תגובה לתגובת הרב כץ למאמר מניעת הריון בהלכה
סימן א'
1. בשעת הדחק מותר לסמוך על דעות מיעוט
2. היתר במקום צורך גדול
3. דעת הראשונים
4. הבנת התוספתא
5. שיטת הר"י
6. היתר שימוש בקונדום על פני מוך
7. בשעת הדחק ניתן לסמוך על שיטת עדה אחרת
8. סיכום
אין לי כל כך מה להגיב כי בקריאה מדוקדקת של מאמרי יש התייחסות כמעט לכל הנקודות שכתב הרב אריה כץ, ואין טעם לכפול את הדברים. עם זאת אתייחס לכמה מהדברים שהעלה.
עמלתי ללמוד את הדין מן היסוד וללמוד מגדולי האחרונים מה שכתבו בתשובותיהם ולא רק ממשפט הסיכום. וכל מה שכתבתי שאבתי אותו מספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים וחס ושלום לזלזל בדבריהם הקדושים. בדברים הבאים אבקש להראות שגם לדברי הפוסקים האחרונים יש מקום להתיר, ולא כמו שניתן להתרשם מתגובת הרב כץ שלפי כל האחרונים הדבר אסור וכביכול התעלמתי מדבריהם.
1. בשעת הדחק מותר לסמוך על דעת מיעוט
כפי שכתב גם הרב כץ, לרוב הראשונים אין איסור לשמש במוך ולפי דעתי כך הוא גם דעתם של הרמב"ם והשולחן ערוך כפי שהוכחתי בפנים. איני סבור שפסיקה היא ספירת הדעות, אלא לימוד מעמיק של דברי הגמרא והפוסקים ואחר כך להכריע בכובד ראש. ידוע שבשעת הדוחק מותר לסמוך על דעות המיעוט וכל שכן כשלדעה זו יש סימוכין רבים. למנוע אפשרות זאת, היא נעילת דלתות בית המדרש, ועל כן אני מודה למערכת צהר שהסכימה לפרסם מאמרי. איני אומר קיבלו דעתי, ואני מכבד כל הפוסקים כולם בלי יוצאי מן הכלל, ולכן כתבתי שאם יש אפשרות אחרת המתאימה לאישה למנוע ההיריון אין להשתמש בקונדום.
2. היתר במקום צורך גדול
עיקר תגובתו של הרב כץ הינה שאי אפשר להסתמך על שיטות הראשונים והים של שלמה שהתירו תשמיש במוך לכל הנשים, משום שלדברי חבל אחרונים שהביא אין להתיר תשמישו במוך אלא במקום סכנה.
תגובה זו מתעלמת מכך שלא התרתי במאמרי לסמוך בשופי על דברי הראשונים והים של שלמה לשמש בקונדום בכל הנשים, אלא הדגשתי שההיתר הוא רק במקום צורך גדול למניעת הריון ובאופן ששאר האמצעים הקיימים אינם מתאימים מסיבה זו או אחרת. לעניות דעתי, באופן זה ניתן לסמוך על דעות רוב הראשונים הנזכרים לעיל ועל הים של שלמה ועל השולחן ערוך והרמ"א שמסתימת דבריהם נראה שסברו גם כן להיתר כפי שהארכתי להראות במאמר, ולצרף לכך שצורך גדול ושעת הדחק נחשבים כספק סכנה שמותר גם לפי הרבה מהאחרונים.
3. דעת הראשונים
הרב כץ הביא רשימה "מבהילה" של אחרונים לתמוך באיסור, אולם עיון בפנים תשובותיהם של רבים מהאחרונים שהביא מגלה להיפך שהם בגדר "תנא דמסייע" להיתר לפי התנאים שהעלינו במאמר. מה שהביא הרב כץ חבל של אחרונים שחולקים, הרי זה לפי הבנתו.
אמנם בדברי רוב הפוסקים שהביא מבואר ההיתר רק במקום סכנה, ודבריהם מתפרשים לפי מה שהסברתי במאמר שהדרישה להגיע למקום סכנה לא באה על מנת להתיר את הוצאת הזרע לבטלה כי למטרה זו היה צריך בעצם למנוע לגמרי את הקשר הזוגי ולא היה מקום להתיר במקום סכנה, אלא כדי להתיר מניעת הריון כפי הדעה הרווחת בעבר שאין להתיר מניעת הריון אלא במקום סכנה. כפי שהסברתי במאמר, השינוי בילודה משנה את הגישה לעצם איסור מניעת הריון ולא כפי שכתוב בתגובה שבגלל השינוי בילודה יש לגמד את איסור הוצאה זרע לבטלה (ומצד זרע לבטלה נקטו הרבה פוסקים שאין לאסור תשמיש במוך במקום מצוות עונה ודימו זאת לתשמיש עם קטנה ואילונית שלא נאסר כלל).
