כלי שרוב מלאכתו לאיסור
סימן ש"ח
1. כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר באופן שוה
2. מחלוקת הפמ"ג והחיי אדם בכלי שרוב מלאכתו לאיסור
3. שיטת רש"י
4. שיטת תוספות
5. סברת האומרים שקדירה היא כלי שמלאכתו לאיסור
6. שיטת הרשב"א
7. שיטת בעל המאור
8. שיטת המאירי
9. הסבר מחלוקת הרא"ש ובעל המאור
10. שיטת הרמב"ם
11. שיטת הב"י
12. סיכום
13. הערות
נפסק בשו״ע (ריש סימן שח) שכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו בשבת מחמה לצל, אבל מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו (סעי׳ ג). וכלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אפילו מחמה לצל (סעי׳ ד). מה דינו של כלי שמשתמשים בו גם להיתר וגם לאיסור?
1. כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר באופן שזה
על היתר שו״ע לטלטל כלי שמלאכתו להיתר הוסיף המגן אברהם (ס״ק ט) "והוא הדין כשמלאכתו לאיסור ולהיתר", ולא הביא ראיה לדבריו. בעקבותיו פסק להקל המ״ב (ס״ק כ), ומביא סברא פשוטה: "וה״ה אם היה מלאכתו לאיסור ולהיתר ג״כ לא מקצה דעתו מניה". כלומר: אדם אינו מסיח דעתו מכלי שעומד לשימוש גם אם יש לכלי זה שימוש אסור.
2. מחלוקת הפמ״ג והחיי אדם בכלי שרוב מלאכתו לאיסור
מסתימת לשון המג״א (לעיל), שהתיר כלי "שמלאכתו לאיסור ולהיתר" ולא פירש שמלאכתו לאיסור ולהיתר "באופן שווה", אפשר לומר שכלי שיש לו מלאכה להיתר, גם אם רוב תשמישו לאיסור, עדיין הוא בכלל כלי שמלאכתו להיתר. שכך הסברה הפשוטה נותנת, כי אם דרך להשתמש בכלי גם להיתר, למה שיסיח דעתו ממנו? ואכן כך פסק החיי אדם (בכלל סו, סימן ג):
כלים שמלאכתן להיתר, או אפילו לאיסור ולהיתר, כגון קערות וסכינים וכוסות וקרירות, אע״פ שמשבלין בו, מ״מ דרך להשתמש בו בלא בישול, וכל כיוצא בזה. שאין אדם מקצה דעתו להשתמש בהם, ולכן כולם מוכנים.
וכן פסקו אחרונים נוספים[7].
אבל המ״ב (ס״ק י) העיר על דברי המחבר לעניין כלי שמלאכתו לאיסור:
ואפילו אם רק רוב מלאכתו לאיסור הוא ,"כ בכלל זה.
ומכלל דבריו: אם רוב מלאכתו לאיסור — הרי הוא מוקצה, ואם עומד הן לשימוש אסור והן לשימוש מותר (בצורה שווה) — אינו מוקצה. ולכן פסק שקדירה ריקה, שרוב תשמישה למלאכת בישול ומיעוט תשמישה לאיכסון אוכל, הרי היא כלי שמלאכתו לאיסור[8]. וז״ל (בס״ק כ):
וקדרה, שמלאכתה הוא לבישול ורק לפעמים משתמשין בה למים ולפירות, היא בכלל כלי שמלאכתה לאיסור, אם לא שיש בה מהתבשיל.
וביאר בבה״ל שאיסורו הוא בעקבות דברי הפמ״ג[9], שכתב שכלי שרוב מלאכתו לאיסור הרי הוא בכלל כלי שמלאכתו לאיסור, כדין "כל הכלים הולכים אחרי רוב תשמישם"[10]. והביא הפמ״ג "קצת ראיה" לדבריו מהרשב״א[11].
3. שיטת רש״י
רש״י סובר שדבר הראוי למלאכת היתר, אף שאין מלאכת ההיתר תשמישו הרגיל, הרי הוא כלי שמלאכתו להיתר, ומותר לטלטלו אפילו מחמה לצל. ורק דבר שאינו ראוי למלאכת היתר נקרא מלאכתו לאיסור. ואלה ראיותי:
א. בשבת לה,ב, מביאה הגמרא ברייתא:
שופר מיטלטל, וחצוצרות אינם מיטלטלין.
