דין ברכה על ישיבה בסוכה
סימן תרל"ט
1. מחלוקת הראשונים והכרעת השולחן ערוך
2. דברי המשנה ברורה
3. הצעתנו
4. מחלוקת הלבוש והט"ז
5. הערות
1. מחלוקת הראשונים והכרעת השולחן־ערוך
נחלקו הראשונים מתי ועל מה יברך הנכנס לסוכה: לדעת רבנו תם הברכה היא על האכילה בסוכה[1], ולדעת רוב הראשונים הברכה היא על עצם הכניסה לסוכה. ווה לשון הטור (סי׳ תרלט) בסיכום מחלוקתם:
מברכין על הסוכה בכל פעם ופעם שנכנס בה. ואפילו הנכנס בסוכת חבירו לבקרו צריך לברך בכל פעם ופעם … כך כתבו הגאונים שצריך לברך בכל פעם ופעם. ור״ת פירש כיון שעיקר קביעות שאדם עושה בתוך הסוכה היא האכילה – מברך על האכילה ופוטר כל הדברים. אפילו השינה, שהיא חמורה מהאכילה … כיון שהאכילה עיקר – פוטרת השאר.
והכריע המחבר להלכה כשיטת רבנו תם (תרלט, ח):
נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה.
הגר״א (שם, ד״ה "נהגו") ביאר תחילה ש״עיקר הקבע בסוכה היא האכילה", כלומר ביאר את פסק המחבר, אך סיים שאין שיטה וו עיקר. ווו לשונו:
אע״ג דלפי מסקנא דגמרא (סוכה מו,א) מברך אכל פעם שנכנס בה, מ״מ עיקר הקבע בסוכה היא האכילה, וכולם טפלים והיא פוטרת. ועי תום׳ דברכות יא,ב. ודעת הרי״ף והרמב״ם עיקר.
ב״דעת הרי״ך" נראה שכוונת הגר״א לדבריו: "נכנס לישב בה אומר בא״י אקב״ו לישב בסוכה״ (כב,א מדפיו). ובדעת הרמב״ם לדבריו: "כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה, מברך קודם שישב אשר קדשנו במצוותיו וצונו לישב בסוכה" (ו, יב). אם כן, גם הרי״ף וגם הרמב״ם הכריעו שיש לברך על עצם הכניסה לסוכה, ולכן כתב הגר״א ששיטה זו עיקר. ואולי יש בדברי הגר״א אף קושיה על המחבר: היה עליו להכריע כשני עמודי הוראה, הרי״ף והרמב״ם, ולא לפסוק כר״ת.
וקודם שנתייחס לקושיה זו נדון בדברי המשנה ברורה.
2. דברי המשנה ברורה
על דברי המחבר שם כתב המשנה ברורה (ס״ק מח, בעקבות הט״ז) שהמתענה (תענית חלום) או שאין דעתו לאכול פת באותו יום — חייב לברך בכניסתו לסוכה. והוסיף המשנה ברורה והביא את דברי החיי־אדם המרחיב את דין המברך "לישב בסוכה" גם כשאינו אוכל. וזו לשון המ״ב:
וכתב הח״א דהוא הדין כשיצא יציאה גמורה לאחר אכילה וחוזר ונכנס ולא יאכל עד הערב, וקודם האכילה יצטרך עוד הפעם לצאת לביהכ״נ, דבזה ,גם כן לכולי עלמא צריך לברך.
יש שרצו להסביר שפסק המ״ב שבכל שהייה שאין עימה אכילה (כגון שלפני האכילה הבאה ילך לבית הכנסת) צריכים לברך, כשיטת הגאונים. ולא פסק כר״ת אלא כשנכנס לסוכה ועתיד לאכול בשהייה זו, שלא יברך "לישב בסוכה" אלא על אכילתו[2].
