סימן ד

דיני נטילת ידיים (ובו כ"ג סעיפים)

מובא בגמרא (ברכות ס ע"ב) שהנוטל ידיו בבוקר מברך על נטילת ידיים, אולם לא ביארה הגמרא מה טיבה של נטילה זו. ניתנו לכך מספר הסברים: הטעם הראשון הוא דברי הרא"ש, המסביר שנטילה זו מקורה בפסוק (תהלים כ"ו, ו): "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה'", ומכאן לומדים שצריך לנקות את עצמו לפני התפילה. לאחר השינה בלילה חזקה שהידיים נגעו בזיעה שבגוף, ולכן תיקנו חכמים נטילת ידיים בברכה בבוקר. לשיטה זו נטילת הידיים בשחרית עיקרה משום נטילה שלפני התפילה, אולם אין צורך שתהא סמוכה לתפילה. הטעם השני הוא טעם הרשב"א, שהאדם שקם בבוקר הרי הוא כבריה חדשה, ועומד לפני יום חדש של עבודת השם, כעין הכהן שטובל ונוטל ידיו בכיור. הטעם השלישי הוא משום רוח רעה השורה על הידיים בזמן השינה (כפי שנבאר בס"ק ה) ומשמע מהגמרא שרוח זו "מקפדת עד שירחוץ ידיו שלוש פעמים"[1]. מטעם זה כתוב בזהר[2] שיש ליטול ידים מיד עם ההשכמה, ולא ללכת אפילו ארבע אמות בלא שייטול ידיו. אולם המחבר לא הביא דין זה, ולכן אין זו אלא מידת חסידות. אולם אף שאין חיוב להקפיד על שיעור ארבע אמות, טוב שלא להתמהמה מליטול, משום שלפי הטעם השלישי רצוי שלא לנגוע בעיניים ובמקומות נוספים לפני הנטילה, וקשה להיזהר בכך.

המחבר נתן ביטוי בסימן זה לשלושת הטעמים. אולם הטעם העיקרי לחיוב הנטילה והברכה הוא הטעם הראשון, שזו נטילה לקראת התפילה.  

סעיף א

^אירחץ ידיו (א) ויברך (א*): על נטילת ידים. הגה: ויש אומרים גם אשר יצר, ואפילו לא עשה צרכיו (ב). וכן נהגו (אבודרהם). ^במים הפסולים לנטילת ידים לסעודה (לקמן סימן ק"ס) – כשרים לנטילת ידים לתפלה (ג), ^גמיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו (ד).

^אברכות ס.  ^בהרא״ה.  ^גשם.

(א) ירחץ ידיו – ראינו בהקדמה שעיקר חיוב נטילה זו הוא משום נקיון הידיים לפני התפילה, להסיר את זוהמת הלילה. מטעם זה העיקר הוא הרחצה, ולכן אין צורך דווקא בכלי ובעוד תנאים. אולם יבואר בהמשך שמטעמים נוספים יש צורך בנטילה בכלי.

(א*) ויברך – ראינו בהקדמה כי טוב ליטול ידיו מיד כאשר קם. אולם לפעמים אינו יכול לברך אז, כגון שצריך לעשות צרכיו או שאינו נקי. ובמקרה כזה ייטול בלי ברכה, וייטול שנית ויברך כשיהיה נקי[3].

(ב) צרכיו – דעת הרמ"א היא שברכת אשר יצר, בנוסף לחיוב לברך לאחר עשיית צרכיו, היא תקנת חכמים להודות בבוקר על יצירת האדם. המחבר אינו מודה לדברי רמ"א אלו, וגם רבים מן האשכנזים אינם מברכים ברכה זו אלא אם כן עשה צרכיו. וכל אחד ינהג לפי מנהגו.

(ג) לנטילת ידיים לתפילה – בהלכות נטילת ידיים לסעודה מבואר שמים שנשתנו מראיהם או שריחם רע – פסולים לנטילת ידיים לסעודה, הואיל ושם כל עניין הנטילה הוא טהרת וקדושת הידיים. אבל מים אלו כשרים לנטילת שחרית כיוון שגם בהם אפשר להתנקות מהזוהמא השורה על הידיים. כאן מפורש בשולחן ערוך שעיקר הטעם לנטילת שחרית הוא ההכנה לתפילה.

(ד) דלא מברך עלייהו – לפי הטעם השני שראינו הנטילה היא עניין של קדושה, בדומה לנטילה שלפני האכילה. ולדעת ה'יש אומרים' חיוב הנטילה הוא דווקא בצירוף שני הטעמים הראשונים, וממילא צריך לחשוש גם לטעם השני כדי לברך.

סעיף ב

^דידקדק לערות עליהן מים ג' פעמים, להעביר רוח רעה ששורה עליהן (ה).

^דשבת ק״ט.

(ה) רוח רעה ששורה עליהם – לפי הטעם השלישי שראינו בהקדמה. ונקט המחבר לשון "ידקדק" ולא לשון חיוב לפי שהרמב"ם לא קיבל טעם זה להלכה, ואף שהטעם הזה אכן נראה מוזר – יש לדקדק לקיימו ולנסות להסבירו. הבית יוסף הביא בהרחבה את דברי הזהר המסביר שבעת השינה האדם נטמא משום שטועם טעם מיתה, וכשמתעורר סרה הטומאה מגופו אלא שנשארת על הידיים, והיא מסתלקת רק אחרי נטילה שלוש פעמים. פירוש העניין הוא שהאדם נברא כדי לעבוד את בוראו, וכשישן בטל מעבודתו, ולכן "שינה – אחד משישים למיתה". בבוקר, כשמתעורר, יכול לחזור לעבוד את בוראו, ולכן הטומאה סרה. אולם ייתכן שאף כאשר יתעורר לא יעבוד את בוראו אלא יתחבר לחיים גשמיים. על כן באה המצווה ליטול ידיים – נטילה שלוש פעמים, שהיא נטילה של קדושה ולא של נקיות – וכך לסלק את הטומאה הנשארת על הידיים. לפי הסברנו טעם הזהר קרוב לטעם השני, שנטילת ידיים זו היא עניין של קדושה, ולא של נקיות כפי הטעם הראשון.

סעיף ג

^הלא יגע בידו קודם נטילה לפה ולא לחוטם ולא לאזנים ולא לעינים (ו).

^השבת ק"ח.

(ו) ולא לעיניים – דין זה קשור לטעם השלישי שראינו בהקדמה, שהנטילה טעמה משום רוח רעה השורה על הידיים. ואסרו לנגוע בפתחים שבגוף, אולי משום שפתחים אלו מחברים בין העולם החיצוני לבין האדם; ואין לטמא מקומות חיבור אלו, שמהם הדיבור, הראיה, השמיעה והנשימה.

סעיף ד

^ואפילו מי שנטל ידיו לא ימשמש בפי הטבעת תמיד, מפני שמביאתו לידי תחתוניות (ז); ^זלא יגע במקום הקזה, שמשמוש היד מזיק לחבורה (ח).

^ושבת ק"ט בפירוש רש״י.  ^זבית יוסף לדעת רש״י.

(ז) תחתוניות – סעיף זה אינו קשור למצוַת נטילת ידיים, אלא אגב הזכרת הנגיעה יש כאן עצה בענייני בריאות. אנו רואים כאן עיקרון חשוב, שההלכה אוסרת לעשות דברים שפוגעים בבריאות. "תחתוניות" היא מחלה הנגרמת ממשמוש רב בפי הטבעת.

(ח) לחבורה – בעבר היו מקיזים דם מטעמי בריאות. ואמרו חכמים שאין לנגוע במקום ההקזה מסיבות בריאותיות, שכנראה שנגיעה במקום הפציעה עלולה לגרום לזיהום.

סעיף ה

^חלא יגע בגיגית שכר, שמשמוש היד מפסיד השכר (ט).

^חבית יוסף לדעת רש״י.

(ט) מפסיד השיכר – גם דין זה אינו קשור לנטילת ידיים, אלא שהשׁכר הוא משקה רגיש, ומתקלקל מהכנסת היד לתוכו. אין אנו יודעים היום באיזה הפסד מדובר, אולם נלמד מכאן שדאגו חז"ל שלא יבוא האדם להפסד מאכליו על ידי חוסר היגיינה[4].

סעיף ו

^טאין צריך רביעית לנטילת ידים לתפלה (י).

^טארחות חיים בשם הרמב״ם.

