הרהור כדיבור
סימן ס"ב
1. סתירה בפסקי השו"ע
2. תירוץ הפרי חדש ודעת הרמ"א
3. פירוש הפרי מגדים
4. הבנת הט"ז
5. תירוץ על פי דברי הבית יוסף
6. סיכום
ישנן בהלכה כמה וכמה מצוות המצריכות דיבור. ועל המשנה (ברכות ג,ד) האומרת לעניין קריאת־שמע "בעל קרי[1] מהרהר בלבו ואינו מברך" מביאה הגמרא (דף כ,ב) מחלוקת אמוראים — רבינא ורב חסדא — האם הרהור כדיבור:
אמר רבינא: … הרהור כדבור דמי…
ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדבור דמי.
רבינא סובר שהרהור כדיבור, ואם הרהר בלבו יצא ידי חובתו. ורב חסדא סובר שהרהור לאו כדיבור, ואם הרהר בלבו לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולבטא בשפתיו[2].
1. סתירה בפסקי השו״ע
בשולחן ערוך ישנם שני סעיפים רצופים שנראים כסותרים זה את זה:
בסימן סב סעיף ג כותב המחבר:
צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו, ואם לא השמיע לאוזנו – יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו3.
כלומר: אם לא הוציא בשפתיו לא יצא ידי חובתו. אם כן משמע שהמחבר פסק כרב חסדא.
ובסעיף אחריו (סעיף ד) הביא את הדין באנוס:
אם מחמת חולי או אונם אחר קרא ק״ש בלבו – יצא.
ומכאן נראה לכאורה שפסק שו״ע כרבינא, שהרהור כדיבור דמי.
ונביא ארבעה תירוצים ליישב את דברי המחבר.
2. תירוץ הפרי חדש ודעת הרמ״א
הפרי חדש[4] מסביר שאין כוונת המחבר במילה "יצא" שבאמת יצא ידי חובתו, אלא "שהקב״ה יחשיב לו כאלו יצא ויקבע לו שכר, כי מה עליו לעשות". מקור פירוש זה נמצא ברבנו יונה[5], והביאוהו הב״י בסימן פ״ה והדרכי משה כאן. ולפי זה כשיעבור האונס יהיה חייב לחזור ולקרותה. והביא הביאור הלכה עוד גדולי אחרונים אחרים שפירשו כך. וכן סתם להלכה במ״ב ס״ק ז. ובביאור הלכה כתב שרוב הראשונים פסקו כרב חסדא, שהרהור לאו כדיבור, ולכן מסתבר מאד שהמחבר לא סטה מדבריהם.
ולשון שו״ע "יצא" לגבי אנוס קצת קשה לפירוש זה. ומתחדד הקושי אם נעיין בבית יוסף, שמביא כמקור לדין האונס את דברי האורחות חיים, וז"ל:
לפי דעת הירושלמי (ברכות א, א) נראה, שאם מחמת חולי או
- וחוזר המחבר על קביעותו לענין ברכת המזון (סי׳ קפה, סעי׳ ב): "צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו, ואם לא השמיע לאזניו — יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו.
- בפירושו במקום.
ברכות דף ח,ב ד״ה ׳לא יברך אדם׳, לעניין ברהמ״ז למי שידיו אינן נקיות. ולשונו: ״ואע״פ שאינו יוצא ידי חובתו אלא באמירה — יש לו להרהר בליבו, וה׳ יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה".
אונם אחר קרא ק״ש בלבו – יצא, שנאמר (תהלים ד) י אמרו בלבבכם׳.
ויותר נראה בדבריו שממש יצא ידי חובתו.
ואולי אפשר להסביר לשיטת הפר״ח את הלשון "יצא" שנקט המחבר, שמבחינת השכר והזכות יש למהרהר במצב אונס אותה הזכות שיש למי שיצא ידי חובת ק״ש.
ונראה לי שדעת הרמ״א כפירוש הפר״ח. שבדרכי משה[6] הביא תחילה את דברי הארחות חיים, שאם מחמת אונס הרהר בליבו — יצא, שנאמר ׳אמרו בלבבכם׳, ואחר הביא את דברי ר׳ יונה[7], שהי יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה. משמע מדבריו שהיות ופסוק ׳אמרו בלבבכם׳ אינו מן התורה, ואף לא הובא בגמרא על ידי העומדים בשיטה שהרהור כדיבור, הרי זה דין אחר, שה׳ רואה ללבב, ולא שממש יצא.
