0

סתימת חלון או דלת

סימן קע"ט

1. שאלתו של הרב יעקב מלול
א. האיסור הנזכר בצוואת רבי יהודה החסיד
ב. שיעור הנקב
ג. האם נתקבלה צוואתו בעולם
ד. דעת הרב עובדיה יוסף
ה. רוצה להרוס בית ולבנותו מחדש, האם עליו לחשוש?
ו. האם יש כזה דבר שדים?
ז. האם יש שדים בארץ ישראל?

2. תשובתי
א. מבוא
ב. הראיה מבלעם
ג. דעת הרמב"ם והחולקים עליו
ד. דברי החתם סופר
ה. ניסיון הסבר הצוואה
ו. למעשה

1. שאלתו של הרב יעקב מלול שליט"א

שאלני הרב יעקב מלול שליט"א, ר"מ בישיבתנו, לגבי סתימת חלון, אם יש לחשוש למה שכתב רבי יהודה החסיד בצוואתו, שלא לאטום חלון, או שניתן לסמוך על המקילים בכך. השקעה גדולה נלווית לשאלתו, בה הובאו בהרחבה, דברי הפוסקים לכאן ולכאן. ובפנותו אליי ביקש, שאכריע בשאלה, ואלו דבריו:

לכבוד מו"ר הרב שאול דוד בוצ'קו.

המנהג שלא לסתום דלת או חלון מובא בפוסקים רבים, וכעת הוא רלוונטי לגבי, באופן אישי. הנה מבקשים אנו לעבור בקרוב לקרוואן, בעזרת השי"ת. במהלך השיפוצים בקרוואן, נצרכו לאטום את חלון השירותים, חלון קטן של מטבח, וביקשו לאטום גם כניסה נוספת לבית (קיימת כניסה  נפרדת).

ניסיתי לקבץ את שיטות הפוסקים שדנו בנושא, אך הנושא עדיין טעון ליבון והכרעה. ע"כ פונה אני אל כבוד הרב שיחי', ומבקשו שיואיל נא להכריע בדבר, ואודה לו על כך מאד.

א. האיסור הנזכר בצוואת רבי יהודה החסיד

כתב רבי יהודה החסיד בצוואתו (מהד' מרגליות אות כ') "לא יסתום אדם חלון או פתח לגמרי, שלא יזיקו השדים, כי דרכן לצאת בו, אלא ינקוב בו נקב". בטעם הדבר יש מי שביאר, שלכל שד יש פתח המיוחד לו, בו הוא יוצא ובא. ואם סותמים את הפתח המיוחד לו, הדבר מטריחו, ויש חשש שיזיק.

כך גם כתב רבי יהודה החסיד עצמו, בספר חסידים (מרגליות סימן אלף קמ"ו) "ולולא שבני אדם היו מגידים מה שרואים, היו רואים דברים הרבה, כמו הבהמות שאין מגידות. כי האתון ראתה מה שלא ראה בלעם. ולמה לא נטה המלאך לצד ימין או לשמאל או יפרח באויר שאמר (במדבר כב, לב) 'כי ירט הדרך לנגדי'. אלא מכאן שסכנה לסתום חלונות ופתחים, לפי שמא נגזר לשדים שאין להם לעבור אלא באותו הדרך, ומטריח השדים במקום אחר, לכן 'ותלחץ [את] רגל בלעם אל הקיר' (שם פסוק כה) לעבור במקום הנגזר לו. ומנין שאין השדים יכולים לילך כי אם במקום הנגזר להם? כדאמר בפרק כל הבשר (חולין קה, ב) שהשד היה עומד תחת המרזב ושבר החביות, כי לא היה לו לזוז משם  וכו'".

פוסקים רבים נקטו את דברי רבי יהודה החסיד להלכה, כמפורט ברשימה הבאה: חיד"א (יוסף אומץ סימן לז), עיקרי הד"ט (הרב דניאל טירני, רבה של פירנצה סוף המאה ה-18, סימן ח' אות מ'), שיירי כנה"ג (יו"ד סי' קע"ט סעי' י'), זבחי צדק (סימן קטז' את עח'), בן איש חי (פרשת פנחס שנה שניה אות יז'), כף החיים (סי' קטז' אות קכב'), שו"ת שבט הלוי (ח"ו ס"ס קיא'), שו"ת שבט הקהתי (ח"ד ס"ס שכה'), הרב ר"א מבעלזא (ספר טובו אהליך פ"ב סימן ו')[1], שו"ת מעשה ניסים (הכהן, ח"ה סימן נא', לדינא מחמיר), הרב עובדיה (לקמן) ועוד רבים אחרים.

המצדדים בדבריו להלכה, לא ציינו אם קיים חילוק בין ארץ ישראל, לארצות אחרות. רבים מהם אף החמירו (חיד"א, זבחי צדק, כף החיים ועוד) גם בכותל המפסיק בין בית לבית-הכנסת.

ב. שיעור הנקב

הפתרון המוצע בספר חסידים הוא, לנקוב נקב כלשהו. ובזבחי צדק ובכף החיים כתבו פתרון נוסף ודומה: "במדינתנו, כשסותמין פתח, מניחין שם קנה חלול, מעבר לעבר".

אלא שלמרות שכתב ספר חסידים "ינקוב בו נקב", לא פירט מה גודלו.

  • הרב מבעלזא כתב (שם) שהנקב במקום בו היה החלון או הפתח צריך להיות בגודל אגרוף (והוסיף שניתן להכניס קופסה או משהו אחר בתוך הנקב, ואח"כ אפשר לסייד הקופסה מבחוץ. וסמך לזה ממשנה באהלות פרק יג משנה א, שפחות משיעור אגרוף נקרא סתום).
  • בשו"ת חיים ביד (פלאג'י, סימן כה) כתב, שצריך לנקוב נקב קטן.
  • בספר מילי דחסידותא (אות כג') כתב: "…עכ"פ כנהוג שע"י שמניחים משהו פילוש בכותל הוי ליה כלא סתמו, כן הוא בפתח ההוא ע"י שיעור עובי כותל."
ג. האם נתקבלה צוואתו בעולם?

התייחסתי עד כה באופן ספציפי, להוראה הנ"ל, לפיה יש להותיר נקב. כעת אציג באופן כללי את שני הצדדים, מחנה מול מחנה, האם אכן נתקבלה צוואתו, וקנתה אחיזה בקרב הציבור.

