סימן כ"ז

מקום ואופן הנחת התפילין, ובו י"א סעיפים

להבנת סימן זה נקדים ונסביר על מבנה התפילין: בתפילין שני חלקים, ושניהם חשובים: ה"בית", שהוא מעין קופסה שבה מונחות הפרשיות (נקרא גם "קציצה"); והרצועות, שבהן מהדקים את התפילין לגוף.

"תיתורא" הוא החלק התחתון של הבית, הבולט סביב. בתיתורא ישנו מקום שנועד למעבר הרצועה מצד לצד, מקום זה נקרא "מעברתא". בתפילין של יד הרצועה העוברת במעברתא מהודקת בקשר בצורת האות יו"ד, קשר שעליו להיות מהודק לבית.

בסימן זה מבאר המחבר את אופן הנחת התפילין. עד סעיף ח' יעסוק בתפילין של יד, ומסעיף ט' ואילך – בשל ראש.

סעיף א

^אמקום הנחתן של יד – בזרוע שמאל (א), בבשר התפוח שבעצם ^בשבין הקובד"ו ובית השחי (ב). ^גויטה התפלה מעט לצד הגוף, בענין שכשיכוף זרועו למטה יהיו כנגד לבו, ונמצא מקיים 'והיו הדברים האלה על לבבך' (דברים ו, ו) (ג). הגה: וצריך להניח בראש העצם הסמוך לקובד"ו, אבל לא בחצי העצם שסמוך לשחי (ד) (סמ"ק). גידם שאין לו יד רק זרוע, יניח בלא ברכה (ה) (תוספות פרק הקומץ כתבו דגידם חייב, ובאו"ז כתב דפטור).

^אמנחות ל״ו-ל״ז. ^בסמ"ק. ^גמנחות ל״ז.

(א) בזרוע שמאל – חכמים הביאו שתי דרשות המורות כי מניחים את התפילין על יד שמאל: את לשון  הפסוק (שמות י"ג, טז): "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה" דרשו חז"ל "יד כהה", כלומר היד החלשה. ומהפסוק (דברים ו', ח-ט): "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ… וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ", שבו נסמכו הקשירה והכתיבה, דרשו חכמים שצריכה הקשירה להיעשות ביד שכותבים בה; וכיוון שמעשה הקשירה נעשה בימין, ממילא ההנחה בשמאל. המשמעות הרוחנית של הדרשות היא כי צד שמאל מסמל את הצד החלש גם מבחינה רוחנית, כלומר היצר. ולמדנו מכך שגם על היצר להיכנע ולשמש לעבודת ה', וזאת יארע כאשר נתאמץ לקדש אותו על ידי הצד הימני, הצד הרוחני.

(ב) השחי – 'הקובדו' הוא המרפק. ואם כן, המקום שמניחים בו תפילין הוא בין בית השחי למרפק, והיינו  שריר הזרוע. מקום זה נקרא בפי חז"ל "קיבורת". מיקום זה להנחת התפילין מקורו בהבנת חכמים כי "על ידך" אין משמעו על כף היד, אלא "בגובה שביד".

(ג) על לבבך – מיקום התפילין בגובה הזרוע, מול הלב, מקום שאינו בהכרח גלוי, מלמדנו שמצוַת תפילין של יד באה לרומם את האדם בצורה פנימית, שמעשיו יהיו תואמים את רצון הא-ל ומופנמים בתוך לבו.

(ד) שסמוך לשחי – יש אפוא להניח תפילין במרכז הזרוע, וגם קצת נמוך משם לכיוון המרפק, אבל לא למעלה משם לכיוון הכתף. דברים אלה מוסכמים גם על המחבר, כפי שמבואר בדבריו בסעיף ז'.

(ה) בלא ברכה – נחלקו ראשונים אם גידם, שידו כרותה תחת המרפק, חייב בתפילה של יד. המחייבים סוברים שהואיל ועיקר הנחת התפילין היא על הזרוע, אין חסרון היד משמעותי להלכות תפילין. לעומתם סוברים הפוטרים שאמנם דרשו חכמים היא שיש להניח תפילין על הזרוע, אולם הואיל וכתבה תורה "על ידך" – פטור מי שאין לו יד[1]. הרמ"א פסק, מחמת הספק, להניח בלי ברכה. המחבר לא הביא דין זה, ונראה שחולק על הרמ"א, ומחייב גידם זה ככל אדם; אולם גם הפוסקים הספרדים חששו לדעת הרמ"א, והכריעו שיברך על של ראש בלבד, ויכוון גם על תפילין של יד.