אולם הרבה מגדולי האחרונים לא קיבלו את הסברו של הפרי חדש, אולי, כאמור, כי אינו מתיישב יפה עם לשונו של המחבר שנקט "יצא":
ר׳ עקיבא איגר דחה את פירוש הפר״ח.
וגם מהט״ז אפשר לדייק שלא קיבל את פסק הפר״ח, כי פסק הט״ז (ס״ק א):
מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו, שאי אפשר לו ליטול ידיו ולברך, יהרהר הברכה בלבו וישתה.
והלוא אין זה אונס גמור, כי סוף סוף אפשר לטרוח ולקום, ואם התירו לו להרהר משמע שדעת הט״ז שממש יצא[8].
וגם המגן אברהם הבין שפירוש ״יצא״ — שממש יצא ידי חובתו[9]. וכן פירש דבריו הפמ״ג (אשל אברהם סי׳ סב, ס״ק ב) וז״ל: "ומסקנת המג״א משמע דיוצא באונס".
ולדעתם חזרנו לסתירה בדברי שו״ע, וצריך להסביר איך אפשר מחד לפסוק במישור העקרוני שהרהור לאו כדיבור, ומאידך לפסוק שחולה ואנוס יוצאים ידי חובת ק״ש בהרהור.
3. פירוש הפרי מגדים
הביאור הלכה הביא את הסברו של הפמ״ג, המציע שהמחבר פסק שמדאורייתא הרהור כדיבור, ומדרבנן הרהור לאו כדיבור. כלומר: המהרהר יצא ידי חובתו במישור דאורייתא, ותיקנו חכמים שיש גם לבטא בשפתיים. ובחולה פסק המחבר שיצא הואיל ובאנוס העמידו חכמים דבריהם על דין תורה[10].
ודחה ביאור הלכה דבריו, ואמר שלא משמע כן בב״י כאן ובסימן פ״ה ובסימן קפ״ה. ולא זכיתי להבין דבריו, כי אמנם במקומות אלו משמע לכאורה שהמחבר סובר שהרהור אינו כדיבור[11], אך המחבר אינו רגיל להדגיש בהלכות שמביא אם מן התורה הן או מדבריהם, ולכן אי אפשר לדעת את כוונתו במקומות אלו כשאומר "לא יצא", האם לא יצא מדאורייתא או הרי זה חכמים שגזרו שלא יצא.
יתכן שהמ״ב לא רצה לקבל את סברת הפמ״ג, כי קשה לו לומר שחכמים יגזרו על דין תורה ויאמרו "לא יצא" על מי שיצא מן התורה. אולם יש יסוד לגזרה כזו בכמה מקומות, למשל בדברי התוספות (ברכות טו,א ד״ה ׳אי׳), שאומרים בפירוש לעניין השמעה לאזנו בברכת המזון, שיש כח ביד חכמים לגזור שמי שיצא מן התורה לא יצא מדבריהם[12].
נשתדל להסביר מה טעם ראו חכמים לגזור שמי שהירהר בלבו לא יצא, ולא הסתפקו לחייב לכתחילה לבטא בשפתים.
הנה בכל התורה ישנה חשיבות גדולה למחשבה. והעוברים עברה בלא מחשבה — "אין עליהם שום נשיאות חטא, ואין צריכין רצוי כלל"[13]. ואף בעשיית מצווה אינה דומה עשייתה בכוונה לעשייתה ללא כוונה. ונראים דברי ר׳ צדוק הכהן:
בכל פעולת האדם המעשה הוא כמו גוף, והמחשבה נשמה. וגוף בלא נשמה אינו כלום. לכך מתעסק פטור, ואינו כשוגג דעל כל פנים מתכוין למעשה …[14].
ומאידך אנו רואים שהמעשה הוא העיקר, עד שאמרו חכמים
דברים שבלב אינם דברים[15].
(כמובן שנכונים הדברים בדינים שבין אדם לחבירו, שודאי בדברים שבלב אי אפשר ליצור חיובים כלפי חברו. אולם גם בשאר הלכות, כגון בנדרים, אין אדם מתחייב עד שמוציא בשפתיו.)
וצריך להסביר שבמישור העקרוני המחשבה היא העיקר, והדיבור הוא הנותן חיזוק וממשות למחשבה. כי כל זמן שאין ביטוי נאות למחשבה, המחשבה עדיין לא מחייבת, והרי זה כאבק פורח וכענן כלה. אבל אחרי שמבטאים את המחשבה יש לה ממשות, והרי היא יוצאת מן הכח אל הפועל.