ומעמידה הגמרא את הברייתא כרבי יהודה. אך לרבי שמעון — שהלכה כמותו — שניהם מיטלטלים. רש״י מסביר את ההבדל בין שופר וחצוצרות:
שופר מיטלטל – לפי שכפוף ראשו, וראוי לשאוב בו מים ולשתות התינוק.
חצוצרות – פשוטה, ואינה ראויה אלא לתקוע, והוי דבר שמלאכתו לאיסור, ואסור משום מוקצה.
מדברי רש״י אנו למדים שחצוצרה מלאכתה לאיסור משום שאינה ראויה למלאכת היתר. ואילו שופר הוא כלי שמלאכו להיתר מאחר שהוא ראוי למלאכת היתר, אף שאינו עשוי לכך.
ב. בדף קיג,א בגמרא:
אמר רב יהודה אמר שמואל: כלי קיואי (=כלי אורגים) מותר לטלטלן בשבת.
ופירש רש״י:
מותר לטלטלן – … לתשמיש אחר. ואשמעינן דאין גרדי (=האורג) מקפיד עליהם, ולא הוי מלאכתן לאיסור.
משמע מרש״י שאף שמלאכתם הרגילה של כלי האורגים היא מלאכת אריגה, שאסורה בשבת, אין הכלי נקרא "שמלאכתו לאיסור" משום שאפשר במציאות להשתמש בו להיתר ואין הבעלים מקפידים על כך.
ג. בהמשך הסוגיה שם שואלת הגמרא האם התירו של שמואל כולל גם את מוטות האריגה הכבדים:
בעו מיניה מרב יהודה: כובד העליון וכובד התחתון מהו?
ומסביר רש״י:
מי אמרינן איידי דיקירי (=בנלל שהם כבדים) לא חזו םתמייהו לתשמיש אחרינא, והוה ליה דבר שמלאכתו לאיסור.
מכאן שדוקא מה שאינו ראוי לתשמיש אחר הרי הוא כלי שמלאכתו לאיסור. אבל אם ראוי למלאכה מותרת — מותר אף אם רוב תשמישו למלאכה האסורה.
אם כן לפי רש״י, קדירה נקראת מלאכתו להיתר כי היא ראויה לקבל אוכלים כמו כל כלי קיבול אחר. רש״י מקל יותר מהחיי אדם, כי החיי אדם החשיב כלי מלאכתו להיתר דוקא אם בפועל מיעוט תשמישו להיתר, ורש״י הסביר שדי שהכלי יהיה ראוי למלאכת היתר כדי שיקרא מלאכתו להיתר.
4. שיטת התוספות
תוספות מחמירים וסוברים שכלי שרוב מלאכתו לאיסור ומיעוט מלאכתו להיתר דינו ככלי שמלאכתו לאיסור, כפמ״ג ודלא כחיי אדם. וכמו שנבאר.
הנה תוספות מבדילים בין ארבעה סוגים של כלי שמלאכתו לאיסור. והם, מן החמור אל הקל:
- חצוצרות.
- שופר.
- קורנס של נפחים.
- כלי קיואי.
- חצוצרה היא כלי שמלאכתו לאיסור, ואינה ראויה למלאכת היתר "אלא מעט"[12]. לרבי יהודה אסור לטלטלה לצורך גופה ומקומה, ולרבי שמעון מותר לצורך גופו ומקומו דווקא (וכך גם שיטת רש״י).
- שופר הוא כלי שמלאכתו לאיסור, וראוי הוא למלאכת היתר "לגמע מים לתינוק", אבל "אינו רגיל לעשות כן בחול"[13]. בכגון זה רבי יהודה מודה שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו. אבל אין לטלטלו מחמה לצל אפילו לרבי שמעון (ולרש״י הרי זה כלי שמלאכתו להיתר).
- קורנס של נפחים מיוחד למלאכת איסור, אבל רגילים להשתמש בו לדבר היתר בחול, אלא שמלאכה זו "מלאכה גרועה היא"[14]. האמורא רב יהודה החמיר בו לאסור לטלטלו לצורך גופו, ואין הלכה כמותו, והרי הוא ככל כלי שמלאכתו לאיסור (רש״י סובר שקורנס של נפחים הוא כלי שמלאכתו לאיסור, שלדעתו אינו ראוי למלאכת היתר).
