מצוות תלמוד תורה

סימן רמ"ה

1. מבוא
2. מהו היקפה של מצוות תלמוד תורה?
3. תשובת ה'פני יהושע'
4. הוצאת ממון על לימוד תורה
5. "הוא ללמוד ובנו ללמוד"
6. לימוד תורה – זכות או חובה?
7. מי חייב בלימוד תורה?
8. כמה זמן יש להשקיע בלימוד?
9. הערות

1. מבוא

מצוות תלמוד תורה היא יסוד גדול ביהדות, כפי שמובא במשנה:

ותלמוד תורה כנגד כולם^[2].

רבות נאמר על מעלתה העצומה של התורה: חכמינו זיכרונם לברכה קבעו כי "אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה"^[3], והוסיפו שהתורה מגינה על לומדיה^[4], שהיא תבלין ליצר הרע^[5], ושהיא מביאה לאהבת ה'^[6] ולעוד מעלות גדולות ורבות.

מעלת התורה מובאת גם בפסוקים רבים בתורה ובנ"ך, ודוד המלך ייחד פרק שלם שכל-כולו שיר אהבה לתורה:

אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'… בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן. בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ. בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ… גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ… גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל עֵת… לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי… מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי… תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ ה' וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי… (תהלים קיט).

2. מהו היקפה של מצוות תלמוד תורה ?

התורה מלמדת אותנו כי יש להגות בתורה בכל עת ובכל מצב:

"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז)^[7], "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא, יט), וכך מצווה הקב"ה את יהושע בן נון בבואו להנחיל את הארץ: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח).

לעומת זאת, מעיון בשתי סוגיות בגמרא עולה לכאורה כי חובת לימוד התורה קטנה ומצומצמת הרבה יותר:

אמר רבי אמי: מדבריו של רבי יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים 'לא ימוש' (מנחות צט, ב).

על פי דברי הגמרא במנחות אדם יוצא ידי חובת המצווה בקריאת פרק אחד בבוקר ופרק אחד בערב, ואולי אפילו בקריאת שמע בלבד.
סוגיה נוספת מורה אף היא כי אפשר להסתפק בלימוד מצומצם:

עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון זבולון בן דן, שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד, הלכות ואגדות.
מיתיבי: לימדו מקרא – אין מלמדו משנה; ואמר רבא: מקרא – זו תורה. כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן, כזבולון בן דן – שלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן – דאילו התם מקרא, משנה ותלמוד, הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד (קידושין ל, א).

זבולון בן דן למד מסבו "מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות". המקרא הוא התורה שבכתב, המשנה היא התורה שבעל פה, והתלמוד הוא העיון בסברות והבנת שורשי ההלכות. האגדות מלמדות את האדם מוסר, מידות טובות ואת הדרך הנכונה בעבודת ה', בדומה לספרי המחשבה שיש בידינו כיום מגדולי הראשונים והאחרונים.

בתחילת הסוגיה הובאה ראיה-לכאורה מזבולון בן דן שמצוות תלמוד תורה כוללת את כל ענפי התורה, אך מסקנת הגמרא לאור קושיית הברייתא היא שאין חובה ללמוד את כל הנושאים הללו – האב יוצא ידי חובה בלמדו את בנו מקרא בלבד.

כיצד ניישב את הפער בין החיוב המשתמע מלשון התורה לבין הסוגיות הללו, המצמצמות מאוד את היריעה ומסתפקות בלימוד קצר, ובמקרא בלבד?

כדי להשיב על השאלה נשוב לפתיחת הסוגיה במסכת קידושין ונרחיב את עיוננו בה:

עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון זבולון בן דן, שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד, הלכות ואגדות.

מיתיבי: לימדו מקרא – אין מלמדו משנה; ואמר רבא: מקרא – זו תורה.

המפרשים התקשו מדוע היה צורך להביא את דברי רבא – הרי קושיית הגמרא ברורה גם בלעדיהם!

רש"י מסביר שרבא בא למעט את הנביאים והכתובים. על פי רש"י דברי רבא הובאו כאן כדי לחדש לנו שאין צורך אפילו בלימוד התנ"ך כולו, אלא די בלימוד התורה בלבד.

ה'פרחי כהונה' מסביר שהיה אפשר ליישב את קושיית הגמרא בטענה שהברייתא משובשת, אך דברי רבא העוסקים בברייתא זו מוכיחים שאין לתרץ כך, ולכן הם הובאו.

