לימוד התורה במשנתם של רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי

2. המשותף

פסוקים רבים מדגישים את חשיבות הלימוד, והערך הגדול בהרבצתה לאחרים, ונשזרו לכל אורכה של תורתנו הקדושה. וכדי שנבין כראוי, את גודל חשיבות מצוות לימוד התורה, נציג חלק מהם:

אברהם אבינו פעל נמרצות בתחום לימוד התורה ולימודה לאחרים, עד שאנו פוגשים בתורה תיאור מדהים, על יציאתו מחרן, לא רק עם בני משפחתו, אלא בליווי המון עם, אותם לימד תורה וגייר, כמו שכתוב (בראשית יב, ה):

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

עשייה זו "אשר עשו בחרן" מהותה, הרבצת תורה לאחרים, כמו שפירשו בגמרא (סנהדרין צט, ב):

אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן".

פעילות נמרצת זו, היא המעלה הגדולה, בגללה נבחר על ידי ה', להיות אב לעם סגולה (בראשית יח, יט):

וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.

בניגוד לנח או חנוך, שהיו אמנם צדיקים גדולים, אך לא פעלו להפיץ את דרכם הצודקת בקרב חוגים רחבים, ולא הקימו שושלת של ידיעת התורה, פעל אברהם אבינו בכל כוחו, להפוך לזרקור רוחני של הפצת אמת לכל סביבתו, כמו שהפסוק מתאר "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". וזו הסיבה שהביאה לבחירתו, לאב אומתנו הנבחרת.

מלבד זאת, קיימת חשיבות גדולה ומיוחדת, ללימוד תורה בארץ ישראל (דברים ד, א):

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ־לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

חשיבות ללימוד התורה דווקא בארץ, נובעת מן העובדה, שהמצוה חלה עלינו לא רק כיחידים, אלא כאומה. והארץ הוא הלב הפועם והמוקד של האומה.

מצות לימוד התורה אף מייחדת אותנו מכל העמים (דברים ד, ו-ח):

וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ־לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ־לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

בכלל מצוות תלמוד תורה התחייבנו בזכירת מעמד הר סיני, והעברת חווית קבלת התורה ותלמודה לדורות הבאים. והמצוה מחייבת לא רק ללמוד וללמד את הבן, אלא גם את הנכד:

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ; יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.

עוד אנו למדים מן הפסוקים, שהלימוד צריך להיות לא רק חווייה אינטלקטואלית, אלא גם כדרך שתביא אותנו לקיים כל מה שכתוב בתורה (דברים ה, א):

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם.

ומשה רבנו אדון כל הנביאים נצטוה לקבל את התורה שבעל פה שמבארת את התורה שבכתב ולהעבירה לדורות הבאים (דברים, ה, כח):

וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם, וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ.

מטרת הלימוד היא, לנטוע בנו יראת שמים (דברים ו, א-ב):

וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ־לֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: לְמַעַן תִּירָא אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ.

הלימוד צריך להיות זה שיש בו הפנמה ואהבה (שם פסוק ו):

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ.

ויש חובה ללמד את הילדים בבית, ובכל עת (שם פסוק ז):

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

צריך גם להביא את הילדים למצב של גילוי עניין וסקרנות בדיני תורתנו הקדושה (שם יא, יט):

וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

פעמיים הורתה התורה "לדבר בתורה", תחילה בפרק ו, שם כתבה את הציווי בלשון "וְדִבַּרְתָּ בָּם", זאת אומרת, אתה האבא, הווה דוגמא, ותלמד תורה. שנית בפרק יא, שם נכתב הציווי בלשון "לְדַבֵּר בָּם", כלומר, לא רק אתה תלמד תורה, אלא בנוסף אליך, לַמֵד את בניך תורה, ותדאג שהילדים מעצמם ידברו בתורה, ולכן נקטה תורה בלשון "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם", למדו אותם, שהם מעצמם ידברו בם.

עוד אנו רואים שיהושע, על אף טרדותיו הרבות, בהנהגת העם, בכיבוש הארץ, ובמלחמות הרבות שהתחוללו אז, נצטווה גם להקדיש זמן ללימוד התורה, ככתוב (יהושע א, ז-ח):

רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל.

בדברי דוד המלך אנו פוגשים הבעת עצמה אדירה של געגועים ואהבה לתורה, שלא תשווה לשום דבר, נביא כאן שנים מפסוקיו:

בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע, לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ (תהלים קיט, טז).

טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף (שם פסוק עב).

נצטרף לתפילת דוד המלך, ונבקש מאת ה', שנזכה להבין את תורתו, כלשונו (שם פסוק יח):

גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ

כל הערכים הנזכרים בפסוקים, משותפים לרבי שמעון בר יוחאי, ולרבי ישמעאל.