אכילת ארעי חוץ לסוכה בתוך סעודת קבע
סימן תרל"ט
1. מכתב ראשון
א. פסיקת הרב עובדיה יוסף
ב. מקור הדין
ג. הסבר דעת המשנה ברורה
ד. שיטת המאירי
2. מכתב שני
ה. חיזוק פסיקת הרב עובדיה יוסף
ו. חיזוק הבנת משנה ברורה
ז. הסבר המחלוקת
ח. פסיקת ההלכה
1. מכתב ראשון
לכבוד הרב חגי הראל שליט"א והרב אביעד אפרים וייץ שליט"א.
השלום והברכה.
בני, הרב יחזקאל, זכה לשמוע דברי תורה ממעלתכם, בביקורו בחג הסוכות, ובתוך הדברים עסקתם בדין האוכל אכילת קבע בסוכה, ואמרתם שאכילה מחוץ לסוכה אסורה עליו, כולל אפילו לגימת מים. ואם מבקש לצאת מהסוכה, ובפיו מאכל, עליו להימנע ולהמתין עד בליעתו, ורק אז רשאי לצאת מהסוכה.
א. פסיקת הרב עובדיה
מקור דבר זה הבאתם משמו של הרב עובדיה יוסף, והם אכן מפורשים בחזון עובדיה(הלכות סוכה עמוד קמה אות טז):
"אף על פי שביארנו שמותר לאכול אכילת ארעי חוץ לסוכה, מכל מקום אם הוא אוכל סעודת קבע בסוכה, אסור לו לשתות אפילו מים חוץ לסוכה. וכן אם יש בפיו ממה שאכל בסעודתו בסוכה, ויצא חוץ לסוכה, אינו רשאי לגמור אכילתו חוץ לסוכה, כיון שהכל בא מחמת סעודת קבע שחייבת בסוכה".
אמנם ראיתי רבים שנהגו להתחיל סעודה בסוכה, וללא לחם, מחמת הקושי של אחד מבני הבית לשבת בסוכה, אבל בברכת המזון חוזרים אל הסוכה, ולהנ"ל התנהגות זו אסורה. כמו כן שכיח מאוד שבעל הבית, המביא את האוכל, שותה קצת מים במטבח, או טועם איזה מאכל. וצריך לדעת אם עוברים על מצוות עשה של אכילה בסוכה או שיש מקום ללמד עליהם זכות.
הנה, עקב שכיחות דין זה, מן ההיגיון היה, שיובא בגמרא, ואם לא שם אז בטור, או בבית יוסף ושולחן ערוך וגדולי המפרשים כמו ט"ז ומ"א ומ"ב וכף החיים. כי זה ממש מקביל לדין הנזכר במשנה:
"אוכלים ושותים ארעי חוץ לסוכה"(סוכה כה ע"א)
ברם למרות שכיחות דין זה, שתקו הפוסקים ולא הגבילו את ההיתר המובא בציטוט זה רק לזמן שאינו סועד, ושתיקתם אומרת דרשני. לכן ניגש לסוגיא, ונברר אם באמת קיימת הגבלה כזו, או שאין כזו הגבלה, וגם בעת הסעודה הותרה אכילה ושתיה עראית מחוץ לסוכה.
ב. מקור הדין
המקור העיקרי לדברי הרב עובדיה יוסף הוא דברי שער הציון, שהביא סברא זו, אבל לא קבעה במסמרות, שלא הביאו במשנה ברורה ובביאור הלכה, וגם נותר בצריך עיון.
נצטט כאן את דבריו הקדושים, ונסביר מדוע לא קבע מסמרות בדין זה.
הנה בשלחן ערוך (סימן תרלט סעיף ב) מובא:
"אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה, בין ביום בין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שינת עראי; אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי, כביצה מפת; ומותר לשתות מים ויין ולאכול פירות (ואפילו קבע עלייהו – ד"ע) חוץ לסוכה; ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים, הרי זה משובח; ותבשיל העשוי מחמשת מינים, אם קובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה.
