לבוש הגבר בתפילה ובחיי היום - יום

 3. אמירת קריאת שמע ואמירת ברכות

לאמירת קריאת שמע וברכות, די בכיסוי הערוה, כמו שפסק הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יז):

וכשם שהוא אסור כנגד ערוות אחרים, כך הוא אסור לקרות כנגד ערוותו. ולא יקרא כשהוא ערום, עד שיכסה ערותו. היתה חגורה של בגד או עור או שק על מתניו, אף על פי ששאר גופו ערום, מותר לו לקרות קריאת שמע.

יש אולי מקום לתמוה, כיצד התירו חכמים לברך ולקרוא שמע, כשמלבד ערוותו המכוסה, כל גופו ערום. הלא כתוב "שיויתי ה' לנגדי תמיד", ואם המלך עומד תמיד כנגד האדם, יש בזה לכאורה זלזול גדול במלך.

אבל האמת היא, שהכתוב "שיויתי ה' לנגדי תמיד" אינו מורה לאדם לנהוג בכל רגע באימה וביראה, ולקפוא על שמריו. אלא שלא ננהג, אפילו רגע אחד, נגד רצונו של ה'. למשל, בזמן משחק, נוכל ליהנות ולהתרועע, אך נעשה זאת מתוך כבוד הדדי, ולא נפגע באחרים. גם בעת מלאכה או עבודה שאנו מבצעים, ננהג בישרות מוקפדת, ונדע שהקדוש ברוך הוא רואה את כל מעשינו, ואין רגע שאפשר להסתתר ממנו. אבל חלילה לקפוא מרוב אימה וחרדה, כמו שמפורש במדרש (ויקרא רבה כז, ו):

אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁשָּׁלַח פְּרוֹזְדוֹגְמָא שֶׁלּוֹ לִמְדִינָה, מֶה עָשׂוּ בְּנֵי הַמְדִינָה עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם וּפָרְעוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם וּקְרָאוּהָ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה בִּרְתֵת וּבְזִיעַ, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל הֲדָא פְּרוֹזְדוֹגְמָא דִידִי לֹא הִטְרַחְתִּי עֲלֵיכֶם וְלֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם שֶׁתְּהֵא קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע לֹא עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיכֶם וְלֹא פּוֹרְעִין אֶת רָאשֵׁיכֶם, אֶלָּא (דברים ו, ז): בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

מבואר כי אין הקדוש ברוך הוא מבקש להטריח אותנו מרוב אימת גדלותו, אלא ביקש מאתנו לקרוא קריאת שמע, בכל דרך שהיא, אלא שהוא כמובן מצפה מאתנו, שנכוון כוונה יפה. על כן, למרות שבדרך כלל התורה מקמצת במילותיה, כאן במצוות קריאת שמע, היא מרבה לפרט דרכים שונות, כיצד לקוראה. בשבתך בביתך, בלכתך בדרך, בשכבך ובקומך. פירוט נרחב זה בא לגלות כי רצה הבורא שנקרא קריאת שמע, כמו שהאדם חי בביתו, או ביציאתו לצרכיו השונים. והמקיימה וקוראה, בכל דרך שהיא, מקיים את רצון המלך. עם זאת, מובן הדבר, כי בשעת הקריאה, חובה לעצור מכל פעילות מסיחה, ולקרוא בכוונה רצויה, וחלילה לא כרובוט^[1].

[1].   ועיין בבית יוסף שכתב (סימן סא סק"ב) "ואף על פי שהמדרש הזה נראה שבא להקל בקריאת שמע, שאין צריך לקרותה כפרוטגמא של מלך, יליף מינה שפיר שצריך לקרותה באימה וביראה וברתת ובזיע", וכן פסק בשולחנו הערוך (שם סעיף א-ב) וזה לשונו "ויקראנה ביראה ובכוונה… שלא תהיה בעיניו כדבר שכבר שמע אותו הרבה פעמים, שאינו חביב אצלו".

9. חומרת כיסוי כל הגוף גם בבית

כתב הרמ"א שצריך האדם לכסות את כל גופו (אורח חיים סימן ב סעיף ו):

אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ד' אמות בגילוי הראש, ויבדוק נקביו. הגה: ויכסה כל גופו, ולא ילך יחף (א"ז).

הוראה זו מקורה בדברי המדרש, כמו שכתב בעצמו, בדרכי משה (שם ס"ק ב):

כתב באור זרוע (הלכות שבת סימן פד ד"ה מתניתין, סימן מג י ע"ג) איתא במדרש רבה פרשת מצורע בסופו (פרשה יט, סימן ד) בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה (קהלת י, יח) עַל יְדֵי שֶׁאָדָם מִתְעַצֵּל לְכַסּוֹת רֹאשׁוֹ כָּרָאוּי, יִמַּךְ הַמְּקָרֶה, הֲרֵי הוּא נַעֲשָׂה (דומי) [רֶאוּמָטִיקוֹס], פירוש (נזיקין) [נזילה]. וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם ידלוף הבית, על ידי שאדם משתפל לכסות גופו כראוי, ידלוף הבית, יַעֲלֶה גּוּפוֹ חֲטָטִין. מכאן למדנו, שיש לאדם לכסות לכל גופו.