אך אי אפשר לומר כן בדעת המ״ב, וזאת מכמה סיבות:
א. ההולך לסוכת חברו
מיד בהמשך דבריו מביא המ״ב שם את שיטת המגן אברהם לעניין ההולך לסוכת חברו באמצע הסעודה, ומשמע שהברכה שם תלויה באכילה, ואם אינו אוכל שם — לא יברך. וז״ל:
ומי שהולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו, דעת המ״א שאפילו אם היה בדעתו בשעת ברכה שילך באמצע הסעודה לשם ולשוב אח״כ מיד – אפילו הכי צריך לברך שם 'ליש• בסוכה׳, ההליכה הוי הפסק. ועל כן אם רוצה לאכול •סוכה זו דבר שאסור לאכול חוץ לסוכה – צריך לברך שם ליש• •סוכה …
ב. ברכה בקידוש הבוקר
על ברכת ׳לישב בסוכה׳ בקידוש בחג ובשבת בבוקר שלאחר הקידוש לא אוכל אלא מזונות, כתב המשנה ברורה (שם, ס״ק טז):
ועיין בשערי תשועה שכתב דלענין שבת ויו״ט בבקר, כשמקדש ואוכל פת כיסנין במקום סעודה [אף שאח״כ הולך לחוץ לקבל פני רכו וכדומה ונמשך כמה שעות עד זמן סעודה], לכולי עלמא יכול לברך לישב בסוכה, דכיון שאוכל אותה •תורת סעודה הצריכה לקידוש שפיר דמי שיברך ברכת סוכה …
מפורש שהמחייב בברכה אינו השהייה, כשיטת הגאונים, אלא האכילה.
ג. מסברה
אם נאמר שפסק כר״ת כשאוכל וכגאונים כשאינו אוכל, עולה שלמעשה פסק כגאונים, ולא חשש לשיטת ר׳ תם אלא לעכב מעט ברכתו אם נכנס לסוכה על מנת לאכול. ודבר זה אינו מסתבר.
ולכן נראה שלא זו כוונת המשנה ברורה בהביאו את דברי החיי־אדם.
אלא הבין המ״ב שהחיי־אדם חידש שמי שאכל פת שחרית ולא עתיד לסעוד לחם כל אותו היום עד הערב, הרי הוא כמתענה, ויברך כשנכנס לסוכה. ולכן לא קשה מההולך לסוכתו של חברו באמצע הארוחה, שהרי אינו כמתענה, ולא יברך אצל חברו אלא אם אוכל שם.
וקצת סיוע לסברה זו מלשון הטור אותה הבאנו למעלה, שכתב שלרבנו תם "מברך על האכילה ופוטר כל הדברים". לכן יודה רבנו תם שמי שאינו אוכל מברך על השהייה.
אך עדיין קשה מה סברה יש בזה, ומה לי אם יאכל עוד סעודה באותו יום או לא? איך הברכה בשהייה זו תפטור את המצווה בשהייה אחרת?
ולכן נציע הסבר מחודש בהבנת פסק המחבר והמשנה ברורה.
3. הצעתנו
יפה כתב הגר״א שמסתבר לפסוק כגאונים, הרי״ף והרמב״ם וסיעתם, ולא כשיטת ר״ת. ואמנם נראה לדייק בדברי המחבר שפסק כר׳ תם רק כי כך נהגו העם, שהרי ראינו שכתב
נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה.
וכך גם נראה מלשונו בבית יוסף, שאחר שהביא את שיטת ר״ת כתב:
וכתב המרדכי: וכן עמא דבר. וגם הרב המגיד כתב שכן נהגו העולם שאין מברכין אלא על הסעודה כדעת רבינו תם. וכן פשט המנהג.
וגם רבנו תם עצמו[3] לא הביא דבריו אלא בעקבות הקושיה "מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה?", ולא בא אלא לישב את המנהג.
ובזה יישבנו גם את דברי החיי אדם והמשנה ברורה. שהואיל ומעיקר הדין הלכה כגאונים, לא רצו האחרונים לפסוק שהמתענה ומי שאינו אוכל פת יפסיד את ברכת לישב בסוכה, לכן פסקו שבאדם זה יחזור הדין לעיקרו, ויברך על עצם השהייה בסוכה. והוסיף החיי אדם שגם מי שאכל פת שחרית ואינו עתיד לאכול עד הערב (כך היה מנהגם), גם הוא נחשב כמתענה. ואין לנו אלא חידושו.
