזו שהיא חולשה, אחר קיום היחסים, ולכן החליט להימנע מכך לחלוטין.
אני מוכרחה להודות כי נפגעתי, מאחר ויחסי האישות הם חלק חשוב ובלתי נפרד מחיי הנישואין שלנו. הם מעניקים לי תחושת קרבה עמוקה אל בעלי. היעדרם משפיע עלי לרעה, מבחינה רגשית ופיזית, ואני זקוקה להם.
אני מבינה את חששותיו של בעלי ואת רצונו לשמור על בריאותו, אך יחד עם זאת, אני סבורה כי הימנעות מוחלטת אינה הפתרון הנכון. לכן אבקש את חוות דעתו של כבוד הרב.
בתודה מראש, ובהערכה רבה.
2. הבנת דברי הרמב"ם
וזה מה שהשבתי לה:
שלום לך,
שמעתי את שאלתך, ואני מבין את מצוקתך. הרמב"ם עליו מבוססת טענתו של בעלך מובא בהלכות דעות (פרק ד הלכה יט), שם נאמר:
שִׁכְבַת זֶרַע הִיא כֹּחַ הַגּוּף וְחַיָּיו וּמְאוֹר הָעֵינַיִם וְכָל שֶׁתֵּצֵא בְּיוֹתֵר הַגּוּף כָּלֶה וְכֹחוֹ כָּלֶה וְחַיָּיו אוֹבְדִים. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי לא-ג) 'אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ'. כָּל הַשָּׁטוּף בִּבְעִילָה זִקְנָה קוֹפֶצֶת עָלָיו וְכֹחוֹ תָּשֵׁשׁ וְעֵינָיו כֵּהוֹת, וְרֵיחַ רַע נוֹדֵף מִפִּיו וּמִשֶּׁחְיוֹ. וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ וְגַבּוֹת עֵינָיו וְרִיסֵי עֵינָיו נוֹשְׁרוֹת. וּשְׂעַר זְקָנוֹ וְשֶׁחְיוֹ וּשְׂעַר רַגְלָיו רַבֶּה. שִׁנָּיו נוֹפְלוֹת. וְהַרְבֵּה כְּאֵבִים חוּץ מֵאֵלּוּ בָּאִים עָלָיו. אָמְרוּ חַכְמֵי הָרוֹפְאִים אֶחָד מֵאֶלֶף מֵת בִּשְׁאָר חֳלָאִים וְהָאֶלֶף מֵרֹב הַתַּשְׁמִישׁ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בְּדָבָר זֶה אִם רָצָה לִחְיוֹת בְּטוֹבָה.
הנה מבואר בדבריו, ששכבת זרע היא כוח הגוף וחיָּיו, וריבוי תשמיש עלול להזיק לבריאות. זאת ועוד, הרמב"ם הביא את דברי שלמה המלך שאמר "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ".
אולם, חשוב להבין את דברי הרמב"ם בהקשרם הנכון. דבריו מתייחסים לאדם ה"שטוף בבעילה", כלומר מי שמרבה בתשמיש יתר על המידה, באופן מפורז ובלתי מבוקר, עד כדי פגיעה ממשית בבריאותו. ואין הדברים מכוונים חלילה, כלפי מי שמקיים יחסי אישות במסגרת מצוות עונה, המלווה את חיי הנישואין באופן מתון וסביר, כחלק טבעי ובריא מחיי הזוגיות.
יתירה מכך, הרמב"ם עצמו, בפרק הבא (שם פרק ה הלכה ד), מציין כי אף שמותר לאדם לקיים יחסים עם אשתו בכל עת, ראוי לתלמיד חכם לנהוג באיפוק ולקיים יחסים בתדירות סבירה, כגון פעם בשבוע, וכך הוא כותב:
אַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֻתֶּרֶת לוֹ תָּמִיד. רָאוּי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה וְלֹא יְהֵא מָצוּי אֵצֶל אִשְׁתּוֹ כְּתַרְנְגוֹל אֶלָּא מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת אִם יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ.
מכאן ניתן להבין כי דבריו הראשונים אינם באים למנוע קיום יחסי אישות כלל, אלא להזהיר מפני ריבוי מופרז שלהם. ההדגשה היא על האיזון והמידה הנכונה.
3. חובת עונה ותדירותה
יחסי אישות הם מצוה מהתורה, כפי שנאמר בפרשת משפטים (שמות כא, י):
שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע.