פוסקים רבים, ראשונים ואחרונים, סבורים שפשטה צוואתו בעולם, ויש לנהוג לפיה. דבריהם הובאו בשדי חמד ז"ל, במערכת ח', חתן וכלה. ר' חיים פלאג'י כתב (תוכחת חיים, במדבר דף ק' אות ה'): "אל תהא מיקל בצוואת רבינו יהודה החסיד זיע"א בשום צד, כי רוב שמתו בשנת תקצ"ב ובשנת תקצ"ז (היו מגיפות חולי רע בעירו איזמיר) היו ממה שעברו על הצוואות." וכ"כ בספר פלא יועץ (סוף ערך צוואה). כיוצ"ב כתב החיד"א (יוסף אומץ ל"ז). ראה עוד דברי הרב אליהו חזן, אב"ד אלכסנדריה (תעלומות לב, ח"א יו"ד סימן י"ט דף כ"ה ע"א): "ובעיר הקדש ירושלים תובב"א נזהרים בזה הרבה, וגם ביתר ערי תוגרמה שמעתי שנזהרים הרבה ברוב צוואת ר"י החסיד ז"ל, ורבים עברו ונענשו. ויש שאינם מקפידים ולא קפדי בהדייהו וכו', ומ"מ לא נאמר זה אלא באתרא דידעין לה לצוואה זאת ומקפידין בה שבוודאי אם בא אדם להמלך אין מתירין לו אלא אדרבה ראוי להודיעו חומר הסכנה ושומר נפשו ירחק מלחבול בעצמו וכו'." הרב יעקב עטלינגר, בעל ערוך לנר (בני ציון א ס"ס קכ"ד) כתב: "ספר חסידים רוב דבריו דברי קבלה, ובכמה מקומות מתנגדים לתלמוד, ואעפ"כ רבים חוששין להם, וגם הרבה פעמים הנסיון מעיד על דבריו, ולכן על פי דין התלמוד לא ידעתי חיוב, אבל אין בידי להשיב את דעת מי שלבו נוקפו שלא לחוש לדברי ספר חסידים, ובפרט דחמירא סכנתא מאיסורא."

ראה גם בספר אור משה (יעקב חיים סופר, נכד בעל ה"כף החיים", סימן א') שהאריך בזה. וראה בספר ברית כהונה (לרבי משה כלפון הכהן, אבן העזר, מערכת צ' אות א') שכתב וז"ל: "צוואות ר"י החסיד ז"ל, אשר בראש ספר חסידים, יש הרבה אנשים שמקפידים ונזהרים כדבריו בעניין הזיווגים, ויש הרבה אנשים שאינם מקפידים בזה, אם מצד חסרון ידיעה או דסומכים על הסוברים דצוואותיו ז"ל אינם אלא לזרעו, ואנחנו דרכנו להקפיד ולהזהר כל כמה דאפשר. וכן ראיתי להרב חיד"א בספרו יוסף אומץ סימן ל"ז דמסיק 'ותני לחוש לצוואות ר"י החסיד ז"ל'.

 

מאידך, מצאנו פוסקים ורבנים אחרים לפיהם, לא התקבלו דברי צוואתו בעולם.

שו"ת בית דוד משאלוניקי (יו"ד סימן נו) כתב, שצוואת ר' יהודה החסיד "לא נתפשטה בעולם, ורוב העולם אין נזהרין בזה, אין כאן סכנה… הרי דכל דבר דדשו ביה רבים, אעפ"י שהוא סכנה שומר פתאים ה', ועושין אותו לכתחילה".

הנודע ביהודה (תניינא, אבן העזר סי' ע"ט) כתב שצוואת ר"י החסיד אינה לכל העולם כ"א לזרעו אחריו (והוכיח כן ממה שדבריו סותרים הוראות רבות של הגמרא בענייני זיווג): "אבל האמת יורה דרכו כי החסיד לזרעו אחריו צוה לדורי דורות כי ראה ברוח הקדש שזרעו לא יצליח בזווגים כאלה, ובזה אינו סותר דברי התלמוד שהוא על הכלל, ודברי החסיד היא על הפרט, הא חדא." ואם כן כמו שלעניין זה צוואתו היא לבניו בלבד, הוא הדין בכל ענייני הצוואה האחרים שכתב שהם לבניו בלבד. (ומנגד באחרונים הנ"ל שהבאנו משמע, שצוואה זו אינה רק לבניו).

יש מי שכתב[2] בשם הרב דב קוק: "השיבני מרנא הגר"ד קוק שליט"א, כי מי שאינו יודע מדבר זה, או שיודע ואינו חושש, יכול לסתום הפתח, וגם מן שמיא לא יקפידו עמו." עוד אמר: "בענייני צוואת רבי יהודה החסיד נאמר מאי דאמרינן בפסחים קי' ע"ב "כללא דמילתא, כל דקפיד קפדי בהדיה, ודלא קפיד לא קפדי בהדיה." והגם דמסיים הש"ס התם, ומיהו למיחש מיבעי, וע"ש ברשב"ם (ד"ה כל). הני מילי בדברים הנאמרים בתלמוד, לא כן בצוואת ריה"ח דמאן דלא קפיד לא צריך למיחש כלל."

מפורסם מעשה על הדברי חיים מצאנז שציוה את נכדו מהר"ש מבאבוב לסגור חלון לגמרי, משום ענין מסויים, ורק אז הצליח להביא בנים לעולם. ראה "ארזי הלבנון" (עמ' קז). אך יש שכתבו שהוראת שעה הייתה.

בספר מילי דחסידותא (על צוואת ר" החסיד, אות כג') כתב שאם סוגר חלון זה ועושה באותו קיר חלון אחר כמותו, אין בזה חשש כלל. עוד כתב ש"אין חשש רק בפירוץ הפצימין, משא"כ כשיש היכר שסתמו רק לפי שעה אין חשש…". וראה בספר מבית הלוי (עמ' מ"ד, אות ח' ובהערה) בשם הרב וואזנר ששמע מהחזו"א שכל שאינו ממש כנידון הצוואה יש להקל, וכגון פתח אוורור וכיו"ב שאינו חלון ממש או דלת שפיר אפשר לסותמו. (ראה עוד שבט הלוי ח"ט סי' קס"ו, אג"מ יו"ד ח"ג סי' קל"ג).

הרב בן ציון מוצפי כתב שהאיסור לסגור פתחים בחלון או דלת הוא רק לנוהגים על פי צוואת רבי יהודה החסיד.[3]

הרב דב ליאור השיב לקולא באתר ישיבה[4].