אדם שאין לו זרוע כלל, כל שכן שפטור מלהניח תפילין של יד[2]. ויש אומרים שפטור רק אם נקטעה ידו, אך מי שנולד בלי יד שמאל יניחו לו על יד ימין, ויברך על של ראש לבד[3].

סעיף ב

^דהמנהג הנכון שיהא היו"ד של קשר תפלה של יד לצד הלב, והתפלה עליו לצד חוץ (ו). יש ליזהר שלא תזוז יו"ד של הקשר מהתפלה (ז).

^דמנחות ל״ה לפירוש הנימוקי יוסף והסכמת מהר"י בן חביב.

(ו) לצד חוץ – כפי שביארנו בהקדמה, לאחר שהרצועה עוברת ב"מעברתא" היא מהודקת לבית בקשר בצורת יו"ד. בתפילין רמוז השם שד"י: ש' על בית התפילין של ראש[4], ד' בקשר התפילין של ראש[5], וי' בקשר התפילין של יד. מן הפסוק "והיו הדברים האלה על לבבך" למדו חכמים כי י' זו צריכה להיות קרובה ללב (בדומה לדברי המחבר בסימן כ"ה סעיף ה' שתפילין של יד הן כנגד הלב, כדי להכניע את היצרים לעבודת השם). לכן יש לקשור קשר זה בצד הפנימי של הזרוע, אל מול הלב. אך כל זה רק לכתחילה, ואם יש לפניו רק תפילין שקשר היו"ד שבהן כלפי חוץ – יכול להניח אותן בברכה.

(ז) מהתפילה – לכן יש לקשור קשר זה כך שיישאר צמוד לבית. ויש שאין מסתפקים בכך, ומחברים את קשר היו"ד לבית בעזרת גיד (ויש לשים לב לכך שלעתים גיד זה נקרע, ויש להקפיד שהקשר יישאר צמוד לתפילה). ואף שמיקום הקשר בצמוד לתפילה חשוב, מכל מקום קיים את המצווה גם אם אין הם צמודים, ולשון "יש ליזהר" שנקט בה המחבר פירושה שצריך להיזהר לכתחילה. אמנם חשיבות העניין מבוארת גם בקבלה, ונשתדל להסביר הטעם: שם ה' שבתוך הבית הוא כנגד האור הפנימי, אור ה' הטמון בתוך האדם, והשם שמחוץ לבית (שם שד"י שנתבאר למעלה) הוא כנגד 'האור החיצוני', הוא האור שה' משפיע לעולם. שני האורות מקור אחד להם והם משלימים זה את זה, ואין לנתקם כלל וכלל.

סעיף ג

^ההמנהג הנכון לתקן שהמעברתא שבה הרצועה עוברת תהא מונחת לצד הכתף, והקציצה לצד היד (ח).

^הבית יוסף.

(ח) לצד היד – הביאו הראשונים שיש מנהגים שונים בעניין קשירת התפילה של יד: מעליה, בכיוון הכתף, או תחתיה, בצד המרפק. והכריע המחבר שיש לקשור את הרצועה בצד העליון[6]. ומלשון "המנהג הנכון" משמע שגם הנוהג אחרת יש לו על מי לסמוך[7].

סעיף ד

^ולא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו, לא שנא של יד לא שנא של ראש (ט). הגה: ודוקא בתפילין, אבל ברצועות אין להקפיד (י) (רשב"א בתשובה סימן תתכ"ז).

^והרא"ש מההיא דערכין ג׳ וזבחים י״ט.

(ט) לא שנא של ראש – מלשון התורה "על ידך" ו"בין עיניך" למדו הראשונים שהמצווה היא להניחן על הגוף ממש[8]. וטעם הדבר, שמהות התפילין היא לקשור את החפץ הקדוש לגוף, ובכך לשאוף לקדושת הגוף.