- כלי קיואי מיוחדים למלאכת איסור, ורגילים להשתמש בהם בחול למלאכה חשובה מותרת (שם קכב,ב). בזה גם רב יהודה מודה שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, והרי הוא לכולי עלמא ככלי שמלאכתו לאיסור (ולא כרש״י, שלשיטתו, כאמור, כלי קיואי הרי הוא כלי שמלאכתו להיתר).
קדירה דומה לכלי קיואי, הואיל ורגילים להשתמש בה בחול למלאכה חשובה. לכן, לשיטת התוספות, יש לה דין של כלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלה אלא לצורך גופה ומקומה. כמסקנת הפרי מגדים והמשנה ברורה.
5. סברת האומרים שקדירה היא כלי שמלאכתו לאיסור
ראינו למעלה שהפמ״ג והמ״ב פסקו, בעקבות בעלי התוספות, שכלי שרוב מלאכתו לאיסור — כקדירה — הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור אף אם יש לו שימוש להיתר.
ולכאורה קשה להבין שיטה זו, כי כמו שאמרנו למעלה, יסוד דין מוקצה הוא בזה שהבעלים מקצים את הכלי מדעתם בגלל שאינו ראוי. לכן לד׳ שמעון אין דין מוקצה בדבר הראוי לשימוש, ש״לא מקצי איניש מדעתיה מידי דחזי ליה״[15]. ולכן מסתבר שכלי שמשתמשים בו גם להיתר — אפילו אם זה רק למיעוט מלאכה — אינו מוקצה.
כדי להסביר שיטת התוספות, צריך לחלק בין כלי שמלאכתו לאיסור לשאר סוגי המוקצה (כמוקצה מחמת חסרון כיס). עניין "מקצה מדעתו" אותו ראינו, שייך דווקא בשאר סוגי המוקצה. ולכן אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם, כי בכניסת השבת הקצה אותם מדעתו לגמרי.
אבל כלי שמלאכתו לאיסור אין לטלטלו אלא משום שמא ישכח ויעשה בו מלאכה, וגזירה זו שייכת גם אם רוב מלאכתו לאיסור.
6. שיטת הרשב״א
הרשב״א מגדיר כלי שמלאכתו לאיסור "דבר שמלאכתו להיתר קצת, ואע״פ שעיקר תשמישו לאיסור, כגון קורנס של נפחים לפצע בו אגוזים", ושלא כבעלי התוספות, אינו מחלק בין כלי קיואי, קורנס של נפחים ושופר, ולשיטתו שלושתם באותה דרגה של כלי שמלאכתו לאיסור[16].
משמע מדבריו ש״כלי שמלאכתו לאיסור" הוא כלי שעיקר תשמישו לאיסור, אף אם באקראי משתמשים בו להיתר. אבל כלי שאין עיקר תשמישו לאיסור ומשתמשים בו הן לאיסור והן להיתר, הרי הוא כלי שמלאכתו להיתר אף אם שימושו לאיסור תדיר משימושו להיתר. לפי זה קדירה, שראויה לאכסן בה אוכל, ולעיתים מזומנות אדם מכניס קדירה עם אוכל למקרר, דינה ככלי שמלאכתו להיתר, וכדברי החיי אדם.
הפמ״ג, שפסק שברוב מלאכתו לאיסור נאסר בטלטול, וכתב שכך היא שיטת הרשב״א, צריך להסביר את הרשב״א ולומר שכשכתב הרשב״א "מלאכתו להיתר קצת" כוונתו למיעוט תשמישו, ו״עיקר תשמישו" כוונתו לרוב תשמישו.
אולם הפרי מגדים (א״א ס״ק ט) הביא "קצת ראיה" מדברי הרשב״א בדף קכג,א. נעיין בגמרא שם כדי להבין את דבריו:
מדוכה (=כלי לטחינת שום), אם יש בה שום – מטלטלין אותה, ואם לאו – אין מטלטלין אותה[17].
הקשו הראשונים למה המדוכה מותרת דוקא כשיש בה שום, הרי אם היא כלי שמלאכתו להיתר — גם בלי שום מותר לטלטלה, ואם היא כלי שמלאכתו לאיסור — גם כשיש בה שום אסור. ושני תירוצים בראשונים:
- הרא״ש[18] הסביר שאכן המדוכה היא כלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלה. וההיתר כשיש בה שום הוא משום שמטלטלים אותה אגב השום, כמו שמותר לטלטל מת אגב כיכר לחם שמונח עליו[19].
- הרשב״א מביא דעה זו ודוחה אותה, ומסביר את ההיתר בדרך אחרת, וז״ל:
הא דתנן מדוכה בזמן שיש בה שום מטלטלין אותה … והיינו טעמא משום דכיון דאין זו אסורה אלא מחמת מלאכה, ועכשיו משמש היתר במלאכתה, הרי מה שאוסרה הוא מתירה, והוה ליה כקדירה המטלטלת עם התבשיל.
כלומר: הואיל וטחינת השום אוסרת את המדוכה, כשהמדוכה משמשת ככלי לאיחסון איסור זה, הרי "מה שאוסרה הוא מתירה", ומותר.
ומכאן למד הפמ״ג שקדירה שאין בה אוכל הרי היא כלי שמלאכתו לאיסור.
אבל הפמ״ג כתב שדברי הרשב״א אלה הם רק "קצת ראיה", ועלינו להבין למה חשב שהראיה מהרשב״א אינה מוכרחת.
תחילה יש לשאול על דברי הרשב״א: הלוא תלה תניא בדלא תניא, דין המדוכה מובא בגמרא, אבל היתר הקדירה לא מוזכר בגמרא, ומנין לו שמותר לטלטל קדירה עם התבשיל? ואף אם ברור לו שמותר לטלטלה כי כך מנהג העולם, אולי זה דוקא אגב האוכל, כשיטת הרא״ש? אלא ודאי שאין הרשב״א סובר שדין הקדירה ודין המדוכה שוים. הקדירה היא כלי שמלאכתו להיתר, הואיל ונועדה גם לאחסון, ולכן פשוט שמותר לטלטלה אפילו כשאין בה תבשיל. והמדוכה היא כלי שמלאכתו לאיסור, משום שלא ראוי לאכסן בה אוכל, ולא משתמשים בה בחול לכך (אלא שלעיתים נשאר בה שום לפני או אחרי הטחינה). ומחדש הרשב״א שמדוכה היא כלי מיוחד, שכשיש בה שום היא כלי שמלאכתו להיתר, וכשאין בה שום היא כלי שמלאכתו לאיסור. ולשיטתו כשיש שום במדוכה — אין לה דין של מדוכה אלא של קדירה שיש בה אוכל, והיא הופכת מכלי שמלאכתו לאיסור לכלי שמלאכתו להיתר. וכשאין שום במדוכה — אין המדוכה דומה לקדירה, אלא הרי היא ככלי שמלאכתו לאיסור. ולפי זה אין ראיה מהרשב״א, שלרשב״א הקדרה אינה כלי שמלאכתו לאיסור.
והבנת דברי הרשב״א האלו חשובה גם כיוון שראשונים נוספים תרצו בדומה את דין המדוכה[20].
7. שיטת בעל המאזר
גם בעל המאור[21] הסביר כרשב״א את סוגיית המדוכה, אך בדבריו אי אפשר לפרש כמו שכתבנו, כי מפורש בדבריו שכשאין אוכל בקדירה, הקדירה היא כלי שמלאכתו לאיסור. וז״ל:
… שהמדוכה עם השום הרי היא כקדרה המטלטל עם התבשיל, וכאילו הוא דבר שמלאכתו להיתר כל זמן שהתבשיל בה, וכן מדוכה כל זמן שהשום בה.
משמע מדבריו שקדירה בלי תבשיל אין לטלטלה, וכשיטת הפמ״ג.
8. שיטת המאירי
אף המאירי מביא שיטה זו[22], אך הוא מסתייג ממנה, ואחר שהביאה כותב, וז״ל:
ושמא תאמר: וא״כ אף בק״ירה לא תתיר לאחר שהוציא ממנה הבשר והתבשיל. ב״ין היה לומר כך ל״עתו, אלא שהותר מ״ין גרף של רעי… ואין ה״ברים נראין.
משמע שדעתו לומר שקדירה הינה כלי שמלאכתו להיתר. ולשיטתו ההיתר לטלטל את המדוכה כשיש בה שום הוא טילטול אגב דבר היתר, כתירוץ הרא״ש.
9. הסבר מחלוקת הרא״ש ובעל המאור
עולה מדברינו שלדברי הרא״ש המדוכה היא כלי שמלאכתו לאיסור אף כשיש בה שום, וההיתר לטלטלה הוא אגב השום, ואילו לבעל המאור כשיש במדוכה שום היא נחשבת לכלי שמלאכתו להיתר. וצריך להסביר מחלוקתם.
ונראה לי שהרא״ש לא קיבל את סברת בעל המאור, כי אינו סבור שכלי יהפוך ברגע מכלי שמלאכתו לאיסור לכלי שמלאכתו להיתר. שלדעת בעה״מ כשאין במדוכה שום הרי היא כלי שמלאכתו לאיסור; הניח בה שום — הופכת לכלי שמלאכתו להיתר; וכשיוציא את השום — תחזור להיות כלי שמלאכתו לאיסור. וכי נאמר שקורנס הופך לכלי שמלאכתו להיתר כשמשתמשים בו לפצע אגוזים?
ולעומתו סובר בעל המאור (וכן הרשב״א להבנת הפמ״ג) שההיתר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או מקומו הוא בגלל שאז הוא הופך לכלי שמלאכתו להיתר, שהרי מטלטלים אותו לצורך היתר (הוא עצמו או מקומו)[23].
10. שיטת הרמב״ם
הנה הרמב״ם (הלכות שבת כו, א) פסק שכלי האורג, הם "כלי קיואי", הינם כלים שמלאכתם לאיסור. כתוספות ולא כרש״י. אמנם יש שני דרכים להסביר את האיסור כלי הקיואי:
אפשר לפרש שכלי קיואי הינם כלים שלעיתים משתמשים בהם לדבר היתר. לפירוש זה כלי הקיואי מהווים דוגמא מהגמרא לבעיה שלנו, כלי שרוב מלאכתו לאיסור ומיעוטו להיתר, כקדירה.
לפירוש השני מלאכתם של כלי הקיואי הוא לאיסור, אלא שהם ראויים לשימוש היתר. לפי פירוש זה הדיון בכלי קיואי אינו נוגע לשאלתנו, כי גם מי שיאסור בכלי קיואי אפשר שיתיר בכלי שבמציאות משתמשים בו מפעם לפעם לדבר היתר בחול.
וכך פירש הרב המגיד את שיטת הרמב״ם, וז״ל:
ודברי רבינו נראין לי עיקר, דהא משמע פרק כל הכלים בהדיא דכל דמיוחד לאיסור, אף על פי שאין מקפיד עליו, אם משתמשין בו תשמיש אחר הוי כלי שמלאכתו לאיסור.
משמע מכאן שהרב המגיד מגדיר את כלי הקיואי ככלים הראויים לשימוש היתר, בגלל שאין הבעלים מקפידים עליהם, ולא ככלים שרגילים להשתמש בהם בחול לדבר היתר מועט (כרש״י ולא כתוספות).
אם כן, אין מכאן ראיה שהרמב״ם יחמיר כתוספות להחשיב כלי שמשתמשים בו להיתר מועט ככלי שמלאכתו לאיסור. ואם כן אפשר לצרף הרמב״ם לראשונים המתירים כלים שמשתמשים בהם שימוש מועט להיתר, כשיטת החיי אדם.
11. שיטת הבית יוסף
בדין המדוכה הביא הב״י את שתי שיטות הראשונים: שיטת הרא״ש, שהיתר הטלטול הוא אגב השום; ושיטת הרשב״א, שמותרת המדוכה כקדירה. ובשו״ע פסק כשיטת הרא״ש[24]. מהמאירי שהבאנו למעלה משמע שהסוברים כרא״ש פשוט להם שהקדירה היא כלי שמלאכתו להיתר. אם כן נראה שהב״י פסק לקולא, ומחשיב קדירה ככלי שמלאכתו להיתר.
12. סיכום
הראנו שמחלוקת הפמ״ג והחיי אדם היא מחלוקת ראשונים:
בעלי התוספות ובעל המאור סוברים כפמ״ג, שכלי שרוב מלאכתו לאיסור ומיעוטו להיתר הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור.
רש״י והמאירי סוברים כחיי אדם, שכלי שרוב מלאכתו לאיסור ומיעוטו להיתר הרי הוא כלי שמלאכתו להיתר. וכן משמע מדברי הרמב״ם.
בדברי הרשב״א אין הכרע, ואפשר לפרשו לכאן ולכאן.
ובשו״ע משמע קצת שהכריע להיתר, שהתיר לטלטל את המדוכה "על־ידי כיכר או תינוק", כשיטת השוללים את ההשוואה בין מדוכה לקדירה.