בשו"ת צמח צדק (החדש) נקט שמותר במקום סכנה אפילו סכנה קלושה. וראייתו מכך שרבי מאיר התיר במינקת תשמיש במוך, והלוא החשש במינקת רחוק מאד, שמא תלד, ושמא תזדקק לגמול את בנה מחלבה ולא יועיל לו חלב נשים אחרות וכו', וכל אלה חששות רחוקים ואף על פי כן התיר רבי מאיר, ומוכח אם כן שאין צריך כאן סכנה ממשית לפנינו. ואדרבה, אפילו בדעת רש"י נקט הצמח צדק שבמקום שיש חשש עיבור מותר לשמש גם במקום חשש סכנה קלוש, ורק בג' נשים שסיכוי ההתעברות שלהם כמעט לא קיים סוברים חכמים לפי רש"י שצריך לסמוך על סברת "מן השמים ירחמו" ולא להשתמש במוך. כמו כן, הצמח צדק הביא גם הוא ראיה להיתר משיטת ר"י שנפסקה ברמ"א שמותר לשמש באקראי שלא כדרכה, וכל שכן שיהיה מותר במוך, והוכיח מכך שאין זה נקרא כמשמש על עצים ואבנים.
גם בשו"ת דברי מלכיאל (חלק א סימן ע) כתב שהעיקר כרוב הראשונים שמותר לשים מוך לפני תשמיש, אלא שנקט שבלי כל צורך אין להתיר גם לשיטתם רק במקום חשש סכנה כג' נשים, (והרי חשש זה הוא ספק סכנה קלוש מאד). והוסיף גם הוא כדברי הצמח צדק שאף לפי רש"י מה שאסרו חכמים לשמש במוך הוא דווקא בג' נשים שסכנת העיבור רחוקה מאד, אך באשה רגילה שיש חשש סכנה אם תתעבר ודאי מותר לה לשמש במוך. וביאר שם שתשמיש במוך אינו דומה למשמש על עצים ואבנים אלא למשמש עם קטנה שאינה ראויה לילד שמותר משום מצוות עונה.
בשו"ת שי למורא (סימן לד) גם כן צידד להקל בתשמיש במוך על פי שיטת הים של שלמה ורק לגבי תשמיש בגומי סובר שחמור יותר ממוך, אך אינו מחליט זאת להלכה, ובסופו של דבר משאיר את ההכרעה ליד הבעל שידע שיש מחמירים ויש מתירים ויעשה כרצונו.
בתשובת תורת חסד (מלובלין, אבן העזר, מד) הפליא באריכות עצומה כנגד רבי עקיבא איגר והחתם סופר שאסרו לגמרי תשמיש במוך אף במקום סכנה, והוכיח שלדברי כל הראשונים יש להתיר על כל פנים בחשש סכנה ולכמה מגדולי הראשונים מותר תשמיש במוך לכל הנשים אפילו בלי סכנה בכלל ולא הכריע בזה (לצורך שאלתו שם לא היתה נפקא מינה בזה כי היה מדובר בחשש סכנה אם תתעבר). והוסיף עוד בסוף דבריו (אות מא) שיש להעדיף תשמיש במוך אפילו יותר מהשתמשות באמצעי מניעה כדוגמת כוס של עיקרין (אמצעי שמקביל במידה מסוימת לגלולות של ימינו) היות ויש לחוש לנזק בריאותי של האשה אם תשתמש באמצעי זה.
בשו"ת מלמד להועיל (חלק ג סימן יח) כתב גם כן שיש לסמוך על שיטת הים של שלמה בשעת הדחק להתיר תשמיש במוך.