(י) ברצועות אין להקפיד – שהפסוקים "על ידך" ו"בין עיניך" נאמרו על בתי התפילין עצמם, ולא על הרצועות.

סעיף ה

^זאדם שהוא עלול לנזילות, ואם יצטרך להניח תפלה של ראש על בשרו לא יניחם כלל – יש להתיר לו להניח תפלה של ראש על הכובע דק הסמוך לראש (יא), ^חויכסם מפני הרואים (יב). הגה: והמניחים בדרך זה לא יברך על של ראש, רק יברך על של יד 'להניח' (יג) (לדעת רשב"א).

^זתשובת הריב״ש לדעת הרשב״א. ^חבית יוסף.

(יא) הסמוך לראש – יש מהראשונים שפסקו שאיסור החציצה בין התפילין לגוף קיים דווקא בתפילין של יד (משום שעליהן נדרש "והיה לך לאות" – ולא לעולם שבחוץ, ולכן עליהן להיות צמודות לגוף. זאת לעומת תפילין של ראש, שעליהן נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך"[9]), ולא בתפילין של ראש. בשעת הדחק, אם חבוש תחבושת או כובע מסיבה רפואית, סומכים על שיטה זו. אולם הנוהגים לברך ברכה נוספת על תפילין של ראש, לא יברכו את הברכה אם יש חציצה.

(יב) מפני הרואים – שלא יחשבו שאפשר לסמוך על שיטה זו גם שלא בשעת הדחק.

יש להעיר ששערות אינן נחשבות כלל חציצה, מפני שהן חלק מגוף האדם[10]; אלא שלפעמים אם השיער ארוך קשה לכוון שהתפילין יישארו במקומן, וצריך להקפיד על כך.

(יג) להניח – הלכה זו שייכת רק לשיטת הרמ"א בברכות התפילין, משום שלדעת המחבר אין מברכים על תפילין של ראש בין כך ובין כך[11]. אמנם, כאשר גם למחבר מברכים על תפילין של ראש – כגון אם שח בין תפילה של יד לתפילה של ראש[12], או שמניח רק של ראש[13] – יודה המחבר לרמ"א, שבמקרה זה יניחנו בלי ברכה[14].

סעיף ו

^טאטר יד ימינו, אם עושה כל מלאכתו בשמאלו, מניח בשמאלו שהוא ימין של כל אדם (יד). ואם שולט בשתי ידיו, מניח בשמאל כל אדם (טו). ואם כותב בימינו, ושאר כל מעשיו עושה בשמאלו, או כותב בשמאל ושאר כל מעשיו עושה בימין – ^ייש אומרים שיניח תפילין ביד שתש כח, דבעינן יד כהה (טז); ^כויש אומרים שהיד שכותב בה היא חשובה ימין לענין זה, ומניח תפילין ביד שכנגדה (יז). הגה: והכי נהוג (יח).

^טמנחות ל״ז. ^יהרא"ש בשם בעל התרומה. ^כטור והגהת סמ״ג והגהת מימוני בשם רבי יחיאל.

(יד) ימין של כל אדם – בס"ק א' הבאנו שני מקורות בחז"ל להנחת תפילין על יד שמאל: מהכתוב "ידכה" למדו חכמים שמניחים על "יד כהה", ומסמיכות "וקשרתם" ל"וכתבתם" למדו שקושר בעזרת היד שבה כותב. ולשני ההסברים, האיטר (כלומר השמאלי) מניח על ימינו – שהלא זו ידו הכהה והחלשה, ואף אינו כותב בה.

(טו) בשמאל כל אדם – כיוון שאין אפשרות להכריע מהי ידו הכהה, יניח כרוב בני אדם.

(טז) דבעינן יד כהה – מאחר שהדרשה העיקרית היא המלמדת שיש להניח את התפילין ביד החלשה, ללא קשר ליד שכותב בה.