ד. דעת הרב עובדיה יוסף

בדעתו של הרב עובדיה מצאנו שני הפכים. בצעירותו, פסק בשו"ת יחוה דעת, וכן בשו"ת יביע אומר (ח"ב אהע"ז סימן ז'), שאין להקפיד על צוואתו של רבי יהודה החסיד, כי לא נאמרו אלא לזרעו אחריו (וי"א שאף הם בקושי הקפידו). ומאידך בשו"ת הליכות עולם (שכתב מאוחר יותר) כתב לקיים את דברי ר"י החסיד, לעניין איסור סתימת חלון או פתח.

אלו דבריו בשו"ת יחוה דעת חלק ג' סימן עז':

"בכלל ישנם אחרונים רבים שסוברים שאין להקפיד כל כך להזהר בצוואותיו של רבי יהודה החסיד, שלא נאמרו צוואותיו אלא לזרעו אחריו, וכמו שכתבו בשו"ת נודע ביהודה תנינא (חלק אבן העזר סימן ע"ט), ובשו"ת דברי חיים מצאנז (חלק אבן העזר סימן ח').

וכן כתב הגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (חלק אבן העזר סימן קנ"ג) בשם הגאון בעל שב יעקב (סימן כ"ג), שכן קבל מגדולי הרבנים ע"ש. וכן כתב בשו"ת ערוגת הבושם (חלק יורה דעה סימן קי"ח).

ובאמת שאף זרעו של רבי יהודה החסיד לא הקפידו לשמור צוואותיו, וכמו שכתב בשו"ת שם אריה (חלק יורה דעה סימן כ"ז), וזת"ד: ושמעתי מהרה"ג הישיש מהר"ר מרדכי מרגליות, אב"ד סטנאב, שקיבל מאבותיו כי באסיפת גדולי הדור שהיתה בדורו של המהרש"א, והיה גם המהרש"א בתוכם, היו מדברים אודות צוואות רבי יהודה החסיד, ועמד המהרש"א על רגליו ואמר, הנה בצוואות רבי יהודה החסיד כתוב, שלא יקרא איש מזרעו את בנו לא בשם יהודה ולא בשם שמואל, ואנא מזרעא דרבי יהודה החסיד קאתינא, שאני מבני בניו, וזה שמי שמואל, ושם אבי יהודה, והגאון המחבר שם אריה כתב למצוא טעם לכך, שאפשר שהצוואה לא היתה אלא לזרעו ממש, ולא לדורות הבאים אחריהם, והמהרש"א היה אחר הרבה דורות ואיפלג דרא וכו' וצ"ע ע"כ.

ועיין עוד בשו"ת שם אריה (חלק אבן העזר סימן ל"ה – ל"ו). ואמנם בספר זכר דוד (פרק ע"ה, דף ר"ג ע"ב), הרעיש מאוד מצוואת רבי יהודה החסיד בנידוננו, שלא יתן סנדקאות של שני בניו לאדם אחד, ע"ש שהאריך בזה. אבל אין דבריו מוכרחים, שכבר ראינו לכמה מהאחרונים הנ"ל שלא חשו לזה כלל. ודלא קפיד לא קפדי בהדיה. (פסחים קט ע"ב). וראה עוד בשו"ת קהלת יעקב מקרלין (חלק אבן העזר סימן ד'), ובשו"ת אבן הראשה (סימן י"ד), ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קס"ט).

בסיכום: אין לחוש כלל לשבת סנדק שתי פעמים או יותר אצל אנשים שונים, ומכל שכן אצל בניו וקרוביו. ושומר מצוה לא ידע דבר רע."

לעומת זאת, בהליכות עולם (חלק ז עמוד רכא) חשש לדבריו:

"מי שיש לו בביתו תנור וכיריים מחוברים לקרקע, לא יתוץ אותם כדי להשתמש במקומם. וכן לא יסתום חלון או פתח לגמרי, אלא יניח בהם חור כל שהוא, ולא תאונה אליו רעה."

ובפירוט ההלכה כתב: "כ"כ ר"י החסיד וכן הובא בשו"ת יוסף אומץ להחיד"א ובזבחי צדק ושכן מנהגם. וע' בשו"ת בית דוד (חיו"ד סי' נו') ד"ה ועוד, שכתב על נידון זה, ונראה שכיוון שצוואת ר"י החסיד לא נתפשטה בעולם, ורוב העולם אינם נזהרים בזה, אין כאן סכנה, וכמ"ש בשבת (קכט:), כיוון דדשו בה רבים שומר פתאים ה'. ע"ש. אבל הגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (חיו"ד סי' מב') ד"ה גם מ"ש, כתב ע"ד הבית דוד הנ"ל, הנה הרב ז"ל דיבר במקומו, ברם כפי מה ששמענו וראינו בגבולינו הוא שנזהרים הרבה מאוד בדבר הזה, שלא יתוץ תנור וכיריים, ומי שלא נזהר מסתכן, והוא בדוק ומנוסה, ומי לא יחוש לנפשו במקום סכנה, ע"כ."

ה. רוצה להרוס בית ולבנותו מחדש, האם עליו לחשוש?

הרב חיים פלאג'י כתב על כך (שו"ת חיים ביד סימן כה)

"…איברא שראיתי בסה"ח סי' תס"א שכתוב וז"ל יש דברים שהם כדרכי האמורי ואעפ"כ מותר כגון אדם ששיבר בית ישן ובונה בית חדש באותו מקום או חדר, יש להדרים בבית להזהר שלא ישנו החדש מן הישן בפתחים ובחלונות אלא יכוונו לעשות בחדש כמו בישן, ולא ישנו. ואם לאו, יהא להם סכנה בחייהם מפני הממונים שדים או מלאכים והכל בספר הכבוד עכ"ל. הרי דאע"ג ששובר בית ישן ונפל הבנין עכ"ז קא מזהר שלא ישנו החלונות והפתחים מכמות שהיו בבנין הישן, והיה מקום לחלק בזה דשמא יש חילוק בין כשהאדם הורס הבנין הישן לעשותו מחדש, לנפל מאליו או נשרף ועדיין צ"ע, וכיוצא בזה הוה עובדא… ונראה לענ"ד דאסור לעשות כן, דחמירא סכנתא מאיסורא, ובפירוש כתוב בצוואת ר"י החסיד סי כג' ז"ל: "לא יסתום אדם חלון ופתח…" הרי דאיכא משום סכנה שיזיקו השדים שנסתם מקום שהיו נכנסים ויוצאים בו. וצריך לעשות נקב קטן וכן נהגו כשסותמים איזה פתח או חלון שמניחים נקב קטן והיינו כדי להיכנס ולצאת בו."

ו. האם יש דבר כזה שדים?