(י) לתפילה – אולם לטעם סילוק הרוח הרעה צריך שיעור רביעית. מכאן, בין השאר, ראיה שלדעת המחבר עיקר טעם נטילת ידיים בשחר משום הכנה לתפילה – כיוון שהוא משום נקיות אין בו צורך בשיעור.

סעיף ז

^יטוב להקפיד בנטילת ידים שחרית בכל הדברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה (יא). הגה: מיהו אינו מעכב לא כלי ולא כח גברא ושאר הדברים הפוסלים בנטילת הסעודה (יב) (מרדכי ריש פ' אלו דברים; תשובת רשב"א סי' קצ"א).

^יתשובת הרשב״א, ור"ד אבודרהם, וספר הזהר פרשת וישב בפסוק 'ויאמרו איש אל אחיו'.

(יא) לסעודה – ראינו למעלה שמעיקר הדין אין צורך בכלי או במים שלא נשתנה מראיהם לנטילה זו, כיוון שהיא משום נקיות. אולם לפי הטעם השני, שהנטילה היא משום קדושה, יש צורך בכלי גם מדין "כח גברא", וגם כדי לסמל שלא מדובר כאן רק בניקיון אלא שיש כאן עניין של קדושה.

(יב) הסעודה – דברי רמ"א אלה הם הסבר דברי המחבר, ולא נחלקו בכך.

סעיף ח

^כנטילת ידים שחרית אין נוטלים על גבי קרקע, אלא לתוך כלי (יג).

^כשם בזהר פרשת וישב.

(יג) לתוך כלי – משום הטעם השלישי. כיוון שהנטילה מעבירה את הרוח הרעה, אין לשפוך את המים על הרצפה במקום שעוברים בני אדם. כיור שלנו נחשב ככלי, והנטילה בו מותרת.

סעיף ט

^למים של נטילת ידים שחרית אסור ליהנות מהם, ולא ישפכם בבית ולא במקום שעוברים שם בני אדם (יד).

^לשם בזהר פרשת וישב.

(יד) שעוברים שם בני אדם – גם זה משום טעם הרוח הרעה.

סעיף י

^מנוטל כלי של מים ביד ימינו, ונותנו ליד שמאלו, כדי שיריק מים על ימינו תחילה (טו).

^מבזוהר פרשת מקץ על פסוק 'ויכר יוסף את אחיו'.

(טו) על ימינו תחילה – מפני שבכל דבר יש להתחיל ביד ימין, המסמלת חסד[5].

סעיף יא

^נלא יטול ממי שלא נטל ידיו שחרית (טז).

^נשם בזוהר פרשת וישב.

(טז) שלא נטל ידיו שחרית – משום הטעם השלישי, היות שמי שלא סילק את הרוח הרעה מידיו אינו יכול לסלקה מידי אדם אחר.

סעיף יב

^סאם שכשך ידיו לתוך כלי של מים – עלתה לו נטילה לקריאת שמע ולתפלה (יז), ^עאבל לא לרוח רעה שעליהן (יח). ^פאם שכשך ידיו בשלש מימות מחולפים, יש להסתפק אם עלתה לו להעביר רוח רעה שעליהן (יט).

^סתשובת הרשב״א, ובית יוסף לדעת הטור.  ^עבית יוסף לדעתו.  ^פגם זה שם.

(יז) לקריאת שמע ולתפילה – כפי שראינו, עיקר טעם הנטילה הוא משום נקיות לתפילה, ובשכשוך במים הידיים מתנקות.

(יח) לרוח רעה שעליהן – הסברנו בהקדמה שלטעם זה צריך ליטול דווקא שלוש פעמים מתוך כלי. כי נטילה להעברת רוח רעה אינה עניין טכני של ניקיון, אלא מעשה של קדושה, ולכן יש צורך במעשה נטילה שידגיש שנעשית לצורך קדושה.

(יט) רוח רעה שעליהן – אמנם הסוגיה מצריכה שייטול שלוש פעמים בכל דרך שהיא, אולם לפי הזוהר צריך שייטול מתוך כלי לתוך כלי. הכלי העליון, ממנו נוטל את ידיו, מסמל את כח הקדושה, והכלי שמקבל את המים מסמל את הטומאה המסתלקת מהידיים. ואומר המחבר שספק האם שכשוך כזה מעביר את הרוח הרעה. לכן למעשה ראוי לכתחילה לדאוג ליטול מכלי אחד לכלי אחר.

סעיף יג

^צאם היה נעור כל הלילה, יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית להתפלל (כ) ולהעביר רוח רעה מידיו (כא). הגה: ויטלם בלא ברכה (כב) (הרא"ש כלל ד' ורשב"א סי' קצ"א).

^צבית יוסף גם לדעת הרא״ש.

(כ) להתפלל – כלומר: לצורך התפילה.

(כא) מידיו – כיוון שמצד טעם הניקיון – הרי לא לכלך את ידיו בשנתו, ומצד טעם הרוח הרעה – ייתכן שהרוח הרעה שורה דווקא אם ישן.

(כב) בלא ברכה – אך אם הלך לשירותים יכול לברך ככל נטילת ידיים של בוקר, מפני שטעם נקיות שייך כאן. [6].

סעיף יד

^קהשכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו – יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום, להעביר רוח רעה השורה על הידים. הגה: ויטלם בלא ברכה (כג).

^קארחות חיים.

(כג) בלא ברכה – ספק זה דומה לספק בסעיף הקודם. אם הרוח הרעה שורה בשינה, הרי כבר נטל. אך אם היא שורה בעקבות הלילה, אזי עליו ליטול שנית, כי נטל בראשונה קודם שהלילה נגמר. ומפני הספק יטלם בלי ברכה, כדין ספק ברכות. דברי הרמ"א כאן מוסכמים על המחבר.

סעיף טו

^רישן ביום – יש להסתפק אם צריך לערות מים עליהם ג' פעמים. הגה: ויטלם בלא ברכה (כד).

^רבית יוסף.

(כד)  בלא ברכה – זהו ספק הפוך לזה שראינו בסעיף הקודם: אם הרוח הרעה שורה בשינה, אזי צריך ליטול ידיו כמו בבוקר, אך אם הדבר תלוי בלילה – אין צריך. גם כאן מודה המחבר לכך שיש ליטול בלי ברכה.

סעיף טז

^שדוד היה נזהר שלא לישן שיתין נשמין (פי' ששים נשימות), כדי שלא יטעום טעם מיתה (כה). הגה: ובגמרא (פרק הישן) משמע דדוקא ביום היה נזהר (דברי עצמו, ועיין בב"י).

^שסוכה כ"ו, וזוהר ריש פרשת ויגש.

(כה) טעם מיתה – קשה להבין מדוע מביא המחבר דברי אגדה אלו, ויש לברר מה באו להשמיע להלכה.  ודאי שלא באו להשמיע שאין לישון "שיתין נשמין", שהלא אי אפשר לעמוד בכך. אך גם לא בא להשמיע שיש למעט בשינה, כי הרי הרמב"ם כרופא קבע מספר שעות שעל כל אחד לישון[7]. ואולי הדברים נסובים על הלכות סימן זה, והביא המחבר את הדברים כדי לומר שמי שישן פחות מ"שיתין נשמין" אינו צריך ליטול ידיו. ודברי הרמ"א מובנים יותר, שרוצה להשמיענו שדוד המלך נמנע משינה משמעותית ביום  וישן רק בלילה, ומכאן שטוב להשתדל לישון בלילה דווקא.

סעיף יז

^תיש נוהגין לרחוץ פיהם שחרית, מפני הרירים שבתוך הפה (כו).

^תר"ד אבודרהם.

(כו) שבתוך הפה – משום נקיות.

סעיף יח

^אאלו דברים צריכין נטילה במים (כז): הקם מהמטה (כח), והיוצא מבית הכסא (כט) ומבית המרחץ (ל), והנוטל צפרניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו. ^בויש אומרים אף ההולך בין המתים, ^גומי שנגע במת (ל*), ומי שמפליא כליו (לא), והמשמש מטתו, והנוגע בכינה, והנוגע בגופו בידו. ^דומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל – אם תלמיד חכם הוא, תלמודו משתכח; ואם אינו תלמיד חכם, יוצא מדעתו (לב).

^אאבודרהם בסוף ספרו, והכל בו סימן כ"ג.  ^במרדכי פרק ח׳ דברכות.  ^גמהר"י אבוהב בסימן ז.  ^דשם.

