הגיוני משה
פרשת קורח
רוגזו של משה
כפירת קורח
חטאם של גדולים
רוגזו של משה
בולטת הקושיא מדוע שינה משה רבנו את התייחסותו לקורח ולעדתו. אם בהתחלה רואים אנו את משה בכל ענוותנותו, רודף אחר השלום ומנמיך את עצמו על־מנת למצוא דרך הידברות, הרי בסופו של דבר, לאחר ההודעה הבוטה "לא נעלה", השתנה יחסו של משה מן הקצה אל הקצה. עתה הוא דורש עונש יוצא מן הכלל, מיתה משונה שעוד לא נהייתה כמוה: "אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם ׳יפקד עליהם לא ד׳ שלחני. ואם בריאה יברא ר ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם…" (ט״ז כ״ט־ל׳).
ניצבת אפוא השאלה מהו הדבר שגרם למשה לדרוש מיתה משונה שכזו?
כאשר ברא ד׳ את עולמו, בידוע היה ש׳אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא׳. בגלל מעלותיו ומורדותיו של האדם – וכדי שיעמוד העולם – עמד הקב״ה ושיתף בבריאה את מידת הרחמים. אבל בכך אין די; גם את המיתה ברא ד׳ לטובת האדם, ככלי כפרה אחרון לאחר תום אריכות האפיים. האדם היודע כי ׳ביום אכולך ממנו מות תמות׳, האדם הזוכר בכל עת את יום המיתה, הוא האדם שיוכל לגבור על יצרו, ביודעו כי ישנו נצח חשוב יותר, וקבוע יותר מן התאווה העוברת. או־אז, גם אם ייכשל האיש בחטא, יבוא יום המיתה וימרק את עוונותיו; ובספרו של רבי מאיר היה כתוב ׳וירא א־להים את כל אשר עשה והנה טוב מות׳ (בראשית רבה ט׳ ה׳), כי לא נבראה המיתה אלא לטובת האדם ולתקנתו.
כך יש להבין את שמחתו של אדם־הראשון על תשובתו של קין. כאשר נתבשר על כך, פתח ואמר ׳מזמור שיר׳ והבין כי אמנם הניח הקב״ה את אפשרות האדם לחטוא, אך ברא גם מרפא של תשובה, ואף את המוות ככפרה. הוא הבין עתה כי הרשעים כמוהם כעשב – הפורח וצץ אך קמל, והארץ שבה לכסותו, "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להישמדם עדי עד" – בעוד הצדיקים עומדים וגדלים כתמר, פורחים ומניבים עד שיבה בחצרות בית ד' (תהלים צ"ב).
קורח הפך את הקערה על פיה. באומרו "כי כל העדה כולם קדושים", תמיד וללא תנאי, הריהו כאומר שאין כלל חטא, ואם־כן מכחיש הוא את הבריאה כפי שהיא, וממילא – אם אין חטא – לא נדרשת המיתה כדי לתקנו. לכן זועם משה ואומר "ואם בריאה יברא ד'", וגוזר כי אפילו למוות הרגיל בבריאה, מוות מטהר ומכפר, אין קורח ראוי. "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם… וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל" (ט"ז פסוקים ג', ל', ל"ב־ל"ג).
זהו אפוא פירוש דבריו של רבי אלעזר הקפר כי "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (מסכת אבות פרק ד' משנה כ"א), כי תאוות הכבוד מביאה את האדם להכחיש את כח החטא הטבוע בבריאה, ועל־ידי כך נעשה הוא מנוכר עד שאין הבריאה מהווה לו מקום מתאים, לא לחיים ואף לא למוות. כך יוצא אפוא איש כזה מן העולם שלא כדרך הטבע, באופן שאין מיתתו כפרתו, ונעקר הוא משורשו – כעשב – הן מחיי עולם זה והן מחיי העולם הבא גם יחד, לעומת הצדיק הנטוע כעץ, לחיי נצחים בחצרות בית ד'.
כפירת קרח
קיימת גם אפשרות הבנה נוספת, המתמקדת בכפירתו של קורח בכל תחום המצוות המעשיות שבתורה.
בפתיחת הפרשה (ט"ז ב') מביא רש"י מן המדרש את סיפור התגרותו של קורח במשה בהלבישו את בני עדתו בטליתות תכלת; אך הבה נשמע זאת בהרחבה בלשון המדרש (במדבר רבה י"ח ג'):
" 'ויקח קורח', מה כתיב למעלה מן העניין? 'ועשו להם ציצית'; קפץ קורח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת – מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו: חייבת בציצית. אמר לו קורח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה? בית מלא ספרים – מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה, רע"ה (=מאתיים־שבעים־וחמש) פרשיות, אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית? אמר לו )קורח למשה(: דברים אלו לא נצטווית עליהן, ומלבך אתה בודאן; הדא־הוא־דכתיב: 'ויקח קורח' אין ויקח אלא לשון פליגא (=מחלוקת)".
ובעקבות המדרש נראה להסביר את הגורם למפלתו של קורח, לפי שטעה לחלוטין בעניין מצוות התורה והבנת כוונתן.
הוא סבר שתכליתן של מצוות היא לחנך את האדם; וכך – למשל – תחנכנו מצוות צדקה לטוב לב, ומצוות אחרות ניתנו על־מנת להשריש מידות טובות, אמונה כנה, וכדומה. ולפי זה, היה קורח סובב ודורש בקהל עדתו – והמשיך ובא בטענה כזאת כלפי משה – שאדם השלם בתורתו ובהתנהגותו, ואשר מידותיו כבר מזוככות, כטלית שכולה תכלת וכבית שכולו ספרי תורה, הרי שאין לו צורך כלל במצוות מעשיות.
אולי אף עיטר קורח את קובלנתו בכך ש'רחמנא ליבא בעי', ובכך ש'אילו קרבנו הקב"ה לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו', אך מכל־מקום, סיכם קורח את טיעונו כך: "כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ד', ומדוע תתנשאו על קהל ד' ". מדוע מתנשאים אתם – משה ואהרון – על העם, לתת להם מצוות מעשיות, כאילו קטני אמנה הם ופגומי מידות, והרי עדת קדושים הם! וכי טלית שכולה תכלת זקוקה לפתיל תכלת מיוחד? בית שכולו ספרים עוד צריך למזוזה? ולא נחה דעתו עד שהסיק והטיח שאת המצוות המעשיות כולן, דוגמת ציצית ומזוזה, בדו משה ואהרון מליבם, ולא צוו על כך כלל מפי עליון.
כדי להבין את עומק טעותם עלינו להזכיר את האגדה (במסכת שבת דף פ"ח עמ' ב') על משה רבנו שעלה למרום לקבל תורה, ואז "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה (התורה)… אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?… אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזר להן תשובה!… אמר לפניו: ריבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה?… 'זכור את יום השבת לקדשו' כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה? 'לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב', קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו (המלאכים) להקדוש ברוך הוא..".
כבר פירש המהרש"א בטוב טעם, שטענת המלאכים היתה, על־שום מה לא תינתן לנו התורה, שמעמיקים אנו – מעל ומעבר ליכולת כל ילוד אשה – בהבנת פנימיות התורה וסוד כוונותיה. השיב להם משה שאמנם לפנימיות התורה יש להם, למלאכים, זיקה והבנה, אבל דווקא צידה החיצוני – המצוות המעשיות – הוא המתייחד לבני אדם. רק משום ש'הציץ הקב"ה בתורה וברא את העולם', נעשה העולם – רוח שרויה בחומר – בתבנית התורה, שניתנה לקיום במעשה־האדם אשר שורה בו כוונת־עליון. ועל־כן נעשה האדם, וניטעה נשמה בגוף רמ"ח איבריו, וניתנה לו תורה של רוח־עליון נטועה ברמ"ח מצוות עשה, ואין להפריד בין שני הדבקים הללו, שני הרמ"חים, שאין קיום כלל לאחד בלא רעהו.
על־פי זה תובן עתה תשובת משה לקורח ועדתו, והריהו כמשיב לטענתם: אם מוותרים אתם על המצוות המעשיות – שסבורים אתם שהינכם ברואים שלמים, עד שכל צו העשה כבר בטל ומיותר – הרי ממילא אין לכם חלק בארץ, כי מקומכם כביכול עם המלאכים, שגם להם אין מעשה כי־אם רק קדושת נשמה ורוח.
כי הארץ ומלואה לא נבראה אלא לאדם החי את חייו בגופו ובנשמתו, ובלא תורת המעשה – אם אמנם קדושי עליון כולכם – מה לכם בבריאה זו?
שוב חוזרים אנו אפוא לאותה הבנה בה סיימנו את הפרק הקודם. שאלת־ תשובתו של משה למלאכים: "קנאה יש ביניכם?", כנימוק מדוע לא להם התורה אלא דווקא לנו – קרוצי חומר וילודי אשה העלולים לקנא – נקשרת לכך שקנאת קורח במשה ואהרון היא שהוציאתו מן העולם, כאזהרת רבי אלעזר הקפר במסכת אבות (פרק ד' משנה כ"א). כי קנאתו זאת של קורח, וכפירתו במצוות המעשיות עד שדימה שאין עדת הקדושים זקוקים כלל לתורה – כי כביכול אין קנאה ביניהם – אינן אלא שני צדדים של אותה מטבע טעות, המופרכת מתוך עצמה.
טיעונו של קורח הביא לכך שלא היה לו מקום בשמים, כמלאכים, ובוודאי שלא על ארץ החיים, כבני אדם; בריאה מיוחדת נבראה לו אפוא, כדי להוליך אותו עם 'חידושו הגדול' אל מחוץ לעולם הזה – שאולה.
חטאם של גדולים
בפרשת שלח ובפרשתנו רואים אנו כי החטאים הגדולים נעשים דווקא על־ ידי ה'גדולים', נשיאים ואנשי שם. והלוא דבר הוא.
והנה חז"ל אמרו (במסכת סוכה דף נ"ב עמ' א') כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", והשטן האורב לגדולים שונה ואחר לגמרי מן השטן הפורש את רשתו לקטנים. כבר אמר זאת אבי־מורי זצ"ל על המלאך בפרשת וישלח, ביחס למחלוקת החכמים (מסכת חולין דף צ"א עמ' א') אם נדמה לו המלאך ליעקב כעובד כוכבים או כתלמיד־חכם. משמע אפוא ששני מיני שטן ישנם; האחד הוא השטן הפשוט, המסית בגלוי לעבור עבירה, לשם הרווח, ההנאה או התאווה; זהו שטנם של האנשים הקטנים. אבל לגדולים לא יוכל לבוא השטן הזה בפיתוייו, כי ידחוהו מיד בשתי ידיים; הללו, שטנם דומה עליהם כתלמיד־חכם. הוא משבש את מחשבתם עד שנראית להם העבירה כאילו היא מצווה, וכל הגדול־מחבירו – ככל שנעלה האדם – כך סבוכות ומורכבות יותר השאלות אשר בפניו, ולפעמים ההכרעה בין עבירה למצווה דקה רק כחוט השערה.
צא וראה כיצד הציל רבן יוחנן בן זכאי את עם ישראל בכך שדרש ממפקד צבא הרומאים את 'יבנה וחכמיה', ורבי עקיבא קרא עליו בגין כך 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל', לפי שאת עזיבת ירושלים ע"י הרומאים היה לו לבקש (מסכת גטין דף נ"ו עמ' ב'). גם על כך פירש אבי־מורי זצ"ל בטוב טעם, כי הסיבה לבכיו של רבן יוחנן בן־זכאי על ערש מותו – כאשר השווה בין עמידתו בפני מלך בשר־ודם לבין עמידתו בפני מלך מלכי המלכים, וכאשר אמר כי יודע הוא ששתי דרכים פתוחות בפניו, לגן־עדן ולגיהנום, ואין הוא יודע באיזו מהן יוליכוהו – קשורה היתה באותה החלטה גורלית. (ראה במסכת ברכות דף כ"ח עמ' ב').
בהכרעות כה גורליות חייב האדם הגדול להיזהר מאד, והעיקר הוא שלא תהיינה לו בדבר שום נגיעות עצמיות או 'שוחד של כבוד', כי השוחד יעוור עיני חכמים, ואז עלול הוא להיכשל בקביעת שם מצווה על מעשה שהינו בעצם עבירה.
זהו אפוא ההבדל בין שטנם של גדולים לשטנם של קטנים. סוג העבירות של ה'ערב רב' או של המון העם, הוא בתביעת מים ובשר, בהטחת "זכרנו את הדגה" וכד'. אבל גדולי העם, לעומתם, נכשלו בשוחד של כבוד אשר נחזה להיות תביעה לקידוש ד': "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'", או כמדרש שדרשו בדימוי העדה כ'בית שכולו ספרים' או 'טלית שכולה תכלת' (ר' רש"י ט"ז א' וירושלמי מסכת סנהדרין דף כ"ז עמ' ד'), וממילא אין העם זקוק להנהגת משה ואהרון. שטנם של קורח ועדתו, אשר ניסח את טיעוניהם, הריהו אפוא ממש כמלאך אשר נאבק עם יעקב, שטן שנדמה לו כצדיק וכתלמיד־חכם.
בדומה לכך דורש גם רבי יהודה (במסכת סוכה דף נ"ב עמוד א') שלעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא את יצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים (שגברו עליו בחייהם) נדמה להם כהר גבוה, ורשעים (שגבר היצר עליהם) נדמה להם כחוט השערה. כי דיון מופשט בדברים העומדים ברומו של עולם, או הכרעות הרות גורל לאומה כיציאה למלחמה, החזקת חבלי ארץ על אף הקשיים וכד', הללו הם דברים קשים, ממש כהר גבוה. רק דברי התורה – הקשים וחזקים אף־הם, כפטיש יפוצץ סלע – הם אפוא מקור כוחנו ויכולתנו לגבור על כל מכשול ולהגיע להכרעות של אמת לאמיתה.