בלי להיכנס להגדרה ולחקירה מדויקת ביחס לשאלה מהם ומיהם שדים, בפשטות, ההלכה מתייחסת לקיומם של שדים, ומוסכם בחז"ל שהם מציאות רוחנית בעלת יכולת להזיק. יש דיון הלכתי האם ניתן להשתמש בשדים (למשל: לשאול אותם שאלות, להשביע אותם, וכדו'). להלכה למעשה "הולך בתום ילך בטח", ולא יתעסק איתם כי יכול להיפגע מהם.

וכך נפסק להלכה בשו"ע וברמ"א (יו"ד סימן קעט סעיף טז):

"מעשה שדים, אסור. ויש מי שמתיר לישאל בהם על הגניבה. הגה: וכיוצא בזה. וע"י השבעה שמשביע אותם ע"י שמות, יש מתירין בכל ענין, מ"מ רוב העוסקים בזה אינן נפטרים מהם בשלום, על כן 'שומר נפשו ירחק מהם' (משלי כ"ב, ה)."[5]

ז. האם יש שדים בארץ ישראל?
  • בספר דברי יצחק (בשם הרב יצחק כדורי) שער השמירה סימן ב' עמוד קסה', כתוב כך:

"שאלה. האם יש שדים בארץ ישראל? תשובה לא! התבטלו הלכו כולם. שאלה. כתוב שבימי בין המצרים צריך להזהר לא ללכת בין החמה לצל משום שיש שד קטב מרירי, האם בזה הזמן בארץ ישראל גם כן צריך להזהר? תשובה. כן. שאלה. למה, הרי אין שדים בארץ ישראל? תשובה. צריך לחוש בכל זאת, גם בארץ יש לפעמים קצת, ואח"כ הם הולכים. שאלה. איפה יש קצת? תשובה. בשער שכם. שאלה. אדם שנמצא במקום שדים, מה יעשה כדי להינצל? תשובה. יאמר ויהי נועם וכו' ויושב בסתר עליון וכו'."

וכן הרב חתם סופר (חידושים לגיטין נה:) כתב שהשדים והמזיקים המבעיתים את האדם נמצאים רק בחו"ל, לא כן בא"י דלא נמצאים, ז"ל: "אר"י מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ר"ת אמ"ת דבדברי תורה שנקרא אמת אשריו שמפחד תמיד שלא ישכח כמ"ש תוס' ודמייתי תוס' פחדו בציון נראה דוקא בציון דכתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וליכא שם מזיקים ושדים המבעיתים את האדם ע"כ פחדו רק חטאים, אבל בח"ל אמרי' פ"ק דמגילה האי מאן דמיבעת מזלי' חזי." (ראה עוד כנסת יחזקאל לרב יחזקאל עזרא רחמים מערכת שדים).

  • ר' חיים סופר (כנסת יעקב סי' לט' עמ' קכד') חלק על כך, ולדעתו, יש שדים גם בא"י, וז"ל: "…מה שהביא שם רבינו ז"ל ששדים אין נמצאים אלא רק בבבל וכו', תמהני שהרי בש"ס מבואר בכמה מקומות שאף בארץ ישראל היו מצויים, דעיין מגילה ג' א', וכן הוא בסנהדרין מ"ד סע"א, דהקשו איך יהושע בן נון אמר שלום בלילה למלאך ה', ולא חש שאולי הוא שד ע"ש, וכן עיין ירושלמי שלהי פאה דרבי חיננא בר פפא היה מחלק צדקה בלילה ופגע בו רביהון דרוחייא ע"ש, והרי ר"ח בר פפא היה אמורא דארץ ישראל…" ע"ע שם שהביא עוד הרבה מקורות וראיות. ע"ע בספר הדר יעקב ח"ו (סי' א' עמ' כד' בהערה).
  • הרב יקותיאל אוהב ציון כתב: "מ"מ אכתי י"ל, דלא שכיחי כולי האי וכמ"ש הגר"י כדורי, וגם י"ל דדורות קדומים שאני, וככל שנתאחרו הזמנים מעמיא עמיא ואזלא גבורת השדים, וכעין הידוע בכמה מילי שירד הכח, כי זה לעומת זה עשה ה', ובזמן שהקדושה היתה גדולה מאד, לעומתה גם כחות טומאה היו גדולים. וכעי"ז מבואר בלשון הגרי"ח מבבל זיע"א בס' בן יהוידע (פסחים קט ע"ב, ד"ה לא.)."[6]

9. תשובתי לשאלתו של הרב יעקב שליט"א

בס"ד
כוכב יעקב יא מנחם אב תשפב
לכבוד הרב יעקב מלול שליט"א
א. מבוא

פנית אלי ברוב ענוותנותך, להכריע בשאלה, אם מותר לסתום חלון ודלת שאינם נצרכים, או שיש לחשוש לצוואת רבי יהודה החסיד, שאוסר זאת, משום חשש סכנה. פירטת בבקיאות רבה ובצורה מסודרת מאד, את דעות הפוסקים בעניין זה. מאלה הסוברים שעלינו לחשוש לדברים האלה, עד אלה השוללים לגמרי את החשש. הבאת גם דעות לפיהם אין בכלל שדים, ודעות שיש שדים, אך לא בארץ ישראל, ויש הסוברים שהם קיימים אף בארץ ישראל. עוד ציינת בדבריך, שיש דעות אם רבי יהודה החסיד כתב את צוואתו רק עבור צאצאיו, ואולי אף רק לצאצאיו הישירים, ולא לכל הדורות אחריו. וכנגדם ציינת רבים, הרואים בצוואתו חובה על כולם ובכל מקום, וביקשת ממני להכריע בין הדעות הללו.

את דעתי כבר הבעתי באוזניך, והשבתי לך שאין לחשוש כלל, והלכה ככל הפוסקים שפסקו שאין בכך חשש.

בשורות הבאות אסביר, מדוע אני חד משמעי בזה:

ב. הראייה מבלעם

בדברי רבי יהודה החסיד מבואר, שכיון שהשדים רגילים לעבור במקום מסוים, הם יכעסו ויזיקו, אם המעבר ייסתם בפניהם. ולמד זאת מהמלאך שמנע את המעבר מבלעם, ואם היתה האתון מתעקשת לעבור – היו חייה וחיי בלעם בסכנה.

טרם אתייחס ואסביר את דברי רבי יהודה החסיד, ומדוע הסיק את מסקנתו הנ"ל, אציג בפניך את דעת התורה בנושאים אלה.

בסיפור של בלעם ואתונו, לימדה אותנו תורתנו הקדושה, על חובתנו הגדולה להאמין רק בה' יתברך, ולא בשום כוח אחר. קם בלעם ויצא לדרך כדי לקלל את עם ישראל, והקב"ה שלח מלאך כדי להפריע לו, ככתוב (במדבר כב, כב) וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ. המלאך עצמו גם אמר לבלעם (במדבר כב, לב) "הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּֽי". כלומר, לא מרצונו החופשי עשה המלאך את עצמו לשטן, בעיכוב בלעם, אלא הקב"ה שלחו, כפי שאמר ה' "לא תלך עמהם, לא תאור את העם כי ברוך הוא" (שם פסוק יב). ובכלל, הפרשיה כולה מלמדת, שיש להאמין רק בה' יתברך, ולא בבלעם ובקסמיו. ומשום שאין כח להשפיע על מהלכים, בדרך של כישוף.

אברהם אבינו ראה מטרה עליונה בביטולם של אמונות אלה, כמו שהאריך הרמב"ם להסביר בהלכות עבודת כוכבים (פרק א הלכות א-ג), ונצטט מספר משפטים "בִימֵי אֱנוֹשׁ טָעוּ בְּנֵי הָאָדָם טָעוּת גָּדוֹל וכו' הִתְחִילוּ לִבְנוֹת לַכּוֹכָבִים הֵיכָלוֹת וּלְהַקְרִיב לָהֶן קָרְבָּנוֹת וּלְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם בִּדְבָרִים וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְמוּלָם וכו' וְהִתְחִילוּ כּוֹזְבִים אֲחֵרִים לַעֲמֹד וְלוֹמַר שֶׁהַכּוֹכָב עַצְמוֹ אוֹ הַגַּלְגַּל אוֹ הַמַּלְאָךְ דִּבֵּר עִמָּהֶם וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּנִי בְּכָךְ וְכָךְ וכו' וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הָיָה הָעוֹלָם הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁנּוֹלַד… אַבְרָהָם אָבִינוּ וכו' שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וכו' הִתְחִיל לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת וכו' וְלוֹמַר שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בָּהּ וְשִׁבֵּר הַצְּלָמִים וְהִתְחִיל לְהוֹדִיעַ לָעָם שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶלָּא לֶאֱלוֹהַּ הָעוֹלָם".

הרמב"ן בפירושו על התורה (סוף פרשת בא) אף הוא התבטא ואמר כעין דברי הרמב"ם הנ"ל, ותמצת את דעתו במשפט "אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו".

ניתן למצוא בתורתנו הקדושה הוראות רבות, שכולם מתמקדים בכך, שרק קיום מצוות הא-ל יביא לנו ברכה והצלחה. ואם נפר את רצונו, ישיגונו עונשים והפסדים.

אין אף אחד בעולם שיכול להועיל לנו מלבדו יתברך, לכן רק אליו נתפלל, ורק ממנו נחשוש ונירא מאוד, שלא לסטות ימין ושמאל, מהוראות תורתנו הקדושה.

היכן פקדה עלינו התורה לחשוש מפני שדים?! להיפך, היא מזהירה לבל נחשוש מפניהם, ככתוב (ויקרא יז, ז) "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". השעירים הנזכרים הם השדים. ונצטווינו שלא לפחד משום גורם בעולם מלבד השי"ת, כמו שכתב רמב"ן שם וז"ל, כי כל מבקש אותם ומאמין בהם הוא זונה מתחת א-להיו, שיחשוב כי יש מי שמטיב או ירע, חוץ מהשם הנכבד והנורא, ע"כ.

ארון הברית אף הוא נשבה כדי להבהיר זאת (שמואל א פרק ד). היה זה במשכן שילה, עת שימש עֵלִי ככהן גדול, ובאו פלשתים להילחם בישראל שוב ושוב ולאחר מלחמה בה נהרגו ארבעת אלפים איש מישראל, לא היטיבו ישראל את מעשיהם, ולא ביקשו ישועה מאת ה', אלא החליטו זקני ישראל, להוציא את ארון הברית מקדש הקדשים, ולהביאו למחנה ישראל, כסגולה שתסייע לנצח את הפלשתים. אלא שתקוותם נכזבה, ובמקום ניצחון מרשים, נחלו תבוסה גדולה. שלושים אלף חללים נפלו מקרב היהודים, בינם, בני עלי. וכאילו לא די בכך, שבו הפלשתים גם את ארון הקודש.

נפילת הארון בשבי באה ללמד שהשם יתברך הוא היחיד הקובע ומחליט מה יקרה לאדם. וגם אם יצא אדם לדרך ובידו החפץ היקר והקדוש ביותר לישראל, המונח במקום הקדוש ביותר, גם זה לא יסייע בעדו להצליח. רק קיום רצון הבורא, הוא שגורר בעקבותיו הצלחה או כשלון. לכן למרות שהיה ארון ברית ה' במלחמה, נחלו הפסד צורב כזה. כי לא הארון הוא שמיטיב, אלא קיום רצון הבורא, כמצווה עלינו בתורה המונחת בארון[7].

גם מצוות הידועות כסגולה, לא הן שמטיבות לאדם, אלא הנעתו לשיפור מעשיו, הוא המסייע לו. מצוות המזוזה לדוגמה, ידועה ככזו המעניקה לאדם שמירה, וכפי שכתב זוהר הקדוש (ואתחנן דף רסו, עמוד ב – נצטט את תרגומו), "הָאָדָם הַזֶּה הַמֵּשִׂים רוֹשֶׁם קָדוֹשׁ לְבֵיתוֹ בְּדִבְרֵי שֵׁם הָעֶלְיוֹן דְּהַיְנוּ הַמְּזוּזָה, הוּא מְשׁוּמָר מִכֹּל".

אין כוונתם של חכמינו לומר, שיש במזוזה כח סגולי כלשהו ששומר על האדם. אלא שמעשיו של האדם, משתפרים לטובה בעקבות המזוזה, כפי שהסביר הרמב"ם:

חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בִּמְזוּזָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא חוֹבַת הַכּל תָּמִיד, וְכָל זְמַן שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא יִפְגַּע בְּיִחוּד הַשֵּׁם שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיִזְכֹּר אַהֲבָתוֹ, וְיֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ וְשִׁגְיוֹתָיו בְּהַבְלֵי הַזְּמַן. וְיֵדַע שֶׁאֵין דָּבָר הָעוֹמֵד לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אֶלָּא יְדִיעַת צוּר הָעוֹלָם, וּמִיָּד הוּא חוֹזֵר לְדַעְתּוֹ וְהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי מֵישָׁרִים. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וּבִזְרוֹעוֹ וְצִיצִית בְּבִגְדוֹ וּמְזוּזָה בְּפִתְחוֹ, מֻחְזָק הוּא שֶׁלֹּא יֶחֱטָא שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ מַזְכִּירִין רַבִּים, וְהֵן הֵם הַמַּלְאָכִים שֶׁמַּצִּילִין אוֹתוֹ מִלַּחֲטֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לד, ח) 'חֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם' (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו הלכה יג).

הרי שהליכה בדרכי מישרים היא התולדה או התוצאה של מצוות המזוזה. ומפאת הטבת מעשיו, מעניק לו הקב"ה שמירה עילאית.

אחר כל האמור מובן ממילא, כי הבוחר להאמין בכוחם של השדים להזיק (אם יכעסו עליו על איטום מעברם), נוקט באמונה טפילה. ובינה לבין השגחה אלוקית, אין ולא דבר.

ג. דעת הרמב"ם והחולקים עליו

לדעת הרמב"ם, האוחזים באמונות טפלות אלה, עוברים על איסור עבודה זרה, כמו שכתב בפירוש:

ממה שראוי שתדעהו, שהפילוסופים השלמים אינם מאמינים בטליסמאות (=קמיעות), אלא צוחקים מהם ומאלה החושבים שיש להן השפעה. וביאור זה יארך, ואמנם אמרתי זאת לפי שאני יודע שרוב בני האדם ואולי כולם מרומים בהם תרמית גדולה מאד, ובהרבה דברים מסוגם, ויחשבום דברים אמיתיים, ואינם כך.

עד שהטובים החסידים מאנשי תורתנו חושבים שהם דברים אמיתיים, אלא שהם אסורים בגלל התורה בלבד, ולא ידעו שהם דברים בטלים כוזבים, שהזהירה מהם התורה, כמו שהזהירה מהשקר.

והם דברים שזכו לפרסום רב אצל האומות, ושורש זה, הצאבה, והם העמים אשר יצא אברהם אבינו מכללם, וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שאצר ה' בליבו מן החכמה, והיו מגדלים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות שאינן להם, והם אשר יסדו את גזירת הכוכבים והכישוף והלחשים והורדת הרוחניות ושיחות הכוכבים והשדים והקסם והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה הענינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפה (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ז).

כך הזהיר גם בהלכות עבודה זרה (פרק יא הלכה טז):

"ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו'. כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת, ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה, אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל, שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' א-להיך".

כאן ודאי תשאל אותי, הלוא לעיל פורטה רשימת גדולי עולם וצדיקים, שכן חששו מכעס השדים, ונקטו בצוואת רבי יהודה החסיד להלכה. והגאון מוילנא אף תקף את הרמב"ם, וזה לשונו:

ואף על פי כו'. הרמב"ם ,וכ"כ בפי' המשנה לפ"ד דעבודת כוכבים. אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו, שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא. והוא נמשך אחר הפלוסופיא הארורה, ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות – הכל הוא שקר. אבל כבר הכו אותו על קדקדו, שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' ע"פ שמות … (באור הגר"א יורה דעה סימן קעט ס"ק יג.)

תשובתי: אני תוהה כיצד כתב כך הגר"א על הרמב"ם. הרי על הרמב"ם המליצו ואמרו "ממשה עד משה לא קם כמשה". אמרה שבאה לבטא את הערך הרב לו זכה הרמב"ם, על היותו הגדול בכל תולדות ישראל, מאז חתימת התלמוד. הן בהלכה, הן בפרשנות, והן באמונה. לכן אני תוהה כיצד ניתן לומר עליו שהושפע מהפילוסופיה, בעוד הוא נלחם בכל כוחו נגד עבודה זרה, ובכל הסילופים שעיוותו אנשי הפילוסופיה.

ואף כי בדבריו מצינו לפעמים שקיבל חלק מדברי הפילוסופים, הרי לא עשה זאת משום אמונתו בפילוסופיה, אלא משום שהפילוסוף אמר דבר התואם את דברי התורה, וכבר אמרו חז"ל במדרש (איכה רבה ב, יג) אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם יֵשׁ חָכְמָה בַּגּוֹיִם, תַּאֲמֵן.

אין בדברי הרמב"ם סתירה למה שמצינו, פעמים רבות, בדברי הגמרא, ענייני שדים וקמיעות וכדומה. כי כל אלה הדברים (כפי שהסביר הרמב"ם עצמו, בהקדמה לפרק חלק), טומנים בחובם רעיונות ומשלים פנימיים, ויש להסביר כל מקרה לגופו.[8]

אחר ששפתי הרמב"ם ברור מיללו, כי אין ביכולתם של השדים לעשות דבר מבלי גזירת עליון, נראה לי בלתי אפשרי לקבל הן את דעתו, והן את דעת הסוברים שיש להם כח כלשהו, על דעת עצמם. ולי ברור, שהצדק עם הרמב"ם, ולא עם החולקים עליו.

הרוצה לחשוש – יחשוש, אבל אני חושש יותר לעבור על האמונה ב"שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד", שהכוונה שהוא המלך בעולם, והוא השליט היחיד. ואף כי ברא הקב"ה כוחות של טבע בעולם, ועל כן אנו מקימים בניינים ועוסקים בחקלאות וברפואה. הרי אין לנו שום עסק בכוחות על טבעיים, שמנוהלים, כביכול, על ידי כוחות רוחניים עצמאיים. חלילה לחשוב כך.

ד. דברי החתם סופר

החתם סופר כתב גם הוא ברוח זו, על דברים דומים, שאינם מצוואת רבי יהודה החסיד:

שלום לידידי הרבני המופלא מהו' יואל נ"י.

ע"ד מה שנמצא כתוב בס' באר היטב ליורה דעה סימן קע"ט בשם צוואת ר"י חסיד שיש סכנה לבונה אבנים וגם לבונה בית במקום שלא היה שם בית מעולם ואמרי אינשי להניח בהבית תרנגול זכר ונקבה ולשוחטם שם ונדמה למעלתו כדרכי האמורי ואני אומר החוששים לדברים אלו שנאמרו משמו של הגאון ז"ל דימו שאם יניחו שם זמן מה זוג תרנגולים חיים הנקראים גבר ה"ל הגברים האלו הדיורים הראשונים שבבית ובשחיטתם היינו מיתתם ובזה כבר מתו הדיורים הראשונים שבבית והמה פדיון נפש בעלי הבית דוגמת הכפרות שנוהגים אבל טוב יותר שלא לחוש לדברים האלו וכיוצא בהם כלל דברים שלא הוזכרו בש"ס ופוסקים ולא ר"י חסיד חתום עלי' וכדמוכח ממ"ש בעצמו בס"ח סי' תס"א.

