סימן ג

 הנהגת בית הכסא (ובו י"ז סעיפים)

ראינו בסימן הקודם את חשיבותה של הצניעות. בסימן זה ממשיכים לדון בענייני צניעות, בעיקר בקשר להליכה לשירותים. בעבר לא היו מקומות סגורים לצורך זה, ובנוסף לבעיית הצניעות היה גם צורך להיזהר מאוד מ"בל תשקצו", כלומר להימנע מהתנהגות בהמית הפוגעת באדם עצמו וברגשות בני אדם אחרים.

סעיף א

^אכשיכנס לבית הכסא יאמר: התכבדו מכובדים וכו' (א). ^בועכשיו לא נהגו לאומרו (ב).

^אברכות ס.  ^בבית יוסף.

(א) התכבדו מכובדים וכו' – המשפט השלם הוא (ברכות דף ס ע"ב): "התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, סמכוני סמכוני, המתינו לי עד שאכנס ואצא, שכן דרכן של בני אדם". משפט זה פונה למלאכים המלווים את האדם, שכשנכנס לשירותים מבקש הוא מהם לסייע לו ולהמתין לו. משמעות תפילה זו היא ההבנה שכל מעשיו של האדם במשך היום נועדו לעבודת ה', ועכשיו כשנכנס למקום שאינו נקי, הוא מבקש שמעשה זה לא ינתק אותו מעבודתו יתברך.

(ב) לא נהגו לאומרו – מפני שאין אנו במדרגה להרגיש את חברת המלאכים, או במילים אחרות: אי אפשר לומר שמעשינו כולם לשם עבודת ה'. הבית יוסף הביא שיש אומרים שאמירת משפט זה יש בה משום גאווה ("מיחזי כיוהרא"), ולשיטתם אסור לומר תחינה זו. אולם לא הביא כאן המחבר לשון איסור, אלא רק שלא נהגו לאומרו.

סעיף ב

^גיהא צנוע בבית הכסא, ולא יגלה עצמו עד שישב. הגה: ולא ילכו שני אנשים ביחד. גם לא ידבר שם (ג), ויסגור הדלת בעדו, משום צניעות (אור זרוע).

^גשם בברכות ס״ב.

(ג) לא ידבר שם – אולם לצורך גדול מותר[1].

 סעיף ג

^דאם רוצה למשמש בפי הטבעת בצרור, או בקיסם, לפתוח נקביו, ימשמש קודם שישב ולא ימשמש אחר שישב, מפני שקשה לכשפים (ד).

^דברכות ס"ב.

(ד) מפני שקשה לכשפים – ואף שצריך לגלות עצמו בשביל כך, אין בזה איסור, כיוון שנעשה לצורך. כיום איננו מבינים מה טיב המעשה הזה, שאינו נהוג בימינו. אולם נלמד מכאן שעל האדם להיזהר ולדאוג לבריאות גופו.

סעיף ד

^הלא יגלה עצמו כי אם לאחריו טפח ומלפניו טפחיים, ואשה מאחריה טפח ומלפניה ולא כלום (ה).

^הברכות כ״ג.

(ה) ולא כלום –הכוונה היא שאדם יגלה מבשרו רק מה שנצרך כדי שלא לטנף בגדיו. השיעורים הכתובים כאן אינם שייכים לימינו, מפני שהבגדים שלנו שונים.

סעיף ה

^ואם נפנה במקום מגולה, שאין בו מחיצות – יכוין שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא, אבל בין מזרח למערב אסור (ו). הגה: ולהטיל מים בכל ענין שרי (ז) (ב"י בשם הרמב"ם).

^וברכות ס"א לפי הירושלמי והתוספות שם, והרא״ש והרשב״א שם.

(ו) בין מזרח למערב אסור – קודש הקודשים היה בחלקו המערבי של בית המקדש, ולכן אמרו חכמים "השכינה במערב". מכבוד שכינה שלא לעשות צרכיו בכיוון מזרח-מערב, כלומר כשפניו למערב או למזרח. ואף שהשואל ישאל: הלא כל מקום נמצא ממערב למקום אחר, ולכן המשפט "שכינה במערב" אינו מובן! ויש לבאר שהאדם צריך לצייר לעצמו משכן בכל מקום שהוא, כדי להזכיר לעצמו את השראת השכינה. ויזכיר זאת גם בכך שלא יפָּנה לכיוון השכינה, כלומר למערב.

(ז) שרי – נראה שהמחבר מסכים עם קולא זו של הרמ"א.

סעיף ו

^זוכן אסור לישן בין מזרח למערב, אם אשתו עמו (ח). ^חונכון להזהר, אפילו כשאין אשתו עמו.

^זברכות ה' לפי פירוש התוספות.  ^חבית יוסף לדעת הרמב״ם בפרק ז מהלכות בית הבחירה.