ולפי זה מתבארים יפה דברי הפמ״ג: במישור העקרוני — מדאורייתא — הרהור כדיבור. אבל באופן מעשי — מדרבנן — הרהור לאו כדיבור. ולכן פסק המחבר שכל מי שיכול לבטא בשפתיו, אם הרהר — לא יצא, וצריך לחזור ולברך. אבל האנוס, שאינו יכול לבטא, בהרהור יצא ידי חובתו.
4. הבנת הט״ז
כבר הבאנו למעלה את דברי הט״ז (ס״ק א) האומר:
מזה יש ללמוד[16] במי שצמא בלילה במטתו, שאי אפשר לו ליטול ידיו ולברך, יהרהר הברכה בלבו וישתה.
הט״ז הבין שהשולחן ערוך פסק כרבינא, שהרהור כדיבור. ויש סימוכין לשיטתו מדברי הבית יוסף, כי הבית יוסף בסימן קפ״ה הביא תחילה את שיטת רבנו חננאל ודעימיה שפסקו כרב חסדא שהרהור לאו כדיבור, ואחר כך הביא את שיטת הרמב״ם, שפסק שהרהור כדיבור כדברי רבינא. וזה לשון הבית יוסף:
אבל הרמב״ם כתב בפ״א (מהל׳ ברכות ה״ז) 'ואם לא השמיע לאזנו יצא, בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו׳. וכן כתב גם כן הסמ״ג. ומשמע מלשונם דבמחשבת הלב קאמר.
הנה ב״י הביא מחלוקת ראשונים בענין הרהור כדיבור, ואמנם הרבה ראשונים פסקו כרב חסדא שהרהור לאו כדיבור, אבל הרמב״ם והסמ״ק אינם בטלים, ומכך שהביא הבית יוסף דעתם לבסוף משמע קצת שפוסק כמותם.
לכן חושב הט״ז שדברי המחבר בסעיף ד׳ הם המבטאים את שיטת המחבר, שהרהור כדיבור, ולכן מי שהרהר בלבו יצא ידי חובתו. והוסיף הט״ז שגם השוכב במיטתו יכול לסמוך על שיטה זו.
אולם לכתחילה אין זו הדרך הנכונה, כי צריך לחשוש לשיטות שסוברות שהרהור לאו כדיבור, ולשיטתם אפילו בדיעבד המהרהר לא יצא ידי חובתו.
גם בדיעבד יש הבדל באדם שאינו משמיע לאזניו, בין המבטא בשפתיו לבין מי שמברך בלבו בלבד: המבטא ואינו משמיע לאזנו — יוצא ידי חובתו לכל הדעות, אבל מי שמברך בלבו — לחלק מהשיטות אינו יוצא ידי חובתו. והמחבר בדבריו הקצרים העביר לנו את כל חילוקי הדינים. ניזכר בדבריו ונסבירם. כתב שו״ע:
(,) א צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו. • ואם לא השמיע לאוזנו – יצא, ג ובלבד שיוציא בשפתיו.
(״) ד אם מחמת חולי או אונם אחר קרא ק״ש בלבו – יצא.
- צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו — לכתחילה לכולי עלמא.
- ואם לא השמיע לאזנו יצא — לכולי עלמא, באם מתקיים התנאי המפורט בהמשך המשפט.
- ובלבד שיוציא בשפתיו — הואיל ואם לא ביטא בשפתיו יש פוסקים שאומרים שלא יצא ידי חובתו, ואנו חוששים לדעתם, לכן מאד צריך להקפיד לכל הפחות לבטא בשפתיו.
- מחמת חולי או אונם אחר — אבל אם לא ביטא בשפתיו — יצא, כי יש לסמוך על שיטת הרמב״ם להלכה, ולכן האנוס יכול לכתחילה לברך בלבו ולצאת ידי חובה.
מה שבסעיף ג׳ החמיר שו״ע אף שדעתו שעיקר להלכה להקל, הוא כדרכו בקודש, שבדבר שאין בו טרחה צריך להחמיר כדי להוציא את עצמו מן הספק. וכמו שכתב בבית יוסף בסוף סימן קסא: "ובאמת שכן ראוי לנהוג, כיון דלאו מילתא טריחא היא אמאי לא נפיק נפשין מפלוגתא".
5. תירוץ על פי דברי הבית יוסף
אפשר עוד להסביר את שיטת המחבר על פי דבריו המפורשים בבית יוסף. כאמור למעלה, הב״י הביא כמקור לדבריו את דברי האורחות חיים, שסובר שהאנוס שבירך בלבו יצא. וניזכר בדבריו:
לפי דעת הירושלמי (ברכות א, א) נראה, שאם מחמת חולי או אונם אחר קרא ק״ש בלבו – יצא, שנאמר י אמרו בלבבכם׳.