הרמב"ם עצמו עוסק בחובה זו בהלכות אישות (פרק יב הלכות א ו-ב):
כְּשֶׁנּוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה בֵּין בְּתוּלָה בֵּין בְּעוּלָה בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל וְאַחַת הַגִּיֹּרֶת אוֹ הַמְשֻׁחְרֶרֶת, יִתְחַיֵּב לָהּ בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים וְיִזְכֶּה בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים.
וְהָעֲשָׂרָה שְׁלֹשָׁה מֵהֶן מִן הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הֵן. 'שְׁאֵרָהּ. כְּסוּתָהּ. וְעוֹנָתָהּ'. שְׁאֵרָהּ אֵלּוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ. כְּסוּתָהּ כְּמַשְׁמָעוֹ. עוֹנָתָהּ לָבֹא עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.
הרי שהוא מפרט כי אחת מעשר החובות של הבעל כלפי אשתו היא "עונתה" – החובה לקיים עמה יחסי אישות. זוהי זכותה הבסיסית של האישה וחובה של הבעל.
הרמב"ם אף מפרט את תדירות קיום יחסי האישות בהתאם למצבו הפיזי ומקצועו של הבעל (פרק יד הלכה א):
עוֹנָּה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. לְכָל אִישׁ וְאִישׁ כְּפִי כֹּחוֹ וּכְפִי מְלַאכְתּוֹ. כֵּיצַד. בְּנֵי אָדָם הַבְּרִיאִים וְהָרַכִּים וְהָעֲנֻגִּים שֶׁאֵין לָהֶם מְלָאכָה שֶׁמַּכְשֶׁלֶת כֹּחָן אֶלָּא אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְיוֹשְׁבִין בְּבָתֵּיהֶן עוֹנָתָן בְּכָל לַיְלָה. הַפּוֹעֲלִין כְּגוֹן הַחַיָּטִין וְהָאוֹרְגִין וְהַבּוֹנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אִם הָיְתָה מְלַאכְתָּן בָּעִיר עוֹנָתָן פַּעֲמַיִם בְּשַׁבָּת. וְאִם הָיְתָה מְלַאכְתָּן בְּעִיר אַחֶרֶת עוֹנָתָן פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת. הַחַמָּרִים פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת. וְהַגַּמָּלִים אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְהַמַּלָּחִין אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹנָתָן פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה מַתִּישׁ כֹּחָן וְדֶרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתָן מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת.
פסיקה זו מופיעה גם בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עו סעיפים א ו-ב):
עוֹנָתָהּ כֵּיצַד, כָּל אִישׁ חַיָּב בְּעוֹנָה כְּפִי כֹּחוֹ וּכְפִי מְלַאכְתּוֹ. וְהַטַּיָּלִים, עוֹנָתָם בְּכָל לַיְלָה.
הַפּוֹעֲלִים, אִם הָיְתָה מְלַאכְתָּם בָּעִיר, פַּעֲמַיִם בַּשַּׁבָּת; וְאִם הָיְתָה מְלַאכְתָּם בְּעִיר אַחֶרֶת, פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת. (וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֵינָם לָנִין כָּל לַיְלָה בְּבֵיתָם, עוֹנָתָן לִשְׁמוֹנָה יָמִים) (טוּר וְתוֹסָפוֹת בְּשֵׁם ר"י בַּר בָּרוּךְ). הַחַמָּרִים, פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת. הַגַּמָּלִים, אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. הַמַּלָּחִים, אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, עוֹנָתָם פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת; וְדֶרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתָן מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת.
מבואר כי אנשים בריאים שאינם עובדים בעבודה פיזית קשה חייבים בעונה מדי לילה. בעלי מלאכה שונים חייבים בתדירות נמוכה יותר, ותלמידי חכמים – פעם בשבוע, מכיון שתלמוד תורה מתיש את כוחם.
עם זאת, ישנה דעה מאוחרת יותר, אותה הביע ה"אגרות משה" (אבן העזר חלק ג סימן כח), ולפיה, בזמננו, גם תלמידי חכמים צריכים לקיים מצוה זו פעמיים בשבוע[1].
כיום מקובל לפסוק שגם מי שעוסק בלימוד תורה, צריך לקיים יחסים בתדירות גבוהה יותר מפעם בשבוע, בהתאם ליכולתו ולצרכי אשתו.
[1]. פסק כך, כי תלמידי חכמים של זמננו, אינם בדרגת תלמידי החכמים של זמנם.