(יז) ביד שכנגדה – לדעה זו, הדרשה העיקרית היא שצריך לקשור את התפילין בעזרת היד שכותב בה, ולכן הכותב בימין יניח על שמאלו, ולהיפך. נחלקו אחרונים איך להכריע למעשה בספק זה. כלל בידינו ש"יש אומרים ויש אומרים – הלכה כיש אומרים השני", ועל פי זה פסקו אחרונים רבים שאם כותב ביד שמאל, אף שכל שאר מעשיו ביד ימין, יניח על יד ימין; וכן להפך. וכך פסק הרב עובדיה יוסף, וכן כתב הרב חיים דוד הלוי בספרו מקור חיים השלם. אולם הבן איש חי וכף החיים פסקו שבכל ספק יניח ביד שמאל כל אדם, וכותבים שכך פסקו המקובלים. לעניות דעתי, היות שיש כאן מחלוקת הפוסקים, אנו אומרים את הסברה שאמרנו בזה השולט בשתי ידיו[15], ויניח בשמאל כל אדם. ואמנם בדרך כלל אנו אומרים "יש אומרים ויש אומרים הלכה כיש אומרים השני", אולם דין זה אינו מפורש בדברי מרן, וכאשר נחלקו בכך הפוסקים, עדיין לא יצאנו מידי ספק[16].

(יח) והכי נהוג – כשיטה השנייה, שהיד נקבעת על פי הכתיבה, ולא על פי שאר מעשיו. גם בקרב הפוסקים האשכנזים חלקו רבים על הכרעה זו, וראה סיכום הדברים בביאור הלכה כאן, שהכריע לנהוג כרמ"א במקרה שאינו כותב כלל ביד ימין, אבל אם יכול לכתוב קצת גם בימין – יניח בשמאל כל אדם.

סעיף ז

^לאף על פי שיש לאדם מכה במקום הנחת תפילין – יניח תפילין, ^מכי מקום יש בזרוע להניח שתי תפילין, כי העצם הסמוך לבית השחי מחציו עד הקובד"ו הוא מקום הנחת תפילין (יט).

^לבית יוסף מצא כתוב. ^מערובין צ״ו.

(יט) מקום הנחת תפילין – מקום ההנחה התבאר בתחילת סימן זה. כאן מבאר המחבר שאם אינו יכול להניח תפילין בגובה הזרוע משום שהדבר מכאיב לו במכתו, או משום שהוא חבוש שם בתחבושת (והתבאר בסעיף ד' שאין להניח תפילה של יד אם אין היא מונחת ישירות על הגוף ללא חציצה), יכול להניח תפילין בהמשך הזרוע, לכיוון המרפק, מפני שגם שם מקום הנחת תפילין.

סעיף ח

^נאורך רצועה של יד – כדי שתקיף את הזרוע, ויקשור ממנה הקשר, ותמתח על אצבע אמצעית, ויכרוך ממנה על אצבעו שלשה כריכות ויקשור. ^סונוהגין העולם לכרוך על הזרוע ששה או שבעה כריכות (כ). הגה: ואין לכרוך הרצועה על התיתורא כדי לחזקה על היד (כא) (מהרי"ל).

^נמנחות ל״ה לדעת הרמב״ם בפרק ג׳ מהלכות תפילה, וסמ"ג בשם הרי״ף. ^סבית יוסף.

(כ) כריכות – משיעור אורך הרצועה אפשר ללמוד שעיקר הדין הוא לכרוך את הרצועה סביב הזרוע העליונה, סמוך לבית התפילין, ומשם לאצבע האמצעית. שש או שבע הכריכות שעל הזרוע התחתונה (האמה) אינן מעיקר הדין. נראה שהצורך בכריכות על כף היד הוא משום שאף שנקבע בתורה שבעל פה ש"ידך" היא הקיבורת, אין המקרא יוצא מידי פשוטו, וצריך שרצועת התפילין תגיע עד כף היד. ואפשר  שהדבר מרמז לכך שמעשי אצבעותינו יהיו כולם בקדושה, וקדושת הלב תגיע עד התרגום המעשי הקטן ביותר. כאמור, הכריכות סביב הזרוע אינן אלא מנהג[17], ולכן איסור החציצה שראינו בסעיף ד' אינו מעכב בזרוע התחתונה. מי שיש לו גבס על האמה, יקשור את התפילין כרגיל על הקיבורת, ואת הכריכות יכרוך סביב הגבס. ולעניין שעון יד, עולה מכאן שאין חובה להסירו (אף שרבים נוהגים כך), אלא מעלה בלבד.

(כא) לחזקה על היד – כפי שביארנו בהקדמה, התיתורא היא החלק התחתון של הבית, הבולט סביבו. הרמ"א כותב שאין לכרוך את הרצועה על התיתורא כדי לחזק את חיבור התפילין לגוף, וזאת משום שבית התפילין צריך להיות מונח על היד ולא מהודק אליה, והקשירה לגוף צריכה להתבצע על ידי הרצועות. טעם מנהג זה הוא שכשם שהתפילין של ראש מונחות על הראש ולא מהודקות, כך גם בתפילין של יד, ובכריכה על התיתורא יש הידוק של ממש[18]. אולם איסור זה של הרמ"א אינו מוסכם על דעת המחבר, ורבים נוהגים להעביר את הרצועה על התיתורא כדי לחזק את התפילין שיישארו במקומן[19]. ואף המשנה ברורה (ס"ק לב) כתב שגם למנהג אשכנז, מותר לכרוך את הרצועה על התיתורא אם התפילין אינן מוחזקות היטב.

סעיף ט

^עמקום הנחת תפלה של ראש – מהתחלת עיקרי השער ממצחו, עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס (כב).

^עמנחות ל״ז לפירוש הרא״ש.

(כב) רופס – מקום תפילין של ראש הוא, כלשון הכתוב, "בין עיניך". אך מהפסוק "וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם" (דברים י"ד, א) למדו חכמים שהמילים "בין עיניך" מכוונות למקום גבוה יותר, למקום שצומחות בו השערות, ולא לבין העיניים ממש[20]. ורבים אינם מדקדקים בכך, ומניחים אותן נמוך מדי, ואינם יוצאים ידי חובת הנחת תפילין[21].

סעיף י

^פצריך שיהיה הקשר מאחורי הראש למעלה בעורף (כג). ^צצריך לכוון הקציצה שתהא באמצע, כדי שתהא כנגד בין העינים (כד), וגם הקשר יהיה באמצע העורף ולא יטה לכאן או לכאן (כה). ^קוצריך שיהא המקום שבקשר שנראה כעין דל"ת לצד חוץ (כו). הגה: והוא הדין בקשר של יד צריך ליזהר שלא יתהפך (כז) (מרדכי דף צ"ו).

^פמנחות ל״ה. ^צהרמב"ם פרק ד'. ^קשם בגמרא בפירוש רש״י.

(כג) למעלה בעורף –שלא יהיה כנגד הצוואר, אלא מעליו.

(כד) כנגד בין העיניים – כלומר בקו ישר מעל מקום בין העיניים, שזהו הפירוש של "בין עיניך", כפי שראינו לעיל בס"ק כ"ב.

(כה) לכאן או לכאן – הקשר שבעורף צריך להיות מונח מול הבית, ולכן יש להניחו באמצע. ודע שגם קשר תפילין של ראש הוא מגוף המצווה, וכבר ראינו למעלה (בס"ק ו') שיש בו את האות ד' של השם שד"י. אות זו נמצאת בעורף כדי לבטא את התקדשותו של האדם מכל צדדיו בזכות התפילין: התפילה עצמה נמצאת לפנים, ומבטאת את פועלו של האדם לקדש את העולם שסביבו, והקשר נמצא מאחור בעורף, לסמל שמחשבותיו הפנימיות גם הן תהיינה על טהרת הקודש.

(כו) לצד חוץ – בסעיף הבא יתבאר שהרצועות צבועות שחור מצידן האחד, וצריך שהצד שנצבע ייראה כלפי חוץ[22].

(כז) שלא יתהפך – אף על פי שבתפילין של יד הקשר בדרך כלל מכוסה, מכל מקום יש להקפיד שגם בהן הצד השחור של הקשר הוא שייראה כלפי חוץ.

סעיף יא

^רצריך שיהיה השחור שברצועות לצד חוץ ^שולא יתהפכו (כח), בין של יד בין של ראש (כט). ^תישלשל הרצועות שיהיו תלוים לפניו ויגיעו עד הטבור או למעלה ממנו מעט (ל). ^ארוחב הרצועות של יד ושל ראש, באורך שעורה לפחות (לא). אם פיחת משיעור אורך הרצועות ורחבן, ^באם אינו מוצא אחרות מניחן כמות שהן עד שימצא אחרות כשיעור (לב).

^גתפילין של ראש טוב להיותם גלויים ונראים (לג), אבל תלמיד בפני רבו אין דרך ארץ לגלות תפילין בפניו (לד). הגה: ובשל יד אין להקפיד אם הם גלויים או מכוסים (לה) (מרדכי דף צ"ו). ונראה לי דעכשיו שאין מניחים אלא בזמן ק"ש ותפילה, אפילו תלמיד לפני רבו יכול לגלות אף בשל ראש, וכן המנהג שלא ליזהר (לו) (ד"ע).

^רמנחות ל"ה ברש״י לפירוש השני. ^שמועד קטן כ"ה. ^תהרא״ש בסוף [קיצור] הלכות תפילין, והמרדכי וסמ״ג והתרומה בשם הרי״ף. ^ארמב"ם סוף פרק ג' וסמ״ג וסמ"ק. ^בבית יוסף לדעת סמ"ק ורמב"ם. ^גספר ארחות חיים בשם רב האי.

(כח) ולא יתהפכו – יתבאר בהמשך (סימן ל"ג סעיף ג) שהלכה למשה מסיני לצבוע את הרצועות מצידן האחד בשחור. וצריך שצד זה של הרצועות הוא שייראה כלפי חוץ.

(כט) בין של ראש – דין זה נאמר על הרצועות המחויבות מעיקר הדין: בתפילין של יד הכריכה שסביב הזרוע העליונה, ובתפילין של ראש הרצועה המונחת סביב הראש, בין הבית לקשר[23].

(ל) למעלה ממנו מעט – ובכל מקרה עד למטה מן הלב. וייתכן שטעם הדבר הוא שהאותיות ש' וד' משם שד"י רמוזות בתפילין  של ראש, והאות י' מצויה בתפילין של יד על הזרוע כנגד הלב, וכשמשלשל הרצועות עד ליבו יש כעין חיבור של שלוש אותיות השם שד"י. ורמז בעניין הטבור, שהוא המקום שבו התחילה חיותו של אדם – שמשם קיבל מזון מאמו, והתפילין – כלומר הקשר עם שם ה', רומזות למקור החיות.

ישנו מנהג נוסף באורך הרצועות: בעלי התוספות מביאים[24] שרצועת ימין תגיע עד מקום המילה, ורצועת שמאל עד הלב. ואולי הדבר בא ללמדנו שהשכל (המרומז בתפילין של ראש) צריך לגבור על היצר (הרמוז במקום המילה), ולהנהיג את רגשות האדם (שבלב).

(לא) באורך שעורה לפחות – התלבטו הפוסקים בזמננו בשיעור זה, ומסקנת הגר"ח נאה שהוא סנטימטר, ובפחות מזה יניח ולא יברך[25].

(לב) אחרות כשיעור – דברים אלו אמורים גם על רצועות התפילין של יד, ששיעורן נשנה בסעיף ח'. ואם מניחן ללא רצועות כשיעור, יניח בלא ברכה[26].

(לג) גלויים ונראים – למדו זאת הראשונים מדברי חז"ל "'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' (דברים כ"ח, י). ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש"[27]. אפשר להסביר שהכוונה היא שהתפילין של ראש מבטאות את החיוב להפיץ את האמונה בעולם, וכן שכאשר ישראל נושאים בגאון את התחברותם עם שם ה', הם זוכים לכבוד.

(לד) לגלות תפילין בפניו – משום שאם התלמיד יגלה את התפילין של ראש בפני רבו, אזי הוא גורם לכך שרבו צריך לכבדו, ואין נכון לעשות כן.

(לה) או מכוסים – על תפילין של יד נדרש (מנחות דף לז ע"ב): "'והיה לך לאות' – לך לאות ולא לאחרים לאות". כלומר: התפילין של יד מבטאות את החיוב האישי שלנו לקיים את המצווה, ולא נועדו להיות אות לאחר; לכן אין צורך שיהיו גלויים. ויש אומרים שטוב שיהיו מכוסים דווקא[28].

(לו) שלא ליזהר – לדעת הרמ"א דין זה נאמר דווקא כאשר מניחים תפילין כל היום, אבל בזמן התפילה, כאשר כל אחד עומד לפני ה', דין זה אינו שייך. וייתכן שגם המחבר מודה להערה זו של הרמ"א, שהלא הביא דין זה דווקא על "תלמיד בפני רבו", ובתפילה אינו עומד בפני רבו[29].

[1] יסוד המחלוקת הוא בהבנת הסוגיה במנחות לז ע"א. כאן ניסינו להסביר את סברותיהם בלא להיכנס לסבך הסוגיה.

[2] אולם יש אומרים שטוב אם יניחו לו על יד ימין ללא ברכה. ראה למשל מג"א ס"ק ג'; כף החיים אות ה'; שעה"צ ס"ק ז.

[3] על פי כף החיים כאן אות ז'. ועל של ראש יברך כפי שכבר ראינו, הספרדים ברכה אחת והאשכנזים שתי ברכות.

[4] כמבואר בסימן ל"ב סעיף מ"ב.

[5] לקמן סעיף י'.

[6] דנים האחרונים כיצד ינהג המניח תפילין של איטר, או איטר המניח תפילין רגילות. והכריע הביאור הלכה שעדיף שהקשר יהיה בצד פנים, אף שכך המעברתא תהיה למטה בצד המרפק. ואם אינו יכול להחזיק את התפילין כך, מותר גם להניח כרגיל, והקשר יהיה לצד חוץ (שהלא ישנן שיטות בראשונים שכך צריך לעשות לכתחילה, כמבואר בבית יוסף).

[7] המחבר לא דיבר על מיקום הקשר ברצועה בצמוד למעברתא, ויש בכך מנהגים שונים (בעיקר בשאלה האם הקשר לכיוון הגוף או לכיוון חוץ), ואין יתרון למנהג אחד על חברו. אולם כתב הביאור הלכה שטוב לקשור את הקשר בסוף הרצועה, כשמשייר רצועה מקופלת שאורכה קצת יותר מהמעברתא, ומכניס במעברתא את הלולאה הזאת. בדרך זו משיכת הרצועה מהדקת את היו"ד לתפילה של יד.

[8] והשוו זאת לדין דומה בבגדי הכהונה, שם נלמד הדבר מהמילים "על בשרו".

[9] ראה בהמשך סעיף י"א ס"ק ל"ג ול"ה.

[10] כך כתב הפרי מגדים כאן, ולא כמחצית השקל. וראה משנה ברורה כאן ס"ק ט"ו.

[11] ראה סימן כ"ה סעיף ה', ובדברינו שם ס"ק יא-יב.

[12] סימן כ"ה סעיף ט'.

[13] סימן כ"ו סעיף ב'.

[14] כף החיים אות כ"ט.

[15] למעלה ס"ק ט"ו.

[16] כל זה כמובן כשאין מנהג מבורר אצל אותה קהילה כמי לפסוק, אך כשיש מנהג ברור – יעשו כמנהגם.

[17] לשון הבית יוסף: "ולא נזכר בדברי הפוסקים כמה פעמים צריך לכרוך הרצועה על הזרוע. והעולם נוהגים לכרוך שש או שבע כריכות".

[18] טעם זה מובא במהרי"ל. ונראה להסביר שמשום גודל קדושת התפילין אנו מדגישים שהאדם מתחבר עם הקדושה, אבל אינו מסוגל להתאחד איתה ממש. הט"ז (ס"ק ט', ומשנה ברורה בשמו) הסביר באופן אחר, שגדולה קדושת התיתורא מקדושת הרצועה, ולכן אין להעביר את הרצועה על התיתורא. לפי הסבר זה ייתכן שגם לרמ"א אין איסור להעביר את הרצועה על המעברתא, שהרי היא עשויה בעבור הרצועות.

[19] על פי כף החיים אות ל"ו.

[20] הדבר מתאים לדרשת החכמים על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", שמתייחס לתפילין של ראש. וממילא התפילין צריכות להיות בגובה, כדי לשאת בגאון את חיבורנו עם ה'.

[21] ראה במשנה ברורה כאן ס"ק ל"ג שהאריך בכך. והרב קוק הקדיש לכך את רוב ספרו "חבש פאר".

[22] על הרצועות כתוב בגמרא שם: "אמר ר"נ: ונוייהן לבר". ועל הקשