הגיוני משה

משמעותה של ברכת הכוהנים

כך מצווה ד' את משה (פרק וי פסוק כ״ג ואילך): "דבר אל אהרון ואל בניו לאמור: כה תברכו את בני ישראל אמור להם: "יברכך ד' וישמרך; יאר ד' פניו אליך ויחונך; ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".

בראשית, בירך השי״ת את אדם, את נח ואת אברהם, ועד אז לא בירכו הם את זולתם. משנתברך אברהם אבינו, מסר לו ד' את מפתח הברכות: אברהם בירך את יצחק, יצחק בירך את יעקב לפני מותו, ויעקב בירך את בניו לפני מותו. גם משה רבנו, קיבץ את כל שבטי ישראל לברכם: "וזאת הברכה אשר בירך משה איש הא-להים את בני ישראל לפני מותו".

גם האדם מצווה לברך את ד', וזוהי מצוות עשה: "ואכלת ושבעת ובירכת את ד' א-להיך״.

ואולם כאן חוזים אנו בדבר חדש, שטרם פגשנו: ברכה 'מעמדית', שיברכו הכוהנים את העם בכל יום. המצווה הזו עצמה, לברך את ישראל בברכתו של הקב"ה – כאמור: 'ואני אברכם' – הינה מופלאה, ומגלה היא את חיבתו של הקב״ה לעמו. ובכל־זאת זוקקת היא ביאור: מה טיבה של הברכה, ומהו חלקם של הכוהנים בברכת ד' לעמו?

מעניין פירושו של הרשב״ם, אשר שולל מן הכוהנים כל כח עצמי של ברכה. הוא מדגיש בפירושו לפסוק 'כה תברכון את בני ישראל' שתפקידם מתמצה רק בכך שיאמרו לבני ישראל – ככתוב: 'אמור להם' – ויעבירו להם את ברכת ד' – ככתוב: 'יברכך ד" וכו', 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני' – רק אני – 'אברכם'.

אבל, על־פי פירוש זה, מדוע נחוצה כלל אמירתם של הכוהנים, אם אין היא מעלה ולא מורידה?

ואמנם, נוסח הברכה אשר מברכים הכוהנים עצמם על קיום מצוותם לברך, הינו נוסח ייחודי המעיד – כנגד פירוש הרשב"ם – שיש להם, לכוהנים המברכים, חלק פעיל בברכה. במטבע הברכה הרגיל, 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו', משולבת מילה אחת שאין כדוגמתה בכל ברכה אחרת: 'לברך את עמו ישראל באהבה'. הרי לנו ראייה שהם משתתפים בברכה בכל אהבת לבם. ה'מגן־אברהם' מביא את מאמרו של הזוהר־הקדוש (במדבר, פרשת נשא, דף קמ"ז עמ' ב'), המורה כי "כל כוהן דהוא לא רחים לעמא… (=שאיננו אוהב לעם) לא יפרוס ידוי לברכא לעמא (=אל ישא ידיו לברך לעם) דכתיב 'טוב עין הוא יבורך; אל תקרי יבורך, אלא יברך".

והמפרשים מביאים סמך מן המדרש – (במדבר־רבא פרשה י"א ד', ורש"י הביאו בקיצור) – "אמור להם, מלא (=כתיב מלא, כולל האות ו'). אמר להם הקב"ה לכוהנים: לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובבהילות, אלא תהיו מברכין בכוונת הלב כדי שתשלם הברכה בהן; לכך נאמר: "אמור להם'".

וניתן להוסיף גם הבנה של הפועל "אמור", שאיננו לשון הווה אלא צורת מקור (כפי שמציין רש"י כאן). הווה אומר שכאשר מברכים הכוהנים את העם, הרי כאילו 'מתאמר' דיבורם מאליו. כביכול, אומר להם הקב"ה: אמנם הנני נותן לכם את המלים היאך לברך, אבל עיקרה של הברכה תהא נובעת מתוך עצמכם, מלבבכם, ברצונכם ובאהבתכם את המתברכים על־ידכם.

עוד ראוי לשים לב להדרגה במעלותיה העולות של 'הברכה המשולשת'.

ראשית, 'יברכך ד' וישמרך' – כפירוש רש"י – ברכה שלא יחסר לנו כל, שיהיה הכל בשפע ושלא יפגע בנו כל פגע. ועם ברכת הנכסים באה גם ברכת השמירה עליהם, שלא יאבדו, שישמור הקב"ה על מה שהתברכנו בו. ברכה זו מתייחסת אפוא לדרכי החיים ולצורכי הגוף.

שנית, 'יאר ד' פניו אליך ויחונך', הארת פנים זו מאור שכינה, כדברי חז"ל; שיאיר ד' לך מאורו, כך שיהא חן משוך על כל חייך, חן אשר ייצוק לאישיותך תוכן רוחני טהור, כאשר מקושר הינך למקור השפע הא־להי, וניאור באור ד'.

ושלישית, בדרגה גבוהה יותר: כי בחינת הארת הפנים הינה עדיין מרוחקת משהו, אבל בחינת 'ישא ד' פניו אליך' – נשיאת הפנים – כולה כבר אומרת קירבה ודבקות. הקב"ה כביכול מביט בך מקרוב, פנים בפנים, והוא כמושך אותך לדבקה בו. תוצאתה של קירבה הדדית מלאה זו היא ש'ישם לך' – היינו: אותך־עצמך – 'שלום', שתהא אתה שלם בתכלית.

צידה הכללי של הברכה, המכוון לאומה כולה, מבטא את השאיפה לכך שכל חלקי העם יתאגדו יחדיו, כאשר כל אחד מששים רבוא בני ישראל תורם לשלימות הכלל לפי כוחו וטבעו. וכאשר אמנם יתאגדו כל כוחות האומה, אזי ממילא תושג השלימות – 'וישם לך שלום' – שלום שאיננו רק 'אי מלחמה' אלא שלימות הרמונית מלאה וכוללת.

על יחס האהבה ההדדית בין הקב"ה וישראל ניתן ללמוד גם מן האגדה בגמרא (מסכת ברכות דף כ' עמ' ב'): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כתוב בתורתך: 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: 'ישא ד' פניו אליך'. אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: 'ואכלת ושבעת ובירכת את ד' א־להיך', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה".

וודאי שאין פירוש הדברים שמפני שישראל מחמירים על עצמם זוכים הם בכך למשוא פנים, שהרי הכתוב 'לא ישא פנים ולא יקח שוחד', מתפרש שאפילו שוחד של מצוה לא יירצה לפניו ית'. ההבנה הראויה היא, שכאשר מברכים ישראל לקב"ה על מזונם גם על פחות משובעם, מעל ומעבר לחיובם, מראים הם שאין הברכה עליהם כעול־מצווה, אלא עושים הם זאת מאהבה. כאשר שמחים הם על עצם יכולתם לברך, כי־אז יצאו הם מבחינת 'דין' ונכנסו לבחינת האהבה. ועל־פי עקרון ההדדיות שבין ישראל לקב"ה – 'כמים הפנים לפנים' – הרי נקשרו עתה בשכינה בקשר אהבה, ונעשו לאחדות יצוקה אחת, בבחינת 'שלום', שהרי אורייתא קוב"ה וישראל חד הוא. אם מחפשים ישראל כל עילה על־מנת לברך את ד', כביכול נענה להם הקב"ה ואומר: איך לא אברך אף אני אותם, במידה כנגד מידה, ובברכה כנגד ברכה?

על הקירבה לא־להים שהיא ממהותה של ברכת הכוהנים ניתן ללמוד גם ממקור הציווי – בעבודת המקדש – לברך את ישראל בכל יום, בשם המפורש, לאחר קרבן התמיד. הברכה הינה חלק אינטגרלי מן העבודה, ככתוב (דברים פרק י' פסוק ח'): "בעת ההיא הבדיל ד' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ד' לעמוד לפני ד' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה". ובכן, עבודת השירות (=הקרבת הקרבנות) וברכת הכוהנים, שלובות וצמודות הן יחדיו.

הווה אומר כי כשם שתכליתו של הקרבן היא לקרב את ישראל לאביהם שבשמים – והכוהן מעלה את קרבנם לגבוה בשם כל ישראל, כ'שלוחא דידן' – כך גם מצווה הוא לברך את ישראל, להביא את ברכת הקב״ה לבניו, כ׳שלוחא דרחמנא', ועל־ידי כך נקשר קשר האהבה ההדדי, ונוצקת שלימות ה'שלום'.