4. איסור מניעת עונה
חשוב להדגיש, כי אסור לבעל למנוע מאשתו את "עונתה", כמו שכתב הרמב"ם, שם בהלכה ז:
אָסוּר לָאָדָם לִמְנֹעַ אִשְׁתּוֹ מֵעוֹנָתָהּ וְאִם עָבַר וּמָנַע כְּדֵי לְצַעֲרָהּ עָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר 'שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע'. וְאִם חָלָה אוֹ תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִבְעל יַמְתִּין שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁמָּא יַבְרִיא שֶׁאֵין לְךָ עוֹנָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. וְאַחַר כָּךְ אוֹ יִטּל מִמֶּנָּה רְשׁוּת אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה.
מבואר כי אסור למנוע את "עונתה" של אשתו, והנמנע בכוונה תחילה כדי לצערה, עובר על איסור לא תעשה מהתורה. אם הבעל חולה או תשוש ואינו מסוגל לקיים יחסים, עליו להמתין שישה חודשים עד שיבריא. לאחר מכן, עליו לבקש את רשותה להימנע מיחסים, או לתת לה גט ולשלם את כתובתה. אמנם כל זה נאמר רק באדם שהוא ממש חולה ותשוש, אך לא במי שהיחסים גורמים לו עייפות. הימנעות מוחלטת מיחסי אישות אינה אופציה הלכתית, אלא במקרים קיצוניים של מחלה ממושכת ובלתי ניתנת לריפוי, ובהסכמתה הבלעדית. ולכן בענייננו, הואיל ולא מדובר בגבר חולה, אלא שמי שהיחסים גורמים לו לעייפות, עליו לעשות מאמץ בקיום חובתו.
וברמב"ם שם הלכה טו, מוסבר מה קורה כאשר הבעל מסרב לקיים יחסים עם אשתו:
הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ וְאָמַר הֲרֵינִי זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָהּ אֲבָל אֵינִי בָּא עָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁשְּׂנֵאתִיהָ מוֹסִיפִין לָהּ עַל כְּתֻבָּתָהּ מִשְׁקַל שֵׁשׁ וּשְׁלֹשִׁים שְׂעוֹרוֹת שֶׁל כֶּסֶף בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. וְיֵשֵׁב וְלֹא יְשַׁמֵּשׁ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה הִיא לֵישֵׁב. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ הוֹלֶכֶת וְנוֹסֶפֶת הֲרֵי הוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא יִגְרָע'. שֶׁאִם שְׂנֵאָהּ יְשַׁלְּחָהּ אֲבָל לְעַנּוֹת אָסוּר. וְלָמָּה לֹא יִלְקֶה עַל לָאו זֶה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה.
כלומר, אם הבעל "מורד", ומסרב לקיים יחסי אישות עם אשתו בטענה שהוא שונא אותה, מוסיפים לכתובתה סכום כסף קבוע בכל שבוע. הוא חייב להמשיך ולפרנס אותה ולחיות עמה, אך אינו רשאי להימנע מיחסים. אף על פי שכתובתה גדלה והולכת, הוא עדיין עובר על איסור "לא יגרע". ההלכה מסבירה שאם הוא שונא אותה, עליו לתת לה גט, אך אסור לו למנוע ממנה את עונתה. הוא אינו נענש במלקות על איסור זה, משום שאין כאן מעשה פיזי אקטיבי, אלא הימנעות.
כמו כן, אסור לבעל לצער את אשתו, ולהצהיר, שלמרות שהוא אמנם מקיים עמה יחסים, הרי זה רק משום חובתו, כי באמת אינו רוצה. זהו איסור חמור מאד, עד שהגמרא (בבא מציעא נט, א) מתריעה על כך, כמאמר רב:
אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה.
5. האתגרים של הנמנע מ'עונה'
מלבד זאת, אני תמה כיצד יכול האדם להימנע מהרהורי עבירה, שהם (יומא כט, א) "קשים מעבירה" ממש. קשה במיוחד להימנע מהרהורים אלו בהקשר של איסור הוצאת זרע לבטלה, או הליכה לזונות. אפילו בתקופת הגמרא (קידושין פא, א) מסופר על רבנים גדולים, כגון רבי עמרם, וכגון רבי עקיבא, שכמעט חטאו ושכבו עם נשים, ורק ברגע אחרון גברו על יצרם.