ואולי בבונה בית אבנים שלא לצורך להרחיב לו משכנות בחוץ לארץ ולהתייאש מן הגאולה בכיוצא באלו הרי בנינו סכנה ואינם מצוה להגן והה"נ המרחיב דעתו לבנות במקום שלא היה שם בית כדי להוסיף ישיבת ח"ל דידיעת ההפכים א' כי היכי דאיכא מצוה בארץ ישראל בבתים טפי מדקלי משום ישוב א"י… ומינה גאולתינו העתידה שנסתם קיצה וכל יומא זמנה הוא נתבונן מזקינינו שלא לבנות בתים ולנטוע כרמים כנ"ל אך כל זה לבנות ללא צורך אבל צרכינו מרובים וישיבתינו מצער והגלות ארוך עלינו נראה דאין להקפיד בכיוצא בזה וטוב שיחנך הבית בתורה ובתפלה זמן מה, כי היא חיינו ואורך ימינו (שו"ת חתם סופר חלק ב – יורה דעה סימן קלח).

ה. ניסיון הסבר הצוואה

עתה אתייחס לגופם של דברי רבי יהודה החסיד.

הנה אחר שנתבאר, כי התורה מורה שלא לחשוש מן השדים, ולכמה מן הראשונים יש בכך איסור מן התורה, חובה עלינו להסביר כיצד ומדוע בכל אופן, הורה רבי יהודה החסיד הוראות שונות, הסותרות לכאורה את רוח התורה.

כדי להסביר זאת בדרך המתקבלת על השכל, ושאינה סותרת את אמונתנו בו יתברך, השתדלתי פעם, לעיין בנושאים מעין אלה, וזה אשר העליתי.

ידועה הוראתו של רבי יהודה החסיד, להימנע ולא לשאת אשה ששמה כשם אמו. נראה שהוראתו באה לבטא רעיון פנימי, שכל מטרתו להתאים את נישואי האדם, לרצון התורה. הנה אמר הכתוב (בראשית ב, כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ. הווי אומר, אשתו של אדם צריכה להיות שונה מאמו, ואל לו לאדם לחפש אשה שתהווה כעין תחליף של האם.

תכונות האדם, מתבטאות פעמים רבות, בשמו. כמו שאמרו חכמינו במדרש (תנחומא האזינו פרשה ז)  לְעוֹלָם יִבְדֹּק אָדָם בַּשֵּׁמוֹת לִקְרֹא לִבְנוֹ, הָרָאוּי לִהְיוֹת צַדִּיק. כִּי לִפְעָמִים הַשֵּׁם גּוֹרֵם[9] טוֹב אוֹ גּוֹרֵם רָע וכו'. והואיל ושם האדם מעיד על תכונה מרכזית שיכולה להיות גם באם וגם ברעיה, על כן ייעץ רבי יהודה החסיד לילדיו, שלא ללכת בדרך זו.

יש לבאר באופן דומה גם את הוראתו, להימנע ולא לכבד אדם אחד, כסנדק, שני פעמים[10]. נראה שיש בכך חכמה גדולה, כי זכות גדולה היא לשבת כסנדק. על כן יש חשש, שגדול המשפחה יבקש זאת לעצמו בכל פעם. לכן הורה רבי יהודה החסיד בצוואתו, לתת את סנדקאות הילד השני, לאדם אחר. הוראה כזו, תעניק פתרון לכל משפחה. כי גם אם אחד הסבים חכם גדול, והשני אדם פשוט – שניהם יקבלו סנדקאות, ולא תתפתח מחלוקת או שנאה.

חשבתי להסביר ברוח זו גם את ההוראה, עליה נסוב מאמר זה, שלא לאטום דלת או חלון באופן מוחלט. ההסבר לכך הוא, שיש בחלון או בדלת, כל עוד הם פתוחים, סמל לפתיחות וחיבור בין הבית אל העולם בחוץ. האיטום לעומת זאת, מסמל סתימה ופירוד. וכיון שיש באיטום החלון סמל של הסתגרות, דומה האוטם כמסרב כביכול, לכל קשר, עם העולם החיצון.[11]

יש בכך פגם, כיון שאם לא יאזין לקולות העולים מאנשים הסובבים אותו, לא יוכל להיטיב את דרכיו. זו הראיה שביקש רבי יהודה החסיד להוכיח מאתונו של בלעם, שנתקעה בדרכה. היה זה בלעם הרשע, שאטם את חדרי לבו לחלוטין, ומיאן לשמוע בקול הקב"ה, שציוה עליו מפורשות להימנע ולא לקלל, ככתוב (במדבר כב, יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא. וכיון שבכל זאת הלך, נגד ציוויו המפורש של הקב"ה, נשלח המלאך להפריע לאתון, עד ש'ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר' (שם פסוק כה), כדי לחדור אל תוך לבו, ואולי אז, ישמע את הוראת השם יתברך.

לא הייתי נזקק להסביר רעיונות אלה, לולי קיימים מנהגים כאלה, במקומות שהם קיימים. אבל החשש מפני איטום החלון אינו הלכה, ולכן לא הובא בגמרא ובשולחן ערוך. מלבד זאת, הורונו פוסקים רבים להתרחק מעולם זה של אמונות טפילות בשדים, ומכל הדומים להם. מה גם, שאם אוחזים ברעיונות אלה ומאמינים בהם כפשוטם, יש חשש גדול של אמונה בשתי רשויות חלילה.

ו. למעשה

עלינו לקבל את דעת הפוסקים השוללים מנהג זה, כפי שציינת לעיל, בינם המחבר והרמ"א שלא הביאו מנהג זה, למרות היכרותם את רבי יהודה החסיד, ודבריו בספר חסידים. ואף שיש פוסקים הסבורים אחרת, עלינו להשתדל בהסברת הרעיון בכל מנהג. אך כאמור, איני יכול להאמין בשני צדדים הפוכים ומנוגדים כל כך. מצד אחד, קיימים כביכול שדים מזיקים, וניתן לשמור את עצמנו מן ההיזק. ומצד שני, אין שדים בעלי כוח עצמי. עלינו להחליט ולבחור, באיזה צד אנו מאמינים. וברור שאנו בוחרים בצו האלוקי תָּמִים תִּֽהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶֽיךָ, כי בכך אנו פוסעים בשביל אותו התוו בפנינו אברהם אבינו וכל הנביאים כולם, שדיברו והוכיחו אותנו, ללכת בדרכי השם הטובים, ולהתרחק כמה שאפשר, מאמונות שאינם בבסיס היהדות.  