גם דברי האחיעזר (חלק א סימן כג) אינם חד משמעיים להתיר דווקא במקום סכנה. אפילו בדעת רש"י פירש כדעת האחרונים הנזכרים לעיל שדווקא באותן שלוש נשים שאפשרות עיבורן רחוקה אסרו חכמים תשמיש אך לא בשאר נשים, והביא עוד את דברי הרדב"ז שפירש בדעת רש"י שאפילו באותן ג' נשים מותר לשמש במוך גם לחכמים. וסיים וזה לשונו:
ועל כן לדינא יש לסמוך על שיטות הראשונים דמותרות לשמש במוך גם לרבנן ועל דעת הים של שלמה שהקיל מפורש בזה ועל דברי הרדב"ז, וגם יש לומר דהרבנו תם מודה בזה, וכן מצאתי אחר כך שכמה מחברים הקילו בזה.
אמנם עיקר דבריו שם באו להקל במקום חשש סכנה אך נסמך על שיטות הפוסקים שמותר גם כשאין סכנה כלל.
החזון איש (אבן העזר סימן לז) גם כן מעתיק שיטת רש"ל (ים של שלמה) שאף בשאר נשים מותר תשמיש במוך גם שלא במקום סכנה ומקלסה, ורק לדינא נקט לחוש לחומרא לשיטות האוסרות שלא במקום סכנה (והסביר שאפילו הגאון רבי עקיבא איגר לא אסר אלא במקום צער אך לא במקום סכנה גמורה).
ערוך השולחן (אבן העזר סימן כג סעיף ו):
ובשיטה מקובצת שם כתוב בשם הרא"ש ורמב"ן וריטב"א וכן ברשב"א ביבמות וכתובות שם וכן המרדכי ריש יבמות בשם ר"ת וריב"ן כתבו שאין איסור ליתן מוך קודם תשמיש וגם ליתן לאחר תשמיש כתב הרא"ש שם שאין איסור וגם ר"י בתוספות כתובות דחה ראייתו ולכן כשיש סכנה שתתעבר יכולים לסמוך ולהתיר בין לפני תשמיש ובין אחר כך ולהדיא משמע כן בריש נדה.
גם בדבריו אנו מוצאים הסתמכות על שיטות הראשונים שהתירו תשמיש במוך לכל הנשים, והיקל למעשה רק במקום סכנה משום שללא כן לא רצה להתיר למנוע הריון וילודה, וכבר מילתנו אמורה בענין זה לעיל.
4. הבנת התוספתא
לגבי ראייתו של הרב כץ מהתוספתא שנראה כי משווה דש מבפנים וזורה מבחוץ למשמשת במוך ומשמע שגם במשמשת במוך יש איסור, ראה בשו"ת דברי מלכיאל הנזכר לעיל שהתייחס לתוספתא זו והוכיח ממנה בדיוק להיפך – שדש מבפנים וזורה מבחוץ אינו שוה למשמשת במוך מכך שדווקא לגבי משמשת במוך הוצרכו חכמים לסברא של שומר פתאים ה', וגם לא אמרו שהרי זה כמעשה ער ואונן כמו שאמרו לגבי דש מבפנים וזורה מבחוץ, ועל כרחך שחלוק דינם. ונעתיק את לשונו:
לפי מה שכתבנו אתי שפיר דדש בפנים וזורה בחוץ הוא איסור חמור ואף בסכנה גמורה סבירא להו לחכמים שאסור דלא ישמשו ולא תתעבר. ולזה השיבו חכמים לרבי אליעזר שהוא מעשה ער ואונן. אבל במשמשת במוך דהוי דרך תשמיש והיכא דאי אפשר באופן אחר שרי משום מצות עונה כמו בקטנה ואיילונית שפיר הוצרכו חכמים לטעם דשומר פתאים שאין כאן חשש סכנה כלל ולזה אסור ליתן מוך. אבל במקום דאיכא חשש סכנה ידועה כמו בנידון דידן שפיר מודו דשרי משום מצות עונה וכנ"ל.
5. שיטת הר"י
בעניין ההיתר מצד שיטת הר"י שהתיר ביאה שלא כדרכה באקראי וביאר באגרות משה שלדבריו לצורך קיום מצוות עונה אין זה נחשב השחתת זרע, כתב הרב כץ: "אבל המעיין באגרות משה יראה שהיתר זה מותנה בכך שלולא הוצאת הזרע אין שום אפשרות לקיים מצוות עונה באותו אופן (לכן אסר דש מבפנים וזורה מבחוץ אפילו במקום פיקוח נפש)". גם כאן, עיון בדברי האגרות משה וכפי שהעתקנו במאמר את לשונו, מגלה פנים אחרות, וזה לשונו:
משום שמעשה הזרייה בחוץ לא שייך למעשה העונה דרק הדישה בפנים הוא צורך העונה ונמצא שעושה מעשה אחר להשחית זרעו כדי שלא תתעבר שזה הוי לבטלה לגמרי שלא לצורך שאסור ומצד סכנה אין שייך להתיר דהא יכול שלא לבעול כלל… אבל בעצם חדוש רבי אליעזר לא פליגי וגם רבנן סברי דליכא איסור אם אינו לבטלה ממש דהוא למצות עונה ושמחת אשתו (חלק ד, סימן ע).