מבואר כי הותרה שתיית מים ויין ואכילת פירות חוץ לסוכה, וברמ"א הוסיף, אפילו כשקבע עליהם. ובמשנה ברורה הוסיף על דברי הרמ"א שאפילו חבורה הקובעת לשתות יין ביחד, אינה חייבת בסוכה, וזה לשונו הנוגע לעניננו, בס"ק יג:
"והנה מה שהגיה רמ"א ואפילו קבע עלייהו קאי גם על יין כמו שמוכח בדרכי משה. וטעמו, דיין אין נחשב רק כאכילת פירי, וכל שכן שאר משקין, ועל כן לא חשיב קביעות דידהו. ודע דכמה אחרונים מפקפקין בדין זה, ודעתם דאם שותה יין בקביעות חייב בסוכה, ובפרט בני חבורה שקבעו לשתות יין, בודאי הוי קבע גמור וכו'".
קולא זו שגם קביעת שתייה על יין לא מחויבת בסוכה היא קולא גדולה, ולכן כתב בשער הציון (ס"ק כט) את הדברים הבאים:
"וכן משמע בביאור הגר"א. והא דאיתא בגמרא אוכלים ושותים בסוכה, והועתק לשון זה בריש הסעיף, היינו, לאחר אכילתו בסעודה שדרך לשתות אז, צריך לשתות גם כן בסוכה דנכלל הוא בסעודה, אבל שתיה בלי אכילה לא חשיבה לחייבו בסוכה, דתשבו כעין תדורו אמר רחמנא, ואין שתיה בלי אכילה, [והיינו, הא דמסתפק בהגהת אשרי והובא בדרכי משה, עיין שם]. ואפשר דלפי זה אף מים בתוך הסעודה אין כדאי לשתות חוץ לסוכה, וצריך עיון".
עתה נסביר את דבריו.
בראשית דבריו, ציין כי זוהי סברת הגר"א, המיקל שלא לחייב בסוכה אפילו את הקובע על שתיית יין. אבל נתקשה שער הציון, לפי קולא זו, בלשון השולחן ערוך שכתב:
"אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה".
ולכאורה אין לזה הבנה, הרי אם הותרה אפילו שתיית יין בקביעות מחוץ לסוכה, לאיזה צורך מחייבים שתיה בסוכה. וליישב זאת מתרץ שער הציון, שהשולחן ערוך דן לגבי סעודת קבע, שאז גם השתייה הארעית מחויבת בסוכה. אבל שלא בעת הסעודה, הותרה אפילו שתיית קבע מחוץ לסוכה.
אחר כל זה העיר שער הציון, שאם נקבל כל הבנין הזה "אפשר דלפי זה" אף מים שבתוך הסעודה "אין כדאי לשתות" חוץ לסוכה. ומדבריו ניכר בבירור שאפילו אם נקבל כל הבנין הזה, אין כאן איסור שתיה אלא רק "אין כדאי לשתות", וגם על חומרא זו כתב "וצריך עיון".
ג. הסבר דעת המשנה ברורה
לכן, לפי עניות דעתי, דברי החזון עובדיה שכתב "אסור לו לשתות אפילו מים חוץ לסוכה" וציין בהערה לה "וכך כתב המשנה ברורה" אינם מדוייקים, כי המשנה ברורה לא כתב שהדבר אסור אלא רק "שלפי זה… אין כדאי לשתות". ויש להוכיח ממה שלא הביא דין זה במשנה ברורה שאינו קובע כן להלכה, רק מזמין לעיין ולדון בדבר, אבל בשום פנים לא פסק שזה אסור.
עתה נסביר מדוע סבר המשנה ברורה שקשה מאד לאסור דבר זה:
טעם ראשון
אין ראיה ברורה שהמחבר מתיר קביעה על יין מחוץ לסוכה, ואף המשנה ברורה עצמו פקפק בזה מאוד, וכתב:
"ודע דכמה אחרונים מפקפקין בדין זה, ודעתם, דאם שותה יין בקביעות, חייב בסוכה. ובפרט בני חבורה שקבעו לשתות יין, בודאי הוי קבע גמור".
וכיון ששתיית בני חבורה נחשבת קביעות גמורה, יש מקום לומר שהמחבר המחייב שתיית יין בסוכה, ביקש לחייב חבורה הקובעת שתיה על היין, לעשות זאת בסוכה דוקא.
טעם שני
גם אם נאמר ששתיית יין חוץ לסוכה, הותרה לחבורה, עדיין יתכן שיש הבדל בין חבורה הסועדת בסוכה, שחוץ לסוכה יאסר עליהם שתיית יין בדרך קבע, ובין חבורה המבקשת לשתות יין מחוץ לסוכה שלא בעת סעודה, שאולי מותר להם. ואף אם נסבור ששתיית יין כזו, גם היא תיאסר עליהם, עדיין אין ללמוד מזה חומרה לשתיית מים, כי בהם לא שייכת כל קביעות.
טעם שלישי
מלבד האמור, גם הביטוי בשולחן ערוך "אוכלים ושותים בסוכה" לא בא לאסור חוץ לסוכה, אלא לבטא התנהלות תקינה, והיא, שהבא לאכול סעודה, יעשה זאת בסוכה. וזה פשוט שמצוות הסוכה לא נאמרה רק על אכילת לחם, אלא גם על כל הסעודה, כבשר וסלטים ושאר תוספות, ויין ושאר משקאות. אכן, למרות שזו צורת התנהלות רגילה בחג, הוסיף המחבר (בסוף הסעיף) שלא נאסרה אכילת ארעי חוץ לסוכה. וזה כמו ענין הטיול הנזכר בלשון הגמרא, ומובא במשנה ברורה, שגם הוא לא נאסר בחוץ, אף שטיול בסוכה נחשב מצוה.
מכל הנ"ל נראה לי שאין לקבוע איסור בנידוננו, אלא רק לומר שלפי דעות מסוימות "לא כדאי לשתות" אפילו מים חוץ לסוכה, תוך כדי הסעודה. ובוודאי שלכתחילה, נכון לאכול כל הסעודה בסוכה, אף שאין איסור לאכול משהו מחוץ לסוכה.
ד. שיטת המאירי
והנה הגרע"י הביא סעד לדבריו גם מדברי המאירי שהקשה, מדוע נכללה השתיה בנוסח המשנה, ובדבריו שני תירוצים, ראה לשונו (סוכה דף כו עמוד א).
"ולענין שתיה לא הוזכר בה שיעור קבע ועראי, ויש אומרים שכל שתיה בלא אכילת דבר המחויב לסוכה עראי היא ועם אכילה היא נגררת אחר האכילה, אם האכילה קבע אף היא קבע, ואם אין האכילה קבע אף היא אינה קבע. וכן נראה מלשון גדולי הרבנים, שכתבו בכדטעים בר בי רב ועייל לכלה, שטועם מלא פיו ושותה כמו שכתבנו.
ולדעת זה מיהא לא היה צריך להזכיר במשנתנו שתיה כלל, שהרי בכלל האכילה היא, ושמא אשגר לישן הוא, וגדולי המחברים כתבוה בשתיית מים.
ומכל מקום נראה ששתיה בלא שום אכילה, אפילו פרי או מרקחת, עראי היא, אפילו ביין. אבל כשבא לשתות עם אכילת פירות או מרקחות, ודברים שאין צריכין סוכה, נעשו קבע מצד היין, וכמו שאמרו למטה, שהביאו לרבן גמליאל כותבות ודלי של מים על דעת שיאכל וישתה חוץ לסוכה, ואילו היה היין מותר לו חוץ לסוכה, ודאי יין היו מביאים לו, אלא שאסור מצד אכילת הכותבות. וכל שהיא באה עם אכילת דברים המחויבים בסוכה, הרי הוא נגרר אחר הסעודה, על הדרך שכתבנו תחלה".
מבואר בהסבר הראשון, כי שתיה בעת אכילת קבע, נעשית קבע, והיא ההוכחה של הרב עובדיה. ברם יש לדחות ראייתו, כי דברי המאירי נאמרו רק על יין שהרי הקשה על "אוכלים ושותים ארעי חוץ לסוכה", הרי השתייה נגררת אחרי האכילה, ואם אכילת קבע אסורה חוץ לסוכה, גם השתייה אסורה, ואם היא מותרת ודאי גם שתיה מותרת, ומה הצורך לכתוב היתר לשתיה. ותירץ בשם הרמב"ם, שההיתר נכתב עבור שתיית מים, שבגם בעת קביעות סעודה אינם נחשבים קבע.
ולפי ההסבר השני, ודאי שאין ראיה לפסקו של הגרע"י, כי המשנה המחייבת שתיית יין בסוכה עוסקת בקביעת יין ואכילת פירות, שאז היין יוצר חיוב של סוכה. ועל זה אמרו "אוכלים ושותים בסוכה".
לכן נראה לי, כי להלכה אין איסור, בעת קביעת סעודה, לאכול ארעי או לשתות ארעי חוץ לסוכה. וגם אין חובה לבלוע את המאכל, הנותר בפה, טרם צאתו מן הסוכה. אבל ודאי שלכתחילה צריך לאכול את כל הסעודה בסוכה, ולא רק את להתחיל באכילת לחם, שהוא ודאי חייב בסוכה, ולהמשיך את שאר האוכל בבית, מתוך הסתמכות על ההלכה המגדירה את שאר האוכל "ארעי". כי אין לסמוך על זה אלא בשעת הדחק, כגון שיש איזה צער לאכול בסוכה, וכנזכר.
בחיבה ובכבוד רב
שאול דוד בוצ'קו
2. מכתב שני
כוכב יעקב, כד תשרי תשעט
אל הרב חגי הראל שליט"א, והרב אביעד אפרים וייץ שליט"א.
ה. חיזוק פסיקת הרב עובדיה
השלום והברכה.
שמחתי לקרוא את תגובתכם למכתבי. חן חן לכם על פירוש סברת המחמירים בטוב טעם ודעת. וגם יישבתם מה שהקשיתי, מדוע לא הביאו הפוסקים דין זה, שהאוכל אכילת ארעי או שותה שתיית ארעי באמצע הסעודה מחוץ לסוכה אינו עושה כדין, וטענתם שזה דבר פשוט ואין צורך לְכָתבו, כי כל אכילה ושתייה שבתוך הסעודה הרי הם קבע. וכבר מפורש שאוכלים ושותים בסוכה (והכוונה כמובן לאכילת ושתיית קבע). וכשם שטפל נפטר בברכת המאכל העיקרי, כך האכילה והשתייה בארוחה אינם ארעי אלא קבע, וחייבים בסוכה, והוא דבר פשוט, ולגודל פשיטותו לא כתבוהו.
ו. חיזוק הבנת המשנה ברורה
אלא שטענתכם מועילה רק ליישב שתיקת הפוסקים שלא הביאו דין זה כלל, ובשיטתם אכן ניתן להסביר שלא הביאו דין זה עקב פשיטותו. ברם אני תפסתי בשיפולי גלימת המשנה ברורה, והוא אכן הביא דין זה, אבל רק בשער הציון ובישוב שיטת הגר"א, ולא כהלכה פסוקה במשנה ברורה.
וארחיב בזה מעט. הנה בשער הציון, הביא את שיטת הגר"א הסובר, כי שתיית יין בחבורה אינה צריכה סוכה. ואחר שתמה עליו שם, שבגמרא מבואר כי השתיה חייבת בסוכה, תירץ, שבגמרא מדובר בסעודה, שאז השתיה חלק ממנה, ולכן צריכה סוכה, ומה שאין כן הגר"א מדבר ללא סעודה.
ולדבריכם ישובו תמוה מאד, הרי דין זה, שכל שתיה ואכילה שבאמצע סעודה זקוקה לסוכה, הוא דבר פשוט, והקושיה על שיטת הגר"א אפילו איננה קושיא, כי החילוק בין שתיה שבסעודה לשתייה שאיננה בעת הסעודה, ברור ופשוט לכל.
וכיון שהביא דין זה, על כל פנים בכדי ליישב שיטת הגר"א, היה לו להביאו גם כהלכה פסוקה, במשנה ברורה, ולחלק בין דין שתיה בעת הסעודה, לשתייה שלא בעת הסעודה, ומדוע לא עשה כן?
לכן נראה לי, שהסברא הפשוטה, שהבאנו למעלה, שכל שתייה ואכילה בלי לחם נחשבים ארעי ואינם חייבים בסוכה, וכל לגימה ולגימה בתוך ארוחה מהווים חלק בלתי נפרד מארוחת קבע, וחייבים בסוכה, לא נתקבלה על המשנה ברורה, אף על פי שזה נכון על פי החשבון ההלכתי הקר.
הטעם שלא נתקבלה סברא זו על דעת המשנה ברורה נראה לי, שלמעשה יש כאן משהו מאד לא הגיוני: הרי שתיית יין בחבורה נראית הרבה יותר קבע משתיית כוס מים בתוך הארוחה. וגם, ארוחה דשנה הממלאה את הכרס מותרת מחוץ לסוכה, כל עוד ואין בה לחם. ולעומת זאת בליעת המאכל שבפה מחוץ לסוכה, אסורה. והצמֵא אסור בשתיית קצת מים במטבח, ואפילו תחיבת איזו חתיכת שעועית אל הפה במטבח, גם היא אסורה.
לא אכחד שהמבט המשפטי אמנם מצדיק זאת, אבל בשכל הפשוט אין בזה שום הגיון. שהרי הקובעים לשתות יחד, קבועים הרבה יותר ממי שלוגם או מכניס דבר מאכל לפיו מחוץ לסוכה. ומחמת חוסר הגיון זה, מיאן המשנה ברורה בסברא זו, ולהלכה נקט הפוך מהמסקנה היוצאת מההגדרות ההלכתיות הפורמליות.
והוא סבור כי למעשה צריכה שתיית יין בחבורה להיות בסוכה, ודלא כשיטת הגר"א. ומסתמא גם מי שיאכל ארוחה שלימה של תפוחי אדמה דגים ובשר וסלטים, ולא יטול ידיו, גם הוא יצטרך לאכול בסוכה. אבל לגימה שהיא ארעית במהותה, כלגימת מים, יש להתיר חוץ לסוכה.
אפשר לתת לזה גם הגדרה הלכתית פורמלית, שהרי מבואר בגמרא (סוכה כו.)"תשבו כעין תדורו", וכמו שאדם שקבע אכילתו בחדר אינו ממהר לבלוע המאכל שבפיו טרם כניסתו למטבח, וגם לא נמנע מטעימת איזה שהוא מאכל או שתיית כוס מים במטבח, כך הדין לגבי סוכה.
ז. הסבר המחלוקת
נמצא לפי האמור, שיש כאן מחלוקת בין דעת המשנה ברורה, המצריך סוכה לכל ארוחה קבועה, אפילו בלא לחם. וגם שתיית יין בחבורה צריכה סוכה. ובין מה שהסביר שער הציון בשיטת הגר"א, המיקל מאד, ואינו מצריך סוכה אפילו בקביעת שתייה על יין.
דעות אלו יוצרות מחלוקת מהותית מאוד, בהנהגת אורחות חיינו על פי ההלכה. כי מצד אחד ניתן להקל, כמבואר בגר"א, ובודאי תגידו לי, שלא יתכן לחייב את האוכל אכילה דשנה – ללא לחם – לאכול בסוכה, כאשר ההלכה לא חייבה זאת. ועל זה אשיב לכם, שאכן, הצדק עמכם. ברם הנהגה כזו ראויה רק למי שמתקשה לשבת בסוכה, מאיזו שהיא סיבה, כי בתוך מרחב ההלכה וגדרי חובת סוכה, קיים היתר כזה הפוטרו מן הסוכה. אבל לאדם שהישיבה בסוכה אינה קשה לו, פשוט שנכון יותר לאכול דווקא בסוכה, אפילו בלא לחם.
סוגיא זו מהוה דוגמא אחת מני רבות למצבים דומים בהם נתקל פוסק ההלכה, כאשר שני דרכים נצבים לפניו, האחת מקילה מאד, והאחרת מחמירה יותר, אבל ראויה יותר. ועליו להכריע כיצד לנהוג. והדרך הנכונה היא, לנהוג בדרך הראויה יותר, ולא לנקוט בגבולות המינימליות המוגדרות בהלכה אלא בשעת הדחק.
לכן גם בסוגיא זו נראה לי, כאמור, שאם באמת קשה לאכול בסוכה, רשאי זה לקבוע ארוחה בלא לחם ופטור מן הסוכה. אבל מי שלא מתקשה, ויכול לאכול בסוכה, ובכל זאת מיקל לאכול חוצה לה, הרי הוא נבל ברשות התורה, ואמנם זה מותר הלכתית, אבל הוא נבל, ואסור להיות נבל[1].
אפשר לדמות לזה את המובא בהלכה[2] שניתן לקיים חובת תלמוד תורה באמירת פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. כל בר דעת יבין, שאם כי המצווה מקוימת באופן מינימלי כזה, אבל פשוט וברור שלא יעלה על הדעת לקיים מצוה זו של לימוד תורה, השקולה כנגד כולם, באופן מינימלי כזה. אלא נדרש מן האדם להקדיש זמן נכבד וראוי בכל יום עבור התורה. ולא הענק היתר זה אלא לאדם שרבו טרדותיו ושעתו דחוקה, ועבורו ניתן היתר לקיים חיוב תלמוד תורה בצורה מינימלית כזו.
אחר כל הנתבאר, אשתף אתכם באשר ארע עמי. בערב שבת חול המועד, התקשר אלי אחד מבעלי הבית בישוב ושאלתו בפיו. החום הגדול באמצע היום מעיק עליו מאד וגורם לו סבל בל ישוער, ולפיכך מבקש הוא לאכול בביתו. ברם, אינו יודע כיצד ינהג עם משפחתו ואורחיו, המעדיפים, מחמת ההלכה, לשבת בסוכה. ועל פי האמור, יעצתי לו כדלהלן, ושמח מאוד. תחילה יקדש ויטעום לחם בסוכה יחד עם כולם, ואחר כך יכנסו כולם אל הבית, ימשיכו את הסעודה שם, ובסיום הסעודה ישובו לאכול את המנה האחרונה בסוכה, ויברכו ברכת המזון.
הנה דוגמא של אדם המצטער מאד בחום השמש המעיק, ומחמת זה יתכן שישב בדד, במקום נפרד מבני ביתו ואורחיו. לאדם כמותו, אכן יש להורות את העקרון המינימלי של ההלכה, שדווקא לחם מחויב בסוכה. אבל כאשר אין השעה דחוקה, ואין קושי לשבת בסוכה, הדבר הנכון ביותר הוא לאכול בסוכה, אפילו בלי לחם.
שיקול זה והכרעה בין שתי הקצוות ההלכתיות היא העומדת בבסיס כל פסקי הלכה שלי בין לקולא ובין לחומרה.
ח. פסיקת ההלכה
מסקנת הדברים לפי עניות דעתי שאין שום בעיה, גם לכתחילה, ולא רק כדי ללמד זכות, לקחת משהו במטבח או לצאת מן הסוכה כשהמאכל עדיין בפה. אבל כל ארוחה (שיש בה אכילה ושתיה) חייבת בסוכה, אף בלא אכילת לחם. אמנם בשעת הצורך, סומכים על המקילים, שכל זמן שאין אוכלים לחם, פטורים מן הסוכה[3].
כך פסק גם שולחן ערוך הרב (סימן תרלט סעיף יז) "ואפילו שלא בשעת הגשם, אם ירצה לאכול כזית בסוכה, וכביצה מצומצמת תוך הבית, הרשות בידו, אלא שהמחמיר לאכול כל הסעודה בתוך הסוכה שלא בשעת הגשם, הרי זה משובח, כמו שנתבאר למעלה".
בברכה
שאול דוד בוצ'קו
[1] מה שכתבתי ש"אסור להיות נבל ברשות התורה" הוא בדווקא. כי באמת יש מקרים בהם לא נזכר איסור בתורה על מעשה מסוים, ובכל זאת העושה דבר זה, הרי הוא נבל, ואסור לנהוג כן, כיון שיש במעשה זה סתירה גלויה ומהותית לרצון הבורא.
הדוגמא הקלאסית לזה היא אדם כזה שבידו אפשרות לשבת בסוכה, ולאכול סעודתו בתוכה, ואין כל דבר המעכב בעדו, ובכל זאת נמנע ולא אוכל סעודתו בה, אם מחמת עצלות ואולי אפילו מחמת זלזול בצו הבורא. וסתירה גלויה זו לרצון ה', היא האוסרת לנהוג כן.
[2] כמבואר ברמ"א יורה דעה סימן רמו סעיף א.
[3] תודה לרב חגי שהראה לי מקור חשוב זה.