למעשה – מותר לאטום דלת או חלון, שאין בהם עוד צורך.

אאחל מכל הלב, אשר ביתך, בית של תורה וחסד, ימשיך להיות פתוח לרווחה. ובכך תקיים גם את רצון התורה, וגם את האור הטמון בצוואת רבי יהודה החסיד. ולא תיכנס חלילה, לחשש איסור חמור, של אמונה בשתי רשויות.

בהוקרה רבה

שאול דוד.

על כך השיב לי הרב יעקב מלול שליט"א

לכבוד מו'רי ורבי, ראש הישיבה, הרב שאול דוד בוצ'קו שליט"א.

קראתי היום בבוקר את התשובה, ושימח אותי מאוד לראות את ההסתכלות של הרב בנושא, באופן מלא ומפורט.

תודה רבה על התשובה, וכמובן על ההכרעה בנושא, כי אין שמחה כהתרת הספיקות.

יזכה הרב להגדיל תורה ולהאדירה, ונזכה ללמוד מהרב לאורך ימים ושנים!

[1] עוד פוסקים: ספר מעבר יבוק (שפתי צדיק פ' כו), ובס' קרה מקר"ה (איזמיר תר"ב, די"ד ע"ב) ובכנה"ג (יו"ד סי' קעט'), ומזמור לאסף (דקל"ט ע"ב), ועצי העולה (דס"ט ע"א). ובס' שלחן חי (לובלין תרצ"ג, די"ט ע"א) ובשו"ת תורת יקותיאל (קמא, סי' טו') כתבו, שהעולם נזהרין בזה מאד. וראה מש"כ בכיו"ב הגרי"ח סופר בס' "אור משה" (סי' א) מפי סו"ס.

[2] באתר עץ חיים.

[3] באתר דורש ציון.

[4] כך כתב שם "בארץ, אני לא חושב שצריך לחשוש לדברים כאלה. לי לא ידוע שבהלכה מוזכר דבר כזה", ע"כ.

לעומת זאת, בהמשך המאמר כאן נראה, כי חלק מהפוסקים סבורים כי גם בארץ יש לחשוש לכך, ולא לאטום חלון.

[5] מקורות נוספים לעיון שמהם מדובר על מציאות השדים: חגיגה טז., רמב"ן ויקרא יז ז, מו"נ ח"א פ"ז, ברכות נה:, מהרש"א שם ד"ה אימא יטיבנו, ויקרא יז ז, אבן עזרא שם, ריקאנטי שם, מו"נ ח"ג פרק מו', זוהר כרך א בראשית דף נה' עמוד א', משנה באבות פ"ה משנה ו', מגן אבות לרשב"ץ שם, עבודת ישראל שם, תפארת ישראל שם, מרכבת המשנה שם, בראשית רבה פרשה ז' סימן ה',  מעשי ה' – מעשי בראשית פרק ב', מעילה יז., מהרש"א שם ע"ב, פתח עניים ח"ב מעילה יז:, גיטין סח. רמב"ם הל' ע"ז פרק יא' הלכה טז', רמב"ם פירוש המשנה ע"ז פ"ד ה"ז, ביאור הגר"א יו"ד קעט' ס"ק יג', רמב"ן דברים פי"ח פסוקים יב-יג, שו"ת רדב"ז ח"ג סימן תה', אברבנאל פרק יח' פסוק י', שומר אמונים (הקדמון, לר' יוסף אירגאס) ויכוח ראשון יג' עמוד יא', דרשות הר"ן הדרוש הרביעי, שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן רפג', עירובין מג., פסחים קי., או"ז עירובין קמז', טור-ב"י-שו"ע יו"ד קעט' סעיף טז'. תפארת ישראל בועז מסכת סנהדרין פ"ז אות ג', בן יהוידע סנהדרין פ"ח סז: ד"ה "שם ע"ב שמכחישים", שיחות לספר בראשית, הרב אביגדור נבנצל, שיחה ב', פרשת בראשית עמוד כז' – כח'. שו"ע אור"ח סימן תקנא' סעיף יח'.

[6] בכתובת הבאה  –https://katzr.net/baadcc.

[7] ככתוב בפסוק (דברים לא, כו) "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה'".

[8] וז"ל שם: שדבריהם יש לו נגלה ונסתר, וכי הם, בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים, דברו בהם בדרך חידה ומשל, כי הוא זה דרך החכמים הגדולים וכו'. ואם אתה וכו' כשתראה דבר מדבריהם, שהדעת מרחיק אותו, תעמוד ותתבונן בו, ודע שהוא חידה ומשל. ותשכב עשוק הלב, וטירוד הרעיון בחבורו ובסברתו ותחשוב למצוא כוונת השכל ואמונת היושר.

[9] ראה גם בגמרא (ברכות ז, ב) "מנלן דשמא קא גרים וכו' אשר שם שמות בארץ".

[10] ראה רמ"א (יורה דעה סימן רסה סעיף יא), נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִתֵּן שְׁנֵי יְלָדִים לְבַעַל בְּרִית אֶחָד. ובביאור הגר"א שם כתב כי מקור מנהג זה הוא בדברי צוואת רבי יהודה החסיד.

[11] וראה מה שכתב הראי"ה בעין איה (ברכות אות קכד) וז"ל, התפילה היא אמנם עבודה מתיחדת בנפש המתפלל, אבל התנאי ההכרחי להשלמתה שתפעול על המתפלל, הוא ידיעתו השלמה בערכו אל כל העולם החיצון, אז יפעול שלימות נאה על עצמו וזולתו. אבל מי שההתייחדות בעבודתו המיוחדת תביאהו להיפרד מכל יחש העולם החיצוני, לא יבא לתכלית שלימות התפילה, שהיא צריכה להחיות את האדם להיות מוכן לפעול ולהתפעל בצדק ויושר ע"פ רוח ד' שתעוררהו.

על כן אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, שאפשרות הראיה אל העולם החיצוני תעוררהו על חובתו אל העולם כולו, שהוא חי בו. אמנם השימוש של העולם החיצוני צריך שיעלה לצד ההכשר של האושר האמיתי שהוא השלום הכללי, והידיעה האמתית שזאת היא מטרת ירושלים, שממנה יצא דבר ד', על כן (דניאל ו, יא) "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם".

דילוג לתוכן