הרי מפורש בדבריו טעם אחר למה אסרו חכמים דש מבפנים וזורה מבחוץ ולא התירו כמו שהתירו ביאה שלא כדרכה, וטעם זה אינו שייך בקונדום. גם עצם דברי הרב כץ שההיתר של ר"י הוא רק כשאין שום אפשרות אחרת לקיים מצות עונה נסתר מתוכו, הלוא יכול לקיים כדרכה!
מה שכתב עוד הרב כץ שגם הר"י בעל התוספות לא התיר אלא כשאין כוונתו למנוע הריון, כוונתו לשאלת הר"י אם ביאה שלא כדרכה מותרת למה נענשו ער ואונן, ולתירוצו שדווקא באקראי מותר אך ער ואונן עשו בקביעות כדי שתמר לא תתעבר ויכחיש יופיה, ומבואר לכאורה שהיתר זה לא שייך כשהכוונה למניעת הריון. גם לטענה זו התייחסנו בהרחבה במאמר, והבאנו את דברי האגרות משה (וכן כתבו מפורשות גם בתשובות הצמח צדק ודברי מלכיאל הנזכר לעיל) שברור כי במקום שהעיבור יהיה סכנה לאשה לא בא ר"י לחייב את העיבור, ועל כל פנים מדברי ר"י מבואר היסוד שאין כאן השחתת זרע כשבא לקיים מצות עונה.
6. היתר שימוש בקונדום על פני מוך
לא נותרה אלא הטענה שתשמיש עם קונדום חמור מתשמיש במוך, טענה שאכן כתובה בכמה אחרונים כפי שהבאנו במאמר, אך כנגד טענה זו העלינו סברות נגדיות, ונסמכנו גם על דברי הגאון הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל קברניטם של ישראל שלא ראה כל הבדל בין קונדום לבין מוך ועוד כמה אחרונים. לזאת יש להוסיף את דברי השי למורא בתשובתו הנ"ל (אבן העזר לד) שהוכיח שכל האיסור של הוצאת זרע לבטלה הוא דרבנן, ולכן במקום הדחק ניתן לסמוך גם על פוסק יחיד שהקל ונטה על פי זה להקל כשיטת הים של שלמה עיין שם.
7. בשעת הדחק ניתן לסמוך על שיטת עדה אחרת
ואוסיף נקודה אחרונה חשובה; כתב הרב כץ שרק אשכנזים יכולים לסמוך על היתרו של הרמ"א. אין כן עמדי. אנו לא שני עמים. ובשעת הדחק כל עדה יכולה לסמוך על השיטה של העדה האחרת. ולדעתי גם המחבר כתב את דינו כשאין שעת הדוחק, אבל בשעת הדוחק יודה לרמ"א ואין להרחיב את המחלוקת בין הדעות אלא לצמצמן.
8. סיכום
לסיכום, ההיתר להשתמש בקונדום מבוסס על העובדה שלרוב ראשונים, ולרמב"ם ולשולחן ערוך אין איסור לשמש במוך, על העובדה שגם מי שחושב שיש איסור הוצאת זרע לבטלה במוך, הדבר הותר משום מצוות עונה, ועל שיטת הרמ"א שמתיר שימוש שלא כדרכה קל וחומר שימוש במקום הנכון בקונדום, וההיתר שלו נאמר כשאין צורך אלא סתם לתאווה אבל לצורך גם המחבר יודה לדבריו. וגם הרב כץ מודה שבשעת סכנה מותר וכתבנו והוכחנו שגם שלום בית נחשב סכנה ועל פי זה אין מחלוקת ביננו.
כל זה כתבתי כדי להציל זוגות מבעיות בשלום בית. ברוך השם תורתנו תורת חיים ואפשר גם לקיים התורה והמצוות ולחיות ביחד באהבה ובאושר.