עוד סופר שם על אחד החכמים, שנמנע מלשכב עם אשתו עקב גילו וקדושתו, ובסופו של דבר שכב עם מי שחשב לזונה, כפי שמסופר בגמרא[1]:
רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה, הוה אמר: הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה: מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי, מאי טעמא קאמר הכי? יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה. אמר לה: מאן את? אמרה: אנא חרותא דהדרי מיומא, תבעה, אמרה ליה: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא, שוור אזל אתייה ניהלה. כי אתא לביתיה, הוה קא שגרא דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה. אמרה ליה: מאי האי? אמר לה: הכי והכי הוה מעשה, אמרה ליה: אנא הואי. לא אשגח בה, עד דיהבה ליה סימני, אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני. כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה מיתה.
במילים פשוטות, רבי חייא בר אשי הפסיק לקיים יחסי אישות עם אשתו עקב גילו המתקדם. והיה רגיל להתפלל באופן קבוע "הרחמן יצילנו מיצר הרע", והרבה בלימוד תורה. אשתו שמעה אותו מתפלל כך ותהתה, הרי הוא כבר שנים נמנע ממנה, אם כן מפני מה הוא עדיין מתפלל על כך? יום אחד, רבי חייא למד בגינתו. אשתו החליטה לבחון את עוצמת יצרו. היא החליטה להתחפש לזונה ידועה בשם "חרותא", דמות שהייתה מוכרת כסמל לפיתוי מיני באותה תקופה, ועברה לפניו, ושבה וחזרה. רבי חייא, שלא זיהה אותה, ראה את יופייה והתלהב. הוא שאל אותה, מי היא. ענתה אשתו, אני "חרותא", וחזרתי כעת מעיסוקי. רבי חייא נמשך אליה, וכאשר ביקש ממנה לקיים עמו יחסים, היא הסכימה לכך ובתנאי שיביא לה רימון מהעץ. הוא מיד קפץ על העץ, הביא את הרימון, וקיים עמה יחסים.
לאחר שהתיישבה דעתו, הצטער מאוד, ונכנס לתנור אש בוער. שאלה אותו אשתו, מה פשר מעשיך? והוא סיפר לה את שאירע. היא ניסתה להרגיעו וגילתה את אוזנו, כי היא זו שהתחפשה ל"חרותא". רבי חייא, אף שידע שלא חטא ממש, ולא עבר על איסור הלכתי בפועל (כי בעצם שכב עם אשתו), בכל זאת, חש רגשות אשם כבדים על עצם המחשבה והתשוקה שחש כלפי אישה זרה. בסופו של דבר, מרוב צער ובושה, העניש את עצמו בצומות קשים, עד שחלה ומת.
סיפור טראגי זה מלמדנו, כי רוב בני אדם ואפילו גדולים וצדיקים, כמו רבי חייא בר אשי, אינם חסינים מפני יצר המין. גם לאחר שנים של הימנעות וניסיונות להימנע מיחסי אישות, היצר עדיין קיים ופעיל. יתירה מזו, הימנעות מוחלטת מיחסי אישות, במקום שתחליש את היצר, עלולה דווקא להגביר את עוצמתו ולהוביל את האדם למצבים קשים ולחטאים חמורים יותר. רבי חייא, שניסה להימנע לחלוטין, מצא את עצמו, בסופו של דבר, במצב גרוע יותר ממה שהיה לפני כן. הוא לא רק שכב עם מי שחשב לזונה, הוא גם הביא את עצמו למיתה, כתוצאה מכך[2].
יחסי אישות במסגרת הנישואין הם דרך טבעית ומותרת לספק את יצר המין. הימנעות ממסגרת זו עלולה לגרום לכישלונות מצערים.
לכן, חשוב להבהיר לבעלך, כי דברי הרמב"ם אינם מצדיקים הימנעות מוחלטת מקיום יחסים במסגרת הנישואין. מצוות עונה היא חובה הלכתית חשובה, ויש לקיימה באופן מתון וסביר, תוך התחשבות במצבו הפיזי.
[1]. שם עמוד ב.
[2]. ניתן להגדיר זאת כסוג של התאבדות.
6. סיכום
לכן, ישתדל יהודי זה להתאמץ בכל כוחו לאהוב את אשתו יותר מגופו, להראות לה סימני אהבה, ולקיים את חובותיו כלפיה, כפי שמצווה בתורה. גם כאשר אינו חש בטוב, עליו לומר לה שהוא אוהב אותה, לבקש את סליחתה, וכאשר יחזור לו כוחו, אחר יום או יומיים, יקיים את המצוה בשמחה.