3. תשובת ה'פני יהושע'

ה'פני יהושע' מסביר את הדברים אחרת:

בתחילת הסוגיה נאמר כי זבולון בן דן למד מקרא ומשנה ותלמוד וכו', והגמרא הקשתה מהברייתא המסתפקת בלימוד מצומצם בלבד: "לימדו מקרא – אין מלמדו משנה". האומנם יש כאן בהכרח סתירה? ואולי הברייתא כלל אינה עוסקת בשאלה מה הם התחומים שהאב חייב ללמד את בנו, אלא בשאלה אחרת – על אילו תחומים בתורה חייב האב להוציא ממון כדי לדאוג ללימוד בנו?

במסכת נדרים (לז, א) מובא כי אין לאדם ליטול ממון בתמורה למצוות או ללימוד תורה שבעל פה, אך בעבור תורה שבכתב הגמרא מתירה ליטול ממון. לפי ההסבר הראשון בגמרא הסיבה היא שלומדי התורה שבכתב הם בדרך כלל ילדים קטנים, כמובא באבות (ה, כא): "בן חמש שנים למקרא". מלמד התינוקות רשאי לקבל שכר על העבודה הנלווית ללימוד התורה – שאינה לימוד התורה עצמו: השמירה על הילדים בשעות הלימוד, ההקפדה על המשמעת וכדומה. לפי טעם נוסף המובא בגמרא השכר הוא על 'פיסוק טעמים', כלומר על לימוד הקריאה שנרכש אגב לימוד התורה שבכתב.

היינו יכולים לחשוב שגם הברייתא בסוגייתנו במסכת קידושין עוסקת בחובת התשלום, ולפיה האב מחויב לשלם מממונו כדי ללמד את בנו תורה שבכתב, אך פטור מללמדו תורה שבעל פה תמורת תשלום – שהרי אסור למלמד לקבל שכר על לימוד תורה שבעל פה. ואם כן, היינו טוענים שאומנם האב צריך ללמד את בנו מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות כפי שעשה סבו של זבולון בן דן, אך רק בעבור לימוד המקרא חובה על האב גם להוציא מממונו. כך היה אפשר לכאורה לפתור את הסתירה שהביאה הגמרא.

לדברי ה'פני יהושע', כדי להוכיח שהברייתא אינה עוסקת בחובת התשלום על לימוד תורה אלא בהיקף התורה שיש ללמד את הבן, מוסיפה הגמרא ומביאה את דברי רבא "מקרא – זו תורה" (שם). דברי רבא מבהירים שגם נביאים וכתובים אינם כלולים בחובת האב, וזאת על אף שמותר לקבל עליהם שכר, ומכאן שהברייתא אינה עוסקת בחובת התשלום על הלימוד אלא בעצם החובה ללמד את בנו.

4. הוצאת ממון על לימוד תורה

לעומת ה'פני יהושע', ישנם מפרשים שלשיטתם אכן הברייתא דנה בחובת תשלום האב על לימוד בנו.

הרמב"ם פוסק כי הרב חייב ללמד כל אדם מישראל, אף על פי שאיננו בנו:

כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר: 'והודעתם לבניך ולבני בניך'. ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצווה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אף על פי שאינן בניו, שנאמר: 'ושננתם לבניך', מפי השמועה למדו 'בניך' – אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויין בנים (הלכות תלמוד תורה א, ב).

אם החיוב ללמד תורה חל בנוגע לכל תלמיד, מהו אפוא החיוב המיוחד שיש לאב דווקא כלפי בנו?

יש לומר שהחידוש המיוחד בהנהגתו של 'אבי אביו' של זבולון בן דן היה בכך שהוא השקיע ממון כדי שנכדו ילמד תורה. לפי הבנה זו סוגייתנו עוסקת בחיוב התשלום על לימוד תורה: בתחילה מובא שסבו של זבולון בן דן הוציא ממון כדי שנכדו ילמד מקרא משנה ותלמוד, ואחר כך הגמרא מסיקה שרק על תורה חייבים להוציא ממון, אך אין חיוב הוצאת ממון על שאר תחומי הלימוד^[8].

לפי פירוש זה על כל אבא להנחיל לבנו את כל התחומים שבתורה: מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, וגם הרב חייב בכך. אומנם אבא שאין בכוחו ללמד את בנו בעצמו, והוא משלם לאחרים כדי שילמדו את בנו, אינו חייב להוציא ממון אלא רק בעבור לימוד התורה שבכתב.

מתי אפשר להסתפק ב"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"?

הצבענו לעיל על הפער בין החשיבות העצומה שמעניקים פסוקי התנ"ך ללימוד התורה, לבין סוגיית הגמרא בקידושין המסתפקת בלימוד מקרא בלבד. עתה נוכחנו לדעת כי הסוגיה המצמצמת את לימוד התורה עוסקת במצב מיוחד שבו האב אינו יכול ללמד את בנו בעצמו ונדרש לשכור מלמד בשכר כדי שבנו ילמד – אך למעשה גם לפי הגמרא יש חיוב על כל אדם ועל כל רב ללמד את התורה כולה על כל ענפיה.

באופן דומה יש להסביר את הסוגיה במסכת מנחות שראינו לעיל: לכתחילה על כל אדם ללמוד תורה 'יומם ולילה' כפי שנאמר בתורה, ודברי הגמרא "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצוות 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'" מתייחסים למצב מיוחד שעיסוקיו המרובים של האדם אינם מניחים לו ללמוד^[9]. ישנם אנשים שחייבים לעמול לפרנסתם שעות רבות, וישנם אנשים שבתקופות מסוימות מצויים בעומס רב ובלחץ זמן גדול. במצבים אלו די ב'פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית' (שם), אך ההדרכה הרגילה היא "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח)^[10].

5. "הוא ללמוד ובנו ללמוד"^[11]

רש"י מחלק בין חובת האב ללמד את בנו לחובתו האישית ללמוד בעצמו: "אינו מלמדו משנה – אין חובת בנו עליו אלא במקרא, מכאן ואילך ילמד הוא בעצמו" (קידושין ל, א ד"ה אינו מלמדו משנה).

מדברי רש"י עולה כי אומנם חובת האב כלפי בנו מצטמצמת ל'מקרא' בלבד, אך על האדם ללמוד בעצמו את התורה כולה, כפי שמדגישים הפסוקים בתנ"ך.

השולחן ערוך מוסיף שאבא שיש לו ממון חייב לשלם אף על לימוד המשנה והתלמוד של בנו, ורק מי שדחוק בממונו יסתפק בתשלום על לימוד התורה בלבד:

היה מנהג בעיר שלוקח מלמד תינוקות שכר – חייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה.

ואינו חייב ללמדו בשכר משנה וגמרא.

והני מילי דלא אפשר, דדחיקא ליה שעתא, אבל אם אפשר ליה – מצווה לאגמוריה משנה וגמרא הלכות ואגדות (רמה, ו).

אם נשזור יחד את דברי רש"י והשולחן ערוך נוכל לומר כי האב פטור עקרונית מלשלם על לימוד התורה שבעל פה של בנו, אך מכיוון שהבן עצמו חייב בכך הרי שעל האב לסייע לבנו לקיים את המצווה, אלא אם כן האב דחוק בממונו. ייתכן שאפשר ללמוד זאת מדברי הגמרא
שראינו: סבו של זבולון בן דן הוציא ממון כדי שנכדו יידע את כל תחומי התורה, על אף שהגמרא מסיקה שאין חובה בדבר. מכאן עלינו ללמוד שאף שאין זו חובה – ראוי לעשות כן במידת האפשר.

6. לימוד תורה – זכות או חובה ?

בהמשך הסוגיה במנחות (צט, ב) מובאת בגמרא מימרה מיוחדת:

תנא דבי רבי ישמעאל: דברי תורה לא יהו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.

הלימוד איננו עיסוק טכני או אמצעי להרחבת הידיעות, כי אם חיבור מיוחד בין הלומד לריבונו של עולם, לכן אין לגשת אל הלימוד מתוך תחושת 'חובה'.

התוספות מביאים כמה פירושים לדבר:

'לא יהו עליך חובה' – כאדם שיש לו חוב ואומר מתי אפרענו ואפטר, כך לא יאמר 'אשנה פרק אחד ואפטר', שאי אתה רשאי לפטור את עצמך מהן, כך פירש בקונטרס.
עוד יש לפרש: 'לא יהו עליך חובה' – שלא תעסוק אלא בהן, 'ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן' – שלא תעסוק בהן כלל, אלא 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ'.
אי נמי: 'לא יהו עליך חובה' – ללמוד כל התורה, כדתנן במסכת אבות 'לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל'.

הפירוש השלישי בתוספות סותר לכאורה את דברי השולחן ערוך, שלפיהם כל אדם חייב ללמוד את התורה כולה. אולם נראה שאין כאן מחלוקת כלל: אין חובה מוחלטת ללמוד את כל ההלכות, ואין כל אדם מסוגל לכך, אך יש חיוב על כל אדם ללמוד מכל ההלכות, מתוך איזון בין תחומי התורה השונים:

חייב אדם לשלש למודו: שליש בתורה שבכתב – דהיינו הארבעה ועשרים (=24 ספרי התנ"ך).
שליש במשנה – דהיינו תורה שבעל פה, ופירושי תורה שבכתב בכלל זה.
שליש בתלמוד – דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצוות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה, דברים שלמד מפי השמועה (שולחן ערוך יורה דעה רמו, ד).

התורה היא אוצר אינסופי, "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא, ט), וקשה לזכות ולהקיף את כולה בשלמות. עם זה, חובתו של האדם ללמוד ככל האפשר, מכל התחומים שבתורה, ואף שלא עליו המלאכה לגמור הרי שאין הוא בן חורין להיבטל ממנה.

7. מי חייב בלימוד תורה ?

נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, ואין האשה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד חייב ללמד. כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצווה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו, שנאמר ושננתם לבניך. מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך… (רמב"ם הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכות א-ב).

פתיחת הרמב"ם להלכות תלמוד תורה תמוהה: הרמב"ם פירט תחילה מי הם הפטורים מהמצווה – עוד בטרם התייחס לעצם קיומה של מצווה שכזאת!

ואכן, השולחן ערוך נקט בדרך מובנת יותר: סימן רמה פותח במצווה ללמד את בנו תורה, וסימן רמו פותח בחובה המוטלת על כל אחד ואחד מישראל:

מצוות עשה על האיש ללמד את בנו תורה. ואם לא לימדו אביו – חייב ללמד לעצמו… (רמה, א).
כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה… (רמו, א).

נראה שלא בכדי בחר הרמב"ם בסדר שבחר ופירט תחילה את הפטורים מהמצווה.

האב חייב לחנך את בנו למצוות – ליטול לולב ולהתעטף בציצית, לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, אולם מצוות החינוך למצוות המוטלת עליו היא מדברי חכמים ולא מהתורה. לעומת זאת החובה ללמד את בנו תורה היא חובה מדאורייתא. דברי הרמב"ם מדגישים את חשיבותה העצומה של מצוות תלמוד תורה – כי על אף שקטנים פטורים מתלמוד תורה כשם שהם פטורים מדאורייתא מכל המצוות, חובת האב ללמד את בנו תורה היא חובה מן התורה!

המצווה חולשת על כל חייו של האדם – מראשית ילדותו ועד למותו:

מאימתי מתחיל ללמד לבנו? משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו: 'תורה צוה לנו' וגו' ופסוק ראשון מפרשת שמע, ואחר כך מלמדו מעט מעט עד שיהא כבן ששה או כבן שבעה, ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות (שולחן ערוך יורה דעה רמה, ה).
עד אימתי חייב ללמוד? עד יום מותו, שנאמר: 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך' (שם רמו, ג).

8. כמה זמן יש להשקיע בלימוד ?

ראינו כי על האדם ללמוד מכל תחומי התורה ולהקדיש ללימוד זמן משמעותי מיומו, ורק כשאין לו אפשרות הוא יוצא ידי חובה בפרק בבוקר ופרק בערב.

מהו אותו "זמן משמעותי"? האם יש הגדרה מדויקת כמה שעות יש להקדיש ביום ללימוד?

ראינו לעיל כי "חייב אדם לשלש לימודו". בהמשך ההלכה מביא השולחן ערוך דוגמה מאדם הלומד תשע שעות ועובד שלוש שעות:

כיצד? היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו שלש שעות ביום ותשע בתורה, קורא שלש מהם בתורה שבכתב, ובשלש תורה שבעל פה, ובשלש יבין דבר מתוך דבר. במה דברים אמורים? בתחילת לימודו של אדם (רמו, ד).

אומנם ברור שזו דוגמה בלבד שאינה מגדירה מהו החיוב אלא מתמקדת באופן החלוקה של הלימוד, אך אנו יכולים ללמוד ממנה על החשיבות הגדולה של התורה, שלה מקדיש האדם חלק גדול מיומו.

השולחן ערוך מציין כי אחרי שיצא מהתפילה ילמד ואז יצא לעבודתו. הוא אינו מציין כמה זמן יש ללמוד, אך מדגיש כי על האדם לעשות את תורתו קבע:

אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש, ויקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה… אחר כך ילך לעסקיו, ד'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון', כי העוני יעבירנו על דעת קונו. ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו (אורח חיים קנה-קנו).

כמובן שהזמן המוקדש ללימוד משתנה בין אדם לאדם, לפי עיסוקיו ויכולותיו. באופן כללי נראה לי שרוב בני האדם צריכים ללמוד לפחות שעה בבוקר ושעה בערב. בימי חופשות יש כמובן להוסיף בלימוד התורה מעבר לכך.

ישנם בעלי בתים החשים שיומם כה עמוס עד כי לא נותר להם כל זמן לעסוק בתורה. ואולם, כשיבחנו כמה זמן נותר להם באמת מסיום העבודה ועד לשעת השינה הם יגלו כי זמן רב מתבזבז בלא מעש ובלי כל תועלת. כמובן שעל האדם לסייע לרעייתו ולהשקיע בחינוך ילדיו ובקשר עימם, אך גם אחרי שמקדישים לכך זמן – עדיין נותר פנאי כלשהו שאותו עלינו להקדיש ללימוד התורה.

גם אדם שלא מצא עבודה המאפשרת לו לקבוע עיתים ללימוד התורה אינו נפטר מהלימוד כליל, ועליו להקדיש לכך מעט זמן בבוקר ובערב. אומנם הזמן שילמד בו יהיה קצר, אך חשוב לזכור שהאיכות חשובה לא פחות מהכמות. הגדרת המושג "תורתו קבע" איננה בהכרח הגדרה כמותית, כי אם הגדרה איכותית המדגישה שהתורה היא הדבר העיקרי והחשוב ביותר בחייו של האדם .

בגמרא במנחות שהובאה לעיל (צט, ב) נחלקו האם לדעת רבי שמעון בר יוחאי טוב להביא לידיעתו של עם הארץ שקריאת שמע שחרית וערבית פוטרת מחיוב לימוד תורה, או שעדיף להימנע מכך:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ.

הרמ"א (רמו, א) ופוסקים נוספים הביאו את דינו של רבי שמעון בר יוחאי – שאפשר לצאת ידי חובה בקריאת שמע שחרית וערבית – ולא ציינו שאין לומר זאת בפני עם הארץ, ולכן נראה שפסקו שהדבר מותר^[12]. מה הטעם בזה? רש"י מסביר שכאשר עם הארץ יבין כמה שכר מובטח למי שלומד מעט כל כך, הוא יתאמץ ללמוד עוד ועוד כדי להכפיל ולשלש את שכרו:

מצווה לאומרו בפני עם הארץ – דסבר משום קרית שמע נוטל שכר גדול כזה 'כי אז תצליח את דרכיך', אם היה עוסק כל היום – כל שכן ששכרו גדול, ומרגיל את בניו לתלמוד תורה…

כך הדבר גם ביחס לשכר הרוחני: לימוד התורה, ואפילו לימוד קצר, מקשר את האדם לקב"ה. קישור זה יגרום לו לרצות להתקרב לה' יתברך עוד ועוד ולהוסיף בלימוד התורה.

יש לזכור כי כאשר יש רק זמן מועט, על האדם להשקיע אותו בלימוד המביא לידי ידיעת המצוות, בבחינת 'גדול תלמוד המביא לידי מעשה' (קידושין מ, ב):

חייב אדם ללמוד בכל יום תורה שבכתב, שהוא תנ"ך ומשנה וגמרא ופוסקים. ובעלי בתים שאינם לומדים רק שלש או ארבע שעות ביום לא ילמדו בגמרא לחוד, דבזה אינו יוצא, אלא צריך שילמוד דווקא גם ספרי פוסקים כל אחד כפי השגתו (משנה ברורה אורח חיים קנה, ג).

אלו הן הדרכות לאדם העמל לפרנסתו, אך בחורי ישיבה מצֻווים לעסוק בתורה 'יומם ולילה' באופן הרבה יותר משמעותי.

בתחילת חייו על האדם להשקיע את כל כולו בתורה כדי לקנות את היכולת ללמוד, לבנות את בניינו הרוחני ולרכוש את הכלים שבעזרתם יכוון בעזרת ה' את כל חייו על פי דרכה של תורה.