סימן ו

דין ברכת אשר יצר וא-להי נשמה, ופירושיהם (ובו ד' סעיפים)

מלבד דיני ברכות "אשר יצר", "על נטילת ידיים" ו"א-להי נשמה", המחבר גם מבאר כאן את ברכת "אשר יצר". ואף שלא באר תפילות אחרות, ראה המחבר שברכה זו, שהיא שכיחה מאוד, מורכבת וצריכה הסבר.

סעיף א

^אכשיצא מבית הכסא יברך: 'אשר יצר את האדם בחכמה'. שבריאת האדם היא חכמה נפלאה. ^בויש מפרשים על שם שהגוף דומה לנוד מלא רוח והוא מלא נקבים, כדלקמן בסמוך. ^גויש מפרשים 'בחכמה' – שהתקין מזונותיו של אדם הראשון ואחר כך בראו (א).

'וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים', ^דפירושו נקבים רבים, כגון פה וחוטם ופי טבעת, וגם ברא בו אברים רבים חלולים, כמו לב וכרס ומעיים.

'שאם יסתם אחד מהם', כלומר: שבנקבים יש נקב אחד ^השהוא הפה, שכשהוא במעי אמו הוא סתום, וכשיוצא לאויר העולם הוא נפתח, ואם כשיוצא לאויר העולם היה נשאר סתום, לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת (ב). והאברים החלולים, אם היה נפתח אחד מהם, לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. ועוד יש לפרש ^ושגבול יש לאדם שיכולין נקביו ליסתם ולא ימות, וכיון שעבר אותו הגבול אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. וכיון שבכלל הנקבים הם פי הטבעת ופי האמה, ובכלל האברים החלולים שאם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים הם כרס ומעיים – שפיר הוי שבח זה מענין עשיית צרכיו. ואפשר עוד, שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול ימות, בכלל שאם יפתח אחד מהם הוא, והוי שאם יפתח אחד מהם נמי מענין עשיית צרכיו ממש .

^ז'רופא [חולי] כל בשר' – על שם שהנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו, כי אם יתעפש בבטן ימות, והוצאתו היא רפואה.

'ומפליא לעשות' – ^חמפני שהאדם דומה לנוד מלא רוח, ואם יעשה אדם בנוד נקב כחודה של מחט, הרוח יוצא. והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו, הרי זה פלא. ^טועוד יש לפרש, על שם שבורר טוב המאכל ודוחה הפסולת. הגה: ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, והכל הוא על ידי שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו (ג) (דברי עצמו).

^אברכות ס'.  ^בבפירוש רש״י שם.  ^גתוספות שם.  ^דבית יוסף לדעת הטור.  ^הנדה ל'.  ^ובית יוסף.  ^זהר״ד אבודרהם.  ^חשם בגמרא בפירוש רש"י.  ^טר"ד אבודרהם שם.

(א) ואחר כך בראו – המחבר מסביר מדוע הברכה מייחסת חכמה דווקא לבריאת האדם, והלא הבריאה כולה נבראה בחכמה. הוא נותן לכך, בעקבות פירושי הראשונים, שלושה הסברים:

1. האדם מורכב יותר משאר הדברים שנבראו, ולכן יש בבריאתו חכמה מיוחדת.
2. בניגוד לדומם ולצומח, האדם מלא רוח ומלא נקבים, ואין הרוח יוצאת מהנקבים. ואף שלדבר זה שותפים גם בעלי החיים, שהרי במערכת העיכול יש דמיון בין האדם לבין בעלי חיים רבים, עם כל זה האדם הוא שמברך ומתפלא על חכמת יצירת גופו.
3. החכמה אינה בבריאת גוף האדם, שכאמור כל הבריאה היא בחכמה, אלא הברכה היא על סדר הבריאה, שהאדם נברא רק לאחר שמזונותיו היו מוכנים לפניו.

(ב) אפילו שעה אחת – לשון הברכה לעניין האיברים החלולים ובעלי הנקבים: "שאם ייפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת". ועל נוסח זה יש לשאול, הלא הפה הוא מהאברים ה"נקבים", ואפשר לסותמו ליותר משעה אחת! ולכן נוסח זה זוקק ביאור, וגם כאן מביא המחבר שלושה פירושים:

1. מדובר בשעת הלידה, ובה אם הוולד לא פותח את פיו – מסתכן. ומפלאי הבריאה שהתינוקות יודעים לפתוח את פיהם מיד בלידתם.
2. אין הכוונה כאן לכל האיברים שבגוף, אלא רק לאותם הקשורים לעשיית הצרכים.

(ג) ונשמתו משתמרת בקרבו – הפירוש הנפלא של הרמ"א מסביר מדוע נאמרה הברכה דווקא על בריאת האדם שנעשתה בחכמה. והסיבה היא שהנקבים והחלולים שבברכה זו פירושם שמתקיימים באדם בכפיפה אחת גוף ורוח, וזהו דבר פלא גדול שקיים באדם ואינו בבעלי החיים.

סעיף ב

^ייש נוהגין להמתין לברך 'על נטילת ידים' עד בואם לבית הכנסת, ומסדרים אותו עם שאר הברכות (ד). ובני ספרד לא נהגו כן. ועל כל פנים לא יברך ב' פעמים (ה). ומי שמברכה בביתו לא יברך בבית הכנסת, וכן מי שמברכה בבית הכנסת לא יברך בביתו (כל בו סימן ב'). ומי שלומד קודם שיכנס לבית הכנסת, או מתפלל (ו) קודם – יברכה בביתו ולא יברך בבית הכנסת (ז). ואפילו בכהאי גוונא יש נוהגין לסדרה עם שאר ברכות בבית הכנסת, ואין מברכין בביתם (ח) (מהרי"ל הלכות תפלה).