(כז) במים – נחלקו המפרשים אם צריך דווקא נטילה בכלי בכל אלה, ואם צריך שלוש פעמים. ואין הכרע מדברי השולחן ערוך והבית יוסף, והמקל יש לו על מי לסמוך[8].

(כח) הקם מהמטה – אפילו לא ישן, שמא נגע במקומות המכוסים.

(כט) והיוצא מבית הכסא – אם עשה צרכיו[9], מפני שאין לעבור מעשיית צרכים לעבודת השם בלי נטילת ידיים. ויש מפרשים אפילו לא עשה צרכיו, משום רוח רעה השורה במקום[10]. ועיין עוד בס"ק הבא.

(ל) ומבית המרחץ – דווקא אם התרחץ. גם כאן יש אומרים שאפילו אם לא התרחץ יטול ידיו, משום רוח רעה השורה בבית המרחץ. לגבי חדר הרחצה הביתי בימינו, שהוא נקי, יש אומרים שאף לשיטה זו אין ליוצא ממנו חובה ליטול ידיו אם לא התרחץ. וכן לגבי בית הכיסא של ימינו, שהוא נקי. לעניות דעתי אפשר בימינו להקל, כיוון שמצטרפים כאן מספר ספיקות: א. מעיקר הדין החובה ליטול היא רק אם עשה צרכיו[11].  ב. שמא לא נאמר הדין בשירותים שלנו.  ג. דין נטילה זה נובע מחשש רוח רעה; וכפי שהבאנו בהקדמה, הרמב"ם לא הביא להלכה את הנטילה בכל המקרים הללו, הקשורים לרוח רעה.  ד. יש אומרים שאף למחבר כל זה נאמר בזמנם, אך בזמננו פסקה רוח רעה זו[12]. לכן מעיקר הדין אפשר אפילו ליטול ידיו בחדר זה.

(ל*) שנגע במת – בשני אלו, היוצא מבית הקברות והמתעסק במת, המנהג הוא ליטול שלוש פעמים[13].

(לא) שמפליא כליו – פירוש: בודק בגדיו מכינים.

(לב) יוצא מדעתו – נטילה זו באה ללמדנו שיש להבדיל בין עבודת השם לבין שאר צורכי האדם, שהם כשלעצמם נצרכים על אף שקשורים בלכלוך. אין לעבור מהעולם הגס – אף כשהדבר נִצרך – לעולם הקדושה, בלי לסמן את הגבול, אחרת עבודתו נגועה. לכן אם תלמיד חכם הוא תלמודו משתכח, כי כנראה אין תלמודו עבודת השם. ואם אינו תלמיד חכם הדבר גורם לטשטוש ההבדל בין צרכיו החומריים והרוחניים, ומגלה בכך שהוא נשלט על ידי הדברים החומריים.

סעיף יט

^ההמקיז דם מהכתפים ולא נטל ידיו – מפחד ז' ימים (לג); המגלח ולא נטל ידיו – מפחד ג' ימים (לד); הנוטל צפרניו ולא נטל ידיו – מפחד יום אחד ואינו יודע ממה מפחד (לה).

^הפסחים קי״ב.

(לג) ז' ימים – משמע שגם המקיז דם צריך ליטול ידיו  (על אף שלא הובא בסעיף הקודם). ומפחד שבעה ימים כיוון שתוך זמן זה עשוי להתגלות זיהום שנגרם מנגיעה בידיים במקום ההקזה.

(לד) ג' ימים – היות שאין לו פצע פתוח, ולכן החשש מזיהום נמוך יותר.

(לה) ואינו יודע ממה מפחד – המחבר מדגיש את חשיבות נטילת הידיים כדי לסלק את הרוח הרעה. ואם לא נטל ידיו לא קידש את עצמו, ודבר זה יוצר מלחמה פנימית באדם; שהלא רצונו הפנימי של האדם הוא להתקרב לה' ולהתקדש, והנה הוא אינו מתקדש. קונפליקט פנימי זה יוצר פחד שאינו יודע מה מקורו.

סעיף כ

^והרוחץ פניו ולא נגבם יפה, פניו מתבקעות או עולה בהן שחין. ורפואתו לרחוץ הרבה במי סילקא (לו).

^ושבת קל"ג.

(לו) במי סילקא – סעיף זה הוא עצה רפואית, וראה דברינו למעלה על סעיף ד'.

סעיף כא

^זצריך ליזהר בתפלה או באכילה (ועיין לקמן סי' קס"ד וסי' צ"ב סעי' ז') שלא ליגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים באדם, לפי שיש שם מלמולי זיעה (לז) (פירוש: זוהמא, כעין שעורים קטנים). וכן שלא לחכך בראשו. אבל מקומות המגולים בראשו ובפניו, ובמקום המגולה שבזרועותיו, אין להקפיד.

^זתשובת הרשב"א.

(לז) מלמולי זיעה – ואם נגע צריך לרחוץ ידיו. ואם אין לו מים – לשפשפם בכל דבר שמנקה.

סעיף כב

^חאם אין לו מים, יקנח ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי, ^טויברך: 'על נקיות ידים' (לח), ויועיל לתפלה, ^יאבל לא להעביר רוח רעה שעליהן.

^חברכות ט״ו.  ^טרא"ש בסוף ברכות.  ^ישבת ק"ט ושם בזוהר פרשת וישב.

(לח) על נקיות ידים – בסעיף זה חוזר המחבר לנטילת ידיים שחרית. ובשעת הדחק די בניקיון בלבד, כי ראינו שעיקר הנטילה הוא משום הכנה לתפילה, וטעם זה הוא שמחייב את הברכה. לכן אף כשאין מים אפשר לברך על ניקיון הידיים.

סעיף כג

^כלא תיקנו נטילת ידים אלא לקריאת שמע ולתפלה, אבל ברכות דשחרית יכול לברך קודם נטילה, ^לאלא אם כן הוא ישן על מטתו ערום, שאז אסור להזכיר את השם עד שינקה אותם (לט).

^כהרא"ש שם, והרשב״א בתשובה.  ^לשם [ברשב"א].

(לט) עד שינקה אותם – משום ש"ידיים עסקניות הן", ומסתמא מטונפות הן מנגיעת בית הסתרים[14],  ולכלוך כזה אוסר לברך כל ברכה.

[1] שבת קט ע"א. ודע שלא הביא הרמב"ם טעם זה, על פי שיטתו שרוח רעה אינה ממש, אלא באה לבטא רעיון. עיין לחם משנה הלכות שביתת עשור פרק ג ס"ק ב.

[2] מובא במשנה ברורה סימן א ס"ק ב.

[3] עיין משנה ברורה ס"ק ד.

[4] יש שפירשו שזהו איסור לגעת באוכל לפני נטילת ידיים שחרית. אולם מפורש בבית יוסף שאינו שייך לדין זה, ואסור גם לאחר שנטל ידיו.

[5] כפי שביארנו בסימן ב' ס"ק ד, לעניין נעילת הנעליים.

[6] ראה משנה ברורה ס"ק ל'.

[7] הלכות דעות פ"ד ה"ד.

[8] עיין בכף החיים כאן,  שהביא שיטות רבות.

[9] על פי המג"א סימן רכ"ז ס"ק ב. וכך בפשטות ממקור ההלכה באבודרהם שהובא בבית יוסף, שם הלשון: "היוצא מבית הכסא", ומשמע שיוצא אחר שעשה צרכיו. ואם כוונתו על עצם היותו בבית הכיסא, היה צריך לכתוב: "הנכנס לבית הכסא".

[10] כך כתבו אחרונים רבים, וכן מובא במשנה ברורה ובכף החיים, וכך הכריע גם הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק ג סימן א, ועוד). אולם גם הם מודים שבשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים, הואיל וכך כנראה עיקר הדין.

[11] כפי הבנת המגן אברהם שראינו למעלה. והלבוש מחלק: בבית הכסא הוא מחייב אפילו לא עשה צרכיו, אבל בבית המרחץ דווקא אם התרחץ. וכך סתמו כמה אחרונים.

[12] ים של שלמה פרק ח סימן לא. ועיין פניני הלכה פרק ה, שם הביא מחברים נוספים הסוברים שאין רוח רעה בימינו.

[13] וכתב כאן אליהו רבה (ס"ק יב): "ההולך בין המתים צריך ג' פעמים אבל לא כלי".

[14] שו"ת הרשב"א ח"א סימן קנג.

.