זכירת יציאת מצרים בפסח ובכל השנה

[1] מובאת ברמב"ם הל' קריאת שמע א,ג: "ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".

[2] מובאת ברמב"ם הל' חמץ ומצה ז,א: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן".

[3] מצוה כא אות א.

[4] הל׳ חמץ ומצה פ״ז.

[5] ואמנם המנחת חינוך התייחס לרוב הנקודות האלו, ודחאן כיוון שהנפקא מינה שלהם להלכה היא רק לכתחילה או רק מדרבנן, אך יש בהם לחדד את ההבחנה שבין המצוות.

[6] שפסק הרמב״ם כרב, שאמר: "מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי ע״ז היו אבותינו" (פסחים דף קטז,א).

[7] לשון רבן גמליאל בפסחים י, ה, והובאה ברמב״ם שם ה״ה.

[8] המנחת חינוך דוחה תירוץ זה בעקבות דברי הר״ן, שמשמע ממנו שכוונת המשנה

[9] לבסוף מוצא המנחת חינוך נפ״מ הלכתית בדרך הפלפול בין המצוות, בעקבות דבריו כי המצוה בכל לילה נלמדת מדרשת המילה "כל ימי חייך", בעוד שמצות הסיפור בליל ט״ו מפורשת בכתוב. וזו לשונו: "ואפשר לומר כיון דזכירת יציאת מצרים בלילות לא דרשינן אלא מריבויא דכל, אם כן לא הוה אלא מדרשה, וחלה שבועה אם נשבע שלא יזכור … אבל בליל ט״ו היא עשה מפורשת, אם כן אין שבועה חלה". וכמובן שקשה לקבל שזה כל ההפרש בין שתי המצוות.

[10] הפרי־מגדים תירץ קושיה זו שדרך הרמב״ם למנות כמצווה רק מצוות הנלמדות מפסוק הכתוב בלשון חיוב, ואילו המצווה לזכור בכל יום לא נכתבה בלשון חיוב, אלא כנתינת טעם לאכילת מצה: ״ עזב עת י מים תא כל עליו מצות … ל נ! ען תזכר את יום צא וגף מ ארץ מ צ־ים כל י מי חייך״. אך עדין קשה: אם אין זו מצוה — כיצד המשנה מביאה פסוק זה, ומדוע מחייב הרמב״ם לזכור בכל יום; ואם זו מצוה — מדוע אין היא מנויה במניין המצוות? וצריך לומר שזו מצווה מן התורה אף על פי שאין בו עשה וכצער בעלי חיים שהוא דאורייתא אף שאין בו לאו או מלאכה בחול המועד שאין בו לאו אף לסוברים שהוא דאורייתא.

[11] המנחת חינוך גם הקשה על רש״י שאין מקור לדבריו שהפסוק ׳זכור׳ מתייחס לחיוב היומי. אולם בהגהות ההוצאה החדשה של המנחת חינוך הראה שמקור דברי רש״י מפורש במכילתא (שלא עמדה לפני המנ״ח).

[12] שמות כ, ח. ואף הרמב״ם (חמץ ומצה ז, א) השווה בין הלשונות: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר ׳זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים׳, כמו שנאמר ׳זכור את יום השבת׳".

[13] דברים כה, יז.

[14] דברים כד, ט.

[15] יעויין בהכרעת הב״י או״ח תקל: ״דאיסור מלאכה בחול המועד דבר תורה … אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם". וראה סיכום העניין במ״ב סימן תקל ס״ק א.

[16] פסחים קח, בשם ריב״ל.

[17] טור ושו״ע או״ח תעג, יד.

[18] מ״ב שם ס״ק מה. ובתעד, ו, כתב הרמ״א על אמירת הגדה: "ויאמרו בלשון שמבינים הנשים והקטנים … כדי שיבינו הנשים והקטנים". ודייק מכאן המ״ב (ס״ק סד) שנשים חייבות בקריאת ההגדה.

[19] יעויין בברכי יוסף (לחיד״א) סי׳ תעג ס״ק טו.

[20] הבאנו דבריו למעלה בהע׳ 1.

[21] למשל: פרי חדש סימן סז; שו״ת שאגת אריה סימנים א־ב; הקדמת הפרי מגדים להל׳ ק״ש; משכנות יעקוב או״ח סי׳ עט; קרן אורה תחילת ברכות; מנחת כהן, ספר מבוא השמש, מאמר ב פי״ג; הגרי״ד סולוביצ׳יק, "שיעורים לזכר אבא מרי", הוצ׳ מוסד הרב קוק תשס״ג, ח״א, עמ׳ יג־יח.

[22] כסף משנה הלכות ק״ש ב, יג.

[23] כפרי חדש שם, וכן כתב הרב קפאח.

[24] כלחם משנה הלכות ק״ש ב, יג; הקדמת הפמ״ג להל׳ ק״ש; ערוך השולחן; הגרי״ד סולוביצ׳יק שם ועוד.

[25] וראיה לדבר בפסק הרמב״ם (הל׳ ק״ש ב, י,): "ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא — חוזר וקורא, ומברך לפניה ולאחריה", ולא סייג דין זה לפסוק ראשון. וחזרה במקרה של ספק מצביעה בדרך כלל על חיוב מהתורה. אמנם אפשר לטעון, שעדיף בספק לחזור על כל קריאת שמע בגלל שאין בה ברכה, ולכן אין כאן חשש של ברכה לבטלה, או שאם כבר חוזר וקורא יקרא כתיקונו (עיין כסף משנה ולחם משנה שם). אולם אין זה מתאים לסוגיית הגמרא עליה נשען כאן הרמב״ם (ברכות כא,א), שמפורש בה שהחזרה היא בגלל שקריאת שמע מדאורייתא. ועוד, שאם החזרה על כל קריאת שמע היא רק חומרא ולא מן הדין, הרמב״ם היה צריך להדגיש שעל הפסוק הראשון חוזר מעיקר הדין, ואם ודאי אמרו — לא יחזור על הברכות, אך הרמב״ם לא חילק כאן בין הפרשיות.

[26] ברמב״ם הל׳ ק״ש ב, א, ומקורו בברכות יג,ב.

[27] כך במצוות רבות. בנטילת לולב, למשל, יש לכוון לקחת את הלולב כי כך ציונו הבורא, ולמ״ד "מצוות מריכות כוונה" כוונה זו מעכבת. וישנה כוונה נוספת, על מהות המצווה, כגון שיבקש מה׳ שיעצור טללים רעים (סוכה לז,ב) וכולי. אך אפשר שבק״ש גם הכוונה השניה היא מעיקר המצוה. יעויין במ״ב סי׳ ס ס״ק ז.

[28] מנחות מג,ב.

[29] לשון הטור או״ח תחילת סי׳ כד: "אע״פ שאין אדם חייב לקנות טלית בת ארבע כנפות כדי שיתחייב בציצית, אלא דוקא אם רוצה להתכסות בטלית בת ד׳ כנפות חייב להטיל בה ציצית, מ״מ טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז במצות ציצית שיהיה לו בגד קטן מצוייץ שילבש אותו כל היום, כי עיקר מצותה על זכירת המצוות, ובכל שעה ובכל רגע צריך לכך".

[30] דנו בדבריו למעלה, ראה הערות 2 ו־11.

[31] ומה שהביא בעל מנחת חינוך בשם ראשונים, שפרטים אלו אינם אלא למצוה מן המובחר או מדרבנן, זה דוקא לאותם הסוברים שהחיוב של כל השנה והחיוב של ליל הסדר באים מאותו מקור. אבל אם נאמר שאלו שתי מצוות נפרדות, יתכן שדינים אלו, ובמיוחד ההגדה לבנים, הינם חלק אינטגראלי של המצוה.

[32] וכפי שמדגיש הרמב״ם בהלכותיו (חמץ ומצה ז, ו): "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים".

[33] או״ח ס, ד.

[34] בגמרא (ברכות כא,א) נחלקו אמוראים אם קריאת שמע דאורייתא או אמת ויציב (כלומר אזכור יציאת מצרים) דאורייתא. ההלכה נפסקה שקריאת שמע דאורייתא. ומה עם אמת ויציב? רוב המפרשים מבינים שכולם מודים שאזכור יציאת מצרים הוא מן התורה, ומסקנת הסוגיה שאמת ויציב דרבנן הואיל וכבר הזכירו כבר יציאת מצרים בקריאת שמע.

אולם לא כך הבין הבית יוסף. לשיטתו המחלוקת היא האם קריאת שמע היא מן התורה או שאזכור יציאת מצרים הוא מן התורה, ולהלכה ק״ש מהתורה והזכרת יציאת מצרים אינה מהתורה, ולכן לא הזכיר מצות הזכרת יציאת מצרים בשולחנו הגדול (הב״ח והט״ז האריכו לחלוק על הבית יוסף, ועל פיהם כתב המשנה ברורה שהזכרת יציאת מצרים היא מן התורה, אבל כאמור, אין זו דעת הבית יוסף).