אולם נראה לי להוסיף הסבר לחזק את המנהג ושיטת רבנו תם, שאמנם כל הנכנס לסוכה מקיים מצווה, אך אינו מחוייב בכך. ולכן אי אפשר לברך ׳אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה׳, שהרי אין חיוב בשהייה עצמה, ורק האוכל לחם חייב לאכול בסוכה. ואולי מכח סברה זו הכריע השולחן ערוך כשיטה זו[4]. ולפי זה מובנת שיטת הפוסקים שמחייבים לברך אך ורק כשאוכל דבר שחייב בסוכה מן הדין, בין אם עתיד לאכול ובין אם מתענה כל היום. כך מובא בכף החיים (על שו״ע שם אות צז) ובחזון עובדיה סוכות (עמוד קעז).
4. מחלוקת הלבוש והט״ז
כשבירך אדם לישב בסוכה (על סעודה או על אכילת ארעי של מזונות), ונשאר בסוכתו עד הסעודה הבאה, האם יש לשוב ולברך לישב בסוכה? כתב הלבוש (תרלט, סעי׳ ב) שלא, ושהמברכים שנית "טעות גמור הוא בידם, שהרי לא הסיחו עדיין דעתם … וברכה שאינה צריכה היא".
וחלק עליו בחריפות הט״ז (שם, ס״ק כ), ונימק דבריו שלפי ר׳ תם אנו מברכים על קביעות הסעודה, וכאן הרי התחיל קביעות סעודה חדשה, ולכן צריך לברך שנית[5].
ולפי הסברנו, שאנו פוסקים כר׳ תם משום שכך נהגו, אך מעיקר הדין הלכה כגאונים, רי״ף ורמב״ם, שיש לברך על כל שהייה, הרי נראה כאן כדברי הלבוש, שאין לברך מחדש, שהרי אין כאן שהייה חדשה.
אך מכח הסברה שהוספנו, שפסק המחבר שמברכים על האכילה הואיל ורק אכילה אסורה מחוץ לסוכה (בניגוד לשהייה בעלמא), יש מקום גם לסברתו של הט״ז וסיעתו, שהרי יש כאן אכילה חדשה. אולם לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה.
ולהלכה, המשנה ברורה (ס״ק מז) הביא את שתי השיטות, ובשער הציון (ס״ק פו) הכריע שלא יברך מדין "ספק ברכות להקל". וגם כף החיים (ס״ק צה) הכריע שלא יברך מדין ספק ברכות להקל, אלא שסיים "ומיהו במקום שנוהגים כדברי הב״ח והט״ז אין למחות, כמו שכתבנו בכמה מקומות דבמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל".
[1] כך משמע מהתירוץ הראשון בברכות דף יא,ב תוד״ה "שכבר נפטר", וז״ל: "וא״ת מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה? וי״ל דברכה דאכילה שמברכין לישב פוטרתו. א״נ משום שמא לא יישן והוי ברכה לבטלה, שהרי אין בידו לישן כל שעה שירצה". וכן כתבו בשמו הרא״ש (סוכה פ״ד סי׳ ג), המרדכי (סי׳ תשסה) ועוד. ובמנהגי מהרי״ל (הל׳ חג הסוכות א) ביאר שסמכו חכמים את המצווה ללשון הכתוב "בסוכות תשבו", ואכילה קרויה ישיבה.
[2] את הסבר זה ואת הקושיה הראשונה שנביא שמעתי מרה״ג יצחק שיינר שליט״א בעת ביקור בסוכתו. והדברים נכתבו תחילה כמכתב אליו.
[3] ראה למעלה הערה 1.
[4] ועדין קשה מדוע אין מברכים על השינה, שהרי אף אותה חייב לעשות בסוכה. וכאן נצטרך לתירוצו השני של ר״ת (הובא למעלה בהערה 1), שאין שליטה על השינה כי ייתכן שלא יירדם. וכך כתב גם הרא״ש (פ״ד סי׳ ג).
[5] ראה סיכום דעות הפוסקים במחלוקת זו בספר "חג האסיף" לרב ימ״ב ליברמן פרק ה אותיות סב־סג, עמ' קיב.