הגיוני משה

עבר הירדן לעומת ארץ הקודש

לכאורה לא מובן על מה ולמה נתכעס משה רבנו על בני גד וראובן אשר ביקשו להקדים ולנחול את חבלי עבר הירדן. והלא גם חבלים אלה הינם חלק מארץ ישראל, ולא־עוד אלא חלק שנכבש בידי ישראל כאשר משה רבנו עצמו עדיין עומד בראשם.

ובכן, ראשית, יש לומר שלא על כך שהם בחרו להשתקע בעבר הירדן יצא הכעס, אלא על כך שמשה הבין כי משתמטים הם מחובתם להילחם שכם אחד עם אחיהם על כל ארץ ישראל; וכשהבטיחו בני גד וראובן (במדבר ל"ב י"ז): "אנחנו ניחלץ חושים לפני בני ישראל, עד אשר אם הביאונום אל מקומם" – הוסרה התלונה.

אך עיקר ההסבר נעוץ בהבדל הגדול שבין קדושת ארץ שבעת העממים – ארץ כנען ההופכת להיות ארץ ישראל – לבין עבר הירדן. ארץ הכנעני היא הארץ המובטחת; היא שייכת לעם ישראל מפני שאותה נשבע ד' לתת לאברהם ולזרעו. היא שייכת לעם ישראל מתחילת היצירה, כאשר בחר ד' להשתית מכאן את עולמו, ועל־כן זוהי ארץ הקודש. ולעומתה, חבלי עבר הירדן נקנו לעם ישראל מדין כיבוש. גם אם מן הבחינה ההלכתית לא יהא חילוק – כי מאחר שנכבשה נעשית היא חלק מארץ ישראל – בכל־זאת, מן הבחינה הרעיונית־ הערכית, מבחינת הקדושה, יש ויש הבדל בין הארץ המובטחת מששת ימי בראשית, לבין החבלים אשר נוספו אליה רק מדין כיבוש.

יתר על כן: ציווי ההורשה עצמו – הכתוב בפרשתנו: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (ל"ג נ"ג) – מתייחס רק לעבר הירדן המערבי, הוא ארץ כנען, ולא אל העבר המזרחי. זאת ניתן להבין בבירור מעיון בפסוקים, שהרי קודם לכך (פסוק נ"א) נאמר לעם כי: "אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען". אשר על כן קבע הרמב"ן את חובת הירושה והישיבה למצוות עשה, המנויה בתוך תרי"ג.

ובדרך אגב ראוי לברר כאן עניין נוסף: את הקביעה הזאת – שירושה וישיבה הן מצוות עשה – כותב הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם, מאחר שהוא, כידוע, לא כלל את כיבוש הארץ וישיבתה כאחת ממניין תרי"ג.

כמה־וכמה טעמים כבר נאמרו בדבר – אך אולי עוד ניתן להוסיף:

גלות בבל היתה, כידוע, על־פי הנביא ירמיהו, אשר ניבא כי מחוייבים הם ישראל, למשך שבעים שנה, לעזוב את ארץ נחלתם ולרדת בבלה. ומכיוון שאי אפשר לומר כי הקב"ה יצווה, ביד נביאו, לעבור על מצוות התורה, הרי אין מנוס מן ההסבר כי 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'. הווה אומר שהחיוב הזה – ירושת הארץ וישיבתה – הינו מלכתחילה חיוב על תנאי, התלוי במעשי ישראל. אם יפר העם את בריתו, יכול שיענוש אותו הקב"ה בהוראה לרדת בגלות, ואז לא תהא המצוה חלה. ומכיוון שעל־פי הרמב"ם, בהקדמתו לספר המצוות, לא תימנה מצווה שאיננה נצחית וקבועה לעולם, לכן לא מנה מצווה זו במניין תרי"ג.

ואולם, משהאיר לנו ד' את פניו והחזירנו מגלות בבל ארצה, הרי וודאי כי שוב חלה המצוה לרשת את הארץ ולנחול אותה. גם עתה, כאשר רואים אנו בחוש ששוב היכולת בידינו – כי ירידתנו לגלות אלפיים השנה היתה רק מכח ההכרח, ועתה חידש ד' את נעורינו לשוב לארץ נחלתו – הרי חוזר גם תוקף המצווה והחובה.

גם אם על־פי כללי המניין של הרמב"ם אין המצווה אחת מתרי"ג, מכל־מקום אין היא זזה ממקומה, ואדרבא: מחייבת היא אותנו יותר מאי־פעם בכל דורות הגלות, שכן רואים אנו עתה, ממש עין בעין, כי פועלים אנו עם א־ל, עם כח ד' יתברך אשר העיר עלינו שחר חדש ודיבר טוב על ישראל להחזירנו אל ארץ נחלתו, אל הארץ הטובה אשר נתן לנו מקדם ועד עולם.