^יכל בו בסימן ב' בשם הר"מ [מרוטנבורג].

(ד) עם שאר הברכות – אף שברכה זו היא ברכת המצוות, מנהגם היה לחברה לברכות השחר, שהן ברכות השבח, כדי להוציא עמי ארצות שאינם יודעים לברך. ואף שהפוסקים תמהו על מנהג זה – לא רצה הבית יוסף לבטלו, הואיל ויש לו טעם. אולם כיום נתבטל מנהג זה ואינו נוהג כמעט בשום מקום.

(ה) לא יברך שתי פעמים – מפני שאז ברכה אחת תהיה לבטלה.

(ו) מתפלל – כוונתו לתחינות שאומר בביתו לפני בואו לבית הכנסת לתפילת שחרית.

(ז) בבית הכנסת – בדברי רמ"א אלה יש עוד קצת הסבר למנהגם לברך ברכת נטילת ידיים בבית הכנסת: היות שברכה זו נתקנה על הנטילה שלפני התפילה, ניתן לומר שכל זמן שלא התחיל להתפלל הרי טרם סיים את המצווה, ועדיין אפשר לקרוא לברכה "עובר לעשייתן". לפי זה אם לומד או מתפלל בבית הרי כבר הסתיים התהליך, ועליו לברך לפני הלימוד והתפילה.

(ח) בביתם – כפי שהסברנו למעלה, כדי להוציא ידי חובה את אלו שאינם בקיאים.

סעיף ג

^כברכת 'א-להי נשמה' אינה פותחת בברוך, מפני שהיא ברכת ההודאה, וברכת ההודאות אין פותחות בברוך, כמו שמצינו בברכת הגשמים (ט).

^כטור ותוספות בברכות י"ד [ודף] מ"ו, ובפסחים ק״ד.

(ט) בברכת הגשמים – ישנם שלושה סוגי ברכות: ברכות המצוות, ברכות הנהנין וברכות ההודאה. ברכות המצוות וברכות הנהנין מתחילות בנוסח: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם", והמְשֵכן: בברכת המצוות – "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", ושם המצווה; ובברכת הנהנין – פירוט ההנאה עליה אנו מודים. בשני סוגים אלה, ללא המילים "ה' אלקינו מלך העולם" ("שם ומלכות") אין זו ברכה. הסוג שלישי הוא "ברכות ההודאה", שבו האדם מהלל את השם על נפלאותיו. ואומר לנו כאן המחבר שברכות ההודאה אינן חייבות לפתוח ב"ברוך … מלך העולם" אלא די במובאה זו בסיום, כמו בברכת "אלוקי נשמה", שסופה: "ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים".

ברכות המצוות וברכות הנהנין הינן ברכות חובה. כדי שמעשה יוגדר כמצווה יש לברך לפניו; ולפני שנהנים מהעולם הזה חייבים לברך. לעומתן, ברכות ההודאה אינן חובה, ולכן המסגרת ההלכתית שלהן גמישה יותר משאר הברכות, מפני שגם בלי אמירת שם ומלכות האדם מודה לה' על נפלאותיו. ובכל זאת כתבו כמה פוסקים שטוב לכתחילה להסמיכה לברכת "אשר יצר", כדי שתיפטר מפתיחה ב'ברוך' מדין ברכה הסמוכה לחברתה[1].

'ברכת הגשמים' היא ברכה הנאמרת כאשר יורדים גשמים אחרי עצירה ממושכת, ונוסחה[2]: "מודים אנחנו לך ה' א-להינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו. ואלו פינו מלא שירה כים" וכו' (וממשיך כב'נשמת', עד "ויקדישו את שמך מלכנו"), וחותם: "ברוך אתה ה' א-ל ההודאות".

סעיף ד

^ליש נוהגין שאחר שבירך (אחד) ברכת השחר וענו אחריו אמן – חוזר אחד מהעונים אמן ומברך, ועונין אחריו אמן; וכסדר הזה עושין כל אותם שענו אמן תחלה. ואין לערער עליהם ולומר שכבר יצאו באמן שענו תחלה, מפני שהמברך אינו מכוין להוציא אחרים. ואפילו אם היה המברך מכוין להוציא אחרים, הם מכונים שלא לצאת בברכתו (י).

^להאגור בשם מהר"י מולין למנהג אשכנז.

(י) שלא לצאת בברכתו – כלל בידינו שאין אדם יוצא ידי חובה בברכת חברו אלא אם המברך מכוון להוציא ידי חובה את השומע, והשומע מכוון לצאת בברכת חברו. ואם חסר אחד מהתנאים הללו – לא יצא. במקומות מסוימים הנהיגו שכל בני הקהילה אומרים את ברכות השחר בקול רם, כדי לזכות באמירת "אמנים", ואומר כאן המחבר שאין סיבה הלכתית לבטל מנהג זה[3].

[1] זו דעת הרא"ש, והכריעו כך הב"ח, הלבוש, הגר"א, מ"ב כאן בס"ק יב, ועוד.

[2] שולחן ערוך או"ח רכ"א, על פי תענית דף ו ע"ב.

[3] קשה מדוע הובאה הלכה זו כאן, ולא בהלכות ברכות השחר בסימן מ"ו. ואולי אפשר לתרץ שאחרי שראינו בסימן זה שיש מצרפים ברכת "על נטילת ידיים" עם שאר ברכות השחר, ואף הן מעיקר הדין דינן לברכן בבית, כל ברכה בזמנה, היינו יכולים לחשוב שההמתנה לאמירתה בבית הכנסת היא משום "ברוב עם", וצריך שאחד יוציא את כולם. ובא המחבר להשמיע שאין זו סיבת ההמתנה לברכת הנטילה בבית הכנסת.