אם כן יש כאן מחלוקת ראשונים באיסור דרבנן. ובנוסף, נראה שהשולחן ערוך פסק להקל.
לכן נראה להלכה שקדירה היא כלי שמלאכתו להיתר, ומותר לטלטלה גם לצורך הכלי.
[7] כך פסק בקיצור שולחן ערוך (סי׳ פח, ח) וכן בשמירת שבת כהלכתה (פרק כ, טו והע׳ לז). והמ״ב הביא סברא זו בבה״ל סעי׳ ג ד״ה "קורדום לחתוך", אולם, כאמור בהמשך, במ״ב לא פסק כמותה.
[8] בעקבותיו פסקו לאסור בשלמי יהודה (פרק ו, אות ז) ובילקוט יוסף (חלק ד על שח, ג הע׳ ג׳ עמי תב)
[9] הבה״ל בסעי׳ ג ד״ה "קורדום לחתוך"; והפמ״ג בא״א ס״ק ט.
[10] הדין שבכל הכלים הולכים אחרי רוב תשמישם נאמר בדיני הכשרת כלים (שו״ע או״ח
תנא, ו). כלי שמשתמשים בו באיסור — אם שימושו בחם הכשרתו בהגעלה, ואם בצונן הכשרתו בשטיפה. כלי ששימושו בין בחמין ובין בצונן, לדעת מרן הולכים אחרי רוב תשמישו. אבל ההשוואה אינה ברורה כל כך, שהרי שם מדובר במציאות, האם הכלי בלע, ואילו כאן במוקצה הכל תלוי בדעתו של אדם. ועוד, שם חידושו של המחבר הוא לקולא, שהרי מסברא היינו אומרים שאפילו אם השתמשו רק פעם אחת לאיסור, הכלי בלע איסור ונאסר. ובכל זאת פסק המחבר לקולא, משום שבאינו בן יומו כל האיסור הוא רק מדרבנן. ואילו במוקצה החידוש הוא לחומרא.
[11] נדון בדברי הרשב״א בהמשך, סעיף 6.
[12] לשון התוספות שבת לו,א ד״ה "הא ר׳ יהודה".
[13] לשון התוספות שם ד״ה "הא ר׳ נחמיה".
[14] תוס׳ שם; ובדף קכב,ב ד״ה "רחת ומלגז".
[15] לשון רש״י ביצה ב,א ד״ה "קא סלקא דעתין", יעויי״ש.
[16] בדף קכב,ב שואל הרשב״א על דברי רב יהודה שם האוסר לטלטל קורנס של נפחים לצורך גופו ולצורך מקומו, שהלא רב יהודה הוא שהתיר לטלטל כלי קיואי. ובתרוצו הרשב״א אינו מחלק בין הכלים, אלא מתרץ שאת דין כלי קיואי אמר רב יהודה אחרי שחזר בו.
ובדף לו,א מדמה הרשב״א שופר לקורנס של נפחים, ואלו דבריו: "הא דתניא שופר מטלטל וחצוצרות אין מטלטלין — רבי יהודה היא, דשרי דבר שמלאכתו להיתר קצת, ואע״פ שעיקר תשמישו לאיסור, כגון קורנס של נפחים לפצע בו אגוזים".
[17] ועיין שם שרבה מעמיד ברייתא זו כר׳ נחמיה שאמר: "אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו".
[18] בתשובה כלל כח, סי׳ ב.
[19] וזהו היתר מיוחד בכלי עם אוכלין שעליו. עיין ברא״ש שם.
[20] הרמב״ן הביא את תירוצו של הרשב״א ללא ההשוואה לקדירה, והריטב״א מביא אותו כלשון הרשב״א, כלומר, גם מדבריו אין הכרע.
[21] דף מז,ב מדפי הרי״ף, לקראת סוף הדיבור, בעניין טילטול אגב.
[22] קכג,א ד״ה "יש שואלים", בשם "ויש חולקים".
[23] ועל פי זה מובנת המחלוקת בגמרא האם כלי שמלאכתו לאיסור מותר בטלטול דווקא לצורך גופו או גם לצורך מקומו, שנחלקו האם צורך מקומו נחשב גם הוא כמלאכת היתר.
[24] סי׳ שח, סעי׳ ה: "יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפי׳ מחמה לצל ע״י ככר או תינוק". ובדין כלי קיואי לא הביע הב״י דעתו בצורה מפורשת.