והנה אין ראשון שחולק מפורשות על דברי הארחות חיים, ודרכו של הבית יוסף לפסוק כדברי גאון או ראשון שאמר דברים מפורשים אף כשיש מקום לדייק שישנם פוסקים החולקים עליו[17].
ולכן גם כאן יש לפסוק כדברי הארחות חיים. ואם תשאל: הלוא הפסיקות סותרות זו את זו, שלדעת האו״ח הרהור כדיבור. נשיב: לסתם אדם ההלכה היא כרב חסדא, שהרהור לאו כדיבור, ובחולה הלכה כרבינא, שהרהור כדיבור.
והנה יש פסוקים שמהם אנו לומדים שהרהור לאו כדיבור, ויש גם מקורות שאפשר ללמוד מהם שהרהור כדיבור, כמובא בגמרא[18], והוסיף להם הארחות חיים את הפסוק "אמרו בלבבכם"[19]. ומבין הבית יוסף שפסקו חכמים שהרהור כדיבור בחולה, והרהור לאו כדיבור בבריא.
ואם תשאל: איך אפשר שפעם נפסוק הרהור כדיבור ופעם שהרהור לאו כדיבור? הנה הסברנו למעלה שהעיקר היא המחשבה, אלא שכל זמן שלא ביטא בשפתיו אין ממשות למחשבתו. אולם כל זה רק למי שיכול לבטא בשפתיו. מי שאינו יכול לבטא בשפתיו — המחשבה היא היא הדיבור שלו, המקסימום שהוא יכול לעשות, ולכן בחולה הרהור הרי הוא כדיבור.
נושאים נוספים בהלכות קריאת שמע
6. סיכום
ראינו ארבעה דרכים להבין את דברי המחבר:
- לפי הפרי חדש והמשנה ברורה, פסק השולחן ערוך שהרהור אינו כדיבור, והאנוס שהרהר ברכה בלבו כשיעבור האונס צריך לחזור ולברך. ונראה שכך פסק הרמ״א.
- לפי הט״ז פסק השולחן ערוך שהרהור כדיבור, ובעת הצורך מותר להרהר ברכה בלבו.
- לפי הפרי מגדים — מן התורה אדם יוצא בהרהור, ומדרבנן אינו יוצא בהרהור, ובאנוס העמידו חכמים דבריהם על דין תורה ויוצא בהרהור.
- הצעה נוספת — המחבר פסק בבריא שהרהור לאו כדיבור, ובחולה שהרהור כדיבור.
להלכה, ההבדל היחיד העולה מן השיטות הוא שמי שהיה אנוס והרהר בליבו, באם עבר האונס לפני זמן ק״ש, האם יחזור ויקרא. ונראה להלכה שבקריאת שמע דאורייתא יש להחמיר ולקרוא עוד פעם על מנת לצאת לכולי עלמא, וקשה להקל כדברי הט״ז ולהתיר הרהור בלב רק למנוע טרחה.
ולעניין ברכות, נראה להלכה ליוצאים ביד רמ״א שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לבטא בשפתיו יחזור ויברך, כפסק המשנה ברורה שמקורו ברבנו יונה. אולם לפוסקים על פי המחבר, מי שהרהר ברכה בלבו — יצא לגמרי, ואינו צריך לחזור ולברך. ובמיוחד בספק ברכות יש לסמוך על כל הפוסקים הנ״ל ועל פשטות לשון השולחן ערוך שאין לחזור ולברך.
[1] בזמן עזרא תוקן שמי שיצא ממנו שכבת זרע אינו יכול להתפלל עד שיטבול. תקנה זו בוטלה מאוחר יותר. המשנה אומרת שבעל קרי, על אף שאסור לו להתפלל, יהרהר קריאת שמע בלבו.
[2] ונחלקו ראשונים ביחס שבין מחלוקת אמוראים זאת לבין מחלוקת התנאים בשאלה האם צריך להשמיע לאוזנו כשקורא את שמע. ששנינו במשנה (ברכות ב, ג): "הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו — יצא. רבי יוסי אומר: לא יצא".
יש הסוברים שהמחלוקות זהות — לת״ק במשנה יצא משום שהרהור כדיבור, ולר׳ יוסי לא יצא הואיל והרהור אינו כדיבור.
ויש המבחינים בין המחלוקות: לשיטת ר׳ יוסי הקורא את שמע צריך להשמיע לאזנו, ולכן לכו״ע המהרהר לא יצא ידי חובתו. ונחלקו רבינא ורב חסדא לשיטת חכמים, הסוברים שיצא אף אם לא השמיע לאוזנו — האם, לדעת רבינא, די בהרהור בלבד; או, לדעת רב חסדא, צריך לפחות שיבטא בשפתיו, אף שאינו שומע, כדי לצאת ידי חובה. (יעויין ברא״ש פרק ג, סימן יד, שהביא את שתי האפשרויות).
[3] וחוזר המחבר על קביעותו לענין ברכת המזון (סי' קפה, סעי' ב): "צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו, ואם לא השמיע לאזניו – יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו.
[4] בפירושו במקום.
[5] ברכות דף ח,ב ד"ה 'לא יברך אדם', לעניין ברהמ"ז למי שידיו אין נקיות. ולשונו: "ואע"פ שאינו יוצא ידי חובתו אלא באמירה – יש לו להרהר בליבו, וה' יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה".
[6] הארוך כאן, ד״ה "דהרהור לאו כדבור דמי".
[7] שהובא לעיל בהע׳ 5.
[8] בהמשך נדון בהבנת הט״ז.
[9] סי׳ קפה, ס״ק א, לעניין ברכת המזון.
[10] ויעויין ברא״ש ברכות פרק ג, סימן יד, שהביא חילוק בין דאורייתא לדרבנן, אולם לא אליבא דרב חסדא אלא אליבא דרבינא.
[11] בסי׳ פ״ה אוסר להרהר בדברי תורה במקומות המטונפים, ובסי׳ קפ״ה מצריך בברכת המזון לפחות שיוציא בשפתיו.
[12] וכן נפסק שמי שלא אמר ברית ותורה בברכת המזון לא יצא ידי חובתו (ברכות מט,א), אף שאין רמז בתורה שצריך להזכיר ברית ותורה, וזו גזירת חכמים שלא יצא. וכעין זה בתוספות סוכה דף ט ד״ה ׳ההוא׳, שם מפורש שאדם אינו יוצא בסוכה גזולה אף שפסול מצוה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן. ועיין ב״י אורח חיים סימן רס״ט בעניין קידוש במקום סעודה.
[13] לשון הרמב״ן על ויקרא א, ד; יעוי״ש, שאינו על חייבי מיתת בי״ד. וראה שם גם על הרהורי עברה.
[14] צדקת הצדיק אות קמה. ובדומה בספרי חסידות רבים, כדוגמת תולדות יעקב יוסף פרשת תולדות אות ו, שפת אמת קדושים תרל״ט, ועוד.
[15] קידושין דף מט,ב וש״נ.
[16] אמנם הדיבור המתחיל בט״ז עולה על דברי הרמ״א בסעי׳ ד, שכתב: "ואף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס, יהרהר בלבו", אולם כבר ראינו בדברי הד״מ שמסתבר שדעת הרמ״א כר׳ יונה והפר״ח, שלא יצא ממש, ולכן אין הט״ז כשיטתו.
[17] עיין בית יוסף סימן קס (סעיף יא), שם מביא את דברי תרומת הדשן: "אך מאי דאשכחנא בפסקי הגאונים בהדיא להתיר, ולא אשכחן בפסקי גאון אחד אלא דדייקינן מיניה בהוכחה דהכי סבר, קשה לסתור בזה דברים המפורשים להדיא" [תרגום דבריו:
אך מה שמצאנו בפסקי הגאונים במפורש להתיר, ולא מצאנו (במפורש לאסור) בפסקי גאון אחד, אלא שדייקנו ממנו בהוכחה שכך סבר, קשה לסתור בזה דברים המפורשים]. ונראה לי שהבית יוסף הולך בדרך זו בהרבה מקומות, אלא שאין כאן המקום להאריך.
[18] ברכות טו,א: ״רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה: הקורא את שמע — צריך שישמיע לאזנו, שנאמר: ׳שמע ישראל׳. אמר ליה רבי מאיר: הרי הוא אומר ׳על לבבך׳ — אחר כונת הלב הן הן הדברים".
[19] הביא האו״ח מקור לדבריו בירושלמי, יעוי״ש. ומפורש יותר במדרש תהילים פ״ד, על הפסוק "אמרו בלבבכם": "כשאתה מתפלל התפלל בבית הכנסת שבעירך, ואם אין אתה יכול … ואם אין אתה יכול להתפלל על מטתך — הרהר בלבך. הדא הוא דכתיב ׳אמרו בלבבכם על משכבכם׳".