אף על פי כן, הסבירו המפרשים^[1] שהדינים המובאים בסימן ב, אינם מעיקר הדין, אלא ממידת חסידות. כך גם עולה ממה שלמדנו, שיכול אדם להיות שליח ציבור, אפילו אם לא כיסה כל גופו.

יתירה מזו, לדעת אגרות משה, שרוולים קצרים תכליתם הקלה על החום. ואין להימנע מזה, אפילו משום מידת חסידות. וכיון שיש תובנות חשובות בתשובתו, נצטט להלן את מלוא דבריו, כי שם הסביר שכלל ההנהגות של סימן ב, מבוססות על מידת חסידות, וכך היא לשונו (שו"ת אגרות משה יורה דעה ח"ג סימן סח):

והנה ענין צניעות באנשים לילך מלובשים כל הגוף אינו מאיסורים אלא מעלה וזהירות להיות מלובש גם בסתר מטעם שויתי ה' לנגדי ואף בבית הכסא לא יגלה עד שישב ומטעם זה כשהיה דרכם לשכב ערום בעת השינה והיו מכסים עצמם בסדין היה צריך מצד מעלה זו שיפשוט חלוקו תחת הסדין כדאיתא באורח חיים סימן רל"ט סעיף ב' וללבוש החלוק כשהוא שוכב תחת הסדין כדאיתא בסימן ב' וכן צריך ליזהר מי שאפשר לו.

ומדת הלבישה הוא כמנהג המקום כגון אם הדרך לכסות הזרועות והשוקיים צריך גם כשאין אנשים ללבוש כן ואם הדרך לילך בזרועות מגולות גם לפני אנשים אין צריך לכסותם, אף למדת חסידות. ובזה אין הכוונה שצריך ללבש כהמדה שהולך לפני מלכים ולפני אנשים שאינם מכיריו אף שגם בחדרו הוא לפני מלך מלכי המלכים מכל מקום גדר זה הוא רק בעת התפלה כדאיתא בסימן צ"א סעיף ה' ועיין שם במגן אברהם ס"ק ה' ושם הוא גם חיוב לכתחלה אף שאינו מעכב את התפלה כדאיתא ברמב"ם רפ"ה מתפלה. והכא הוא המדה כיושב בחדרו לפני אנשים שאין עליו לכבדם אבל אינו רוצה להתבזות לפניהם.

ואם יש לו צער שחם לו ביותר או מצד אחר רשאי לילך וליכא בזה אף משום מדת חסידות דבאופן זה שהוא צער הרי הדרך הוא כן לישב גם בפני אנשים היודעים מצערו והשם יתברך הא יודע צערו אבל בגלוי ערוה אסור דהא אף כשהולך לרחוץ בנהר טוב לשחות או לכסות באופן שלא יגע בידיו כשהוא כלפי העם כדאיתא בשבת דף מ"א ובחדרו אף כשליכא אנשים צריך לכסות כמו לילך בבגד שמכסה וגם יש איסור משום שלא יוכל להרהר בדברי תורה ואם הוא לרפואה גם זה מותר. ואף יחף שלמדת חסידות אין לילך יחף כלל כדאיתא ברמ"א סוף סימן ב' איתא בסימן צ"ב[2] שבמקום שעומדים לפני הגדולים יחף רשאי אף בתפלה.

סוף דבר, הא דסימן ב' הוא רק מדת חסידות, ולא ענין איסור. ובמקום צער, ליכא אף מדת חסידות. והשיעור הוא באופן שהוא בזיון לפני אנשים, כל מקום לפי מנהגו. ובסימן צ"א הוא חיוב בעת התפלה, והמדה הוא כמו לפני גדולים, ובשעת הדחק מותר להתפלל, כי אינו מעכב… משה פיינשטיין.

אני אמנם מתקשה לקבל את הסברו בכוונת הרמ"א, כביכול אין אפילו מידת חסידות בכיסוי כל הגוף, הואיל ופירוש כזה מוציא את דברי רמ"א ממשמעותם הפשוטה. אפשר להסתפק ולומר, שדברי הרמ"א הם מידת חסידות, ומידת חסידות אינה חיוב. ומי שקשה לו, או לא מתאים לו, אינו מחויב בהם.

[1].    כך הסביר הפרי מגדים (משבצות זהב ס"ק ב) והאגרות משה שנביא בהמשך. זו גם דעת הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה, הלכה ו).

[2].    נראה שנפלה טעות דפוס במקור, והכוונה לסימן צא סעיף ה.