(ח) אם אישתו עימו – שלא כבסעיף הקודם, כיוון השינה נאמר אפילו בתוך הבית, כי ביתו של אדם נחשב כמשכן קטן. אולם נחלקו המפרשים בדין זה, האם הכוונה שאסור שהמיטה תהיה בכיוון מזרח-מערב, או שהכוונה שהמיטה לא תהיה בכיוון צפון-דרום, שאז בני הזוג נמצאים זה מול זה בכיוון מזרח-מערב. נראה שהמחבר הבין כפירוש הראשון (אף שיש מפרשים אותו אחרת), אך המקובלים סוברים כפירוש השני[2]. לכן לכאורה נקבע לפשטנים הפירוש הראשון להלכה, אולם כמה אחרונים כתבו שבגלל הספק הזה בהבנת המחבר – דין זה אינו מחייב למעשה[3].

סעיף ז

המטיל מים מן הצופים ולפנים (פירוש: מקום שיכולים לראות משם הר הבית, ומשם והלאה אין יכולים לראות. רש"י), [לא] ישב ופניו כלפי הקודש (ט), (אלא לצפון או לדרום), או יסלק הקודש לצדדין.

^ט בגמרא ברכות ס״א, ולשון הרמב״ם שם בפרק ז מהלכות בית הבחירה.

(ט) ופניו אל הקודש – דין זה הוא חלק מהלכות מורא מקדש, הנלמדות מהפסוק "ומקדשי תירָאו". ואף שבית המקדש חרב – שכינה לא זזה ממקומה, ודין מורא מקדש חל גם בזמן הזה מן התורה. לכן לנמצא במקום שאפשר לראות ממנו את הר הבית אסור להטיל מים בכיוון מקום המקדש.

סעיף ח

^יכשנפנה בשדה, אם הוא אחורי הגדר יפנה מיד (י). ובבקעה, יתרחק עד מקום שלא יוכל חבירו לראות פירועו (יא).

^יבגמרא ברכות ס"ב.

(י) יפָּנה מיד – אם אין חשש שיראו אותו, ואפילו אם יש חשש שישמעו אותו. לכן אין איסור להיפנות בשירותים סגורים אף כשיש חשש שישמע.

(יא) לראות פירועו – כל זה משום צניעות.

סעיף ט

^כלא ישב במהרה ובחוזק, ולא יאנוס לדחוק עצמו יותר מדאי, שלא ינתק שיני הכרכשתא (יב).

^כשבת פ״ב.

(יב) הכרכשתא – הכרכשתא הוא המעי התחתון, העלול לצנוח החוצה אם ניתקים המיתרים המחזיקים אותו במקומו. וכפי שהסברנו למעלה בס"ק ד', גם כאן אנו רואים הלכה שכל עניינה הוא בריאותו של אדם.

סעיף י

^ללא יקנח ביד ימין (יג).

^לברכות ס"ב.

(יג) ביד ימין – כמה טעמים לכך בגמרא, והעיקרי – הואיל וביד ימין קושרים את התפילין (על יד שמאל). שאר פעולות האדם לא נאסרו ביד ימין, ואף לא עיסוק בלכלוך, אך דווקא בדבר הרגיל רצו חכמים להזכיר לאדם את הקדושה.

סעיף יא

^מלא יקנח בחרס, משום כשפים (יד); ולא בעשבים יבשים, שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונות נושרות (טו); ^נולא בצרור שקנח בו חבירו, מפני שמביא את האדם לידי תחתוניות (טז). הגה: ועכשיו, שבתי כסאות שלנו אינן בשדה, נהגו לקנח (בחרס, וכן נהגו לקנח) בדבר שהאור שולט בו ואינו מזיק, ופוק חזי מאי עמא דבר (יז) (חידושי אגודה פרק המוציא).

^משבת פ״ב, חלין ק"ה.  ^נברכות (ס״ב) [נ"ה].

(יד) משום כשפים – איסור זה נזכר גם בהלכות שבת[4], אך שם הסביר המחבר שהוא משום סכנה. ונראה שטעם הסכנה וטעם "משום כשפים" דומים, שבמקום שלא מקפידים על הניקיון ועל הצניעות העולם מאבד את איזונו, והדבר גורם לנזקים מעבר לדרך ההתנהגות הלא ראויה בלבד. ואלה הכשפים המוזכרים כאן.

(טו) נושרות – גם כאן זהירות בענייני בריאות (ראה דברינו למעלה ס"ק ד'). בהקשר זה נביא סיפור שמביאה הגמרא (שבת פב ע"א) על הלכות אלו. רב חסדא לימד הלכות אלו בשיעורו, ורב הונא הוכיח את בנו רבה מדוע הוא אינו הולך להקשיב לשיעורים אלו של רב חסדא. ענה לו הבן שבמקום לעסוק בתורה השיעור עוסק "במילי דעלמא", בסתם דברים. עונה לו אביו שאדרבא, דברים אלו חשובים מדברי תורה[5].

(טז) תחתוניות – כנראה שהכוונה לטחורים.

(יז) מאי עמא דבר –  תרגום: צא וראה מה עושים בני האדם. כלומר: דברים אלו אינם חוק שחובה לקבלו איך שהוא, אלא אלו עצות התלויות בזמן ובמקום, ויש לדון בהם לפי המציאות המשתנה.

סעיף יב

^סיפנה בצניעות בלילה כמו ביום (יח).

^סברכות ס״ב.

(יח) כמו ביום – הסבירו הפוסקים[6] שהלכה זו נסובה על החובה שאותה ראינו (בסעיפים ב–ד) שיגלה מגופו רק את הנצרך. אבל אין הכוונה שצריך להתרחק כמו ביום (כפי שהתבאר בסעיף ח), שהרי שם העיקר הוא שלא ייראה.

סעיף יג

^עלא ישתין מעומד, מפני ניצוצות הניתזין על רגליו (יט); אם לא שיעמוד במקום גבוה או שישתין לתוך עפר תחוח (כ) (פירוש: קרקע שאינה בתולה, אלא כגון של ארץ חרושה).

^ענידה י״ג וברכות מ'.

(יט) הניתזין על רגליו – בגמרא מבואר שזהו חשש שמא הרואה את הנתזים על רגליו יחשוב שהגיד שלו פצוע ואם כן אינו יכול להוליד, ויבואו לחשוד שבניו מאיש אחר, והם ממזרים. ונראה לי שעיקר הטעם הוא שלא ראוי שאדם ילכלך בגדיו במי רגלים, ואומרת הגמרא שאם אינו נזהר בהנהגה זו יוכל להביא על עצמו גם חשדות מוגזמים.

(כ) לתוך עפר תחוח – וכמובן, גם בשירותים או במשתנה.

סעיף יד

^פיזהר שלא יאחוז באמה וישתין, אם לא מעטרה ולמטה, מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה; ^צאלא אם כן הוא נשוי (כא). ומדת חסידות ליזהר אפילו הנשוי.

^פנידה י"ג.  ^צרמב"ם פרק כ״א מהלכות (אישות) [איסורי ביאה].  ^קר' יונה בספר היראה.

(כא) נשוי – שהיות ש"פת בסלו", אינו מגיע בקלות לידי הרהור.

סעיף טו

^ראפילו מי שאינו נשוי, מותר לסייע בביצים (כב).

^רשם בנידה י"ג.

(כב) לסייע בביצים – זהו המשך הסעיף הקודם. ומותר כיוון שאינו מביא לידי חימום, ודי בכך על מנת שלא יתלכלך.

סעיף טז

^שלא הותר לנשוי לאחוז באמה אלא להשתין, אבל להתחכך לא (כג).

^שסמ״ג סימן קכ"ו.

(כג) להתחכך לא – זהו המשך לסעיף י"ד. ואסור מפני שמביא לידי חימום.

סעיף יז

^תהמשהה נקביו עובר ב'לא תשקצו' (כד).

^תמכות ט״ז.

(כד) בלא תשקצו – כתוב בתורה בפרשת קדושים (ויקרא כ', כה): "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה, וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר, וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא". התורה רואה באיסור אכילת שקצים ורמשים לא עניין דתי בלבד, אלא גם התנהגות בהמית שאסורה לאדם. מכאן למדו חכמים[7] שאין לעשות דבר הגורם שאט נפש לאחרים או אף לעצמו. אולם כתב כאן המשנה ברורה שאיסור זה נדחה מפני כבוד הבריות, ולכן לעתים דווקא יש להתאפק, כגון עד שימצא מקום צנוע להתפנות בו.

[1] ראה שערי תשובה ס"ק ב; ומשנה ברורה ס"ק ד.

[2] כף החיים אות טו.

[3] כך מובא בכף החיים אות טו, וכן בערוך השולחן סעיף ג, ובצירוף לשיטות הראשונים הסוברים שדין זה אינו אלא מידת חסידות.

[4] סימן שי"ב סעיף ד, אגב דברים שאסור לקנח בהם בשבת.

[5] ובלשון רב הונא: "הוא עסיק בחיי דברייתא (=בחיי בריאות) ואת אמרת במילי דעלמא? כל שכן זיל לגביה!"

[6] ראה ט"ז, מגן אברהם ומשנה ברורה על סעיף זה.

[7] על אף שמבוסס על הכתוב,  איסור זה הוא מדרבנן. וכן משמע מלשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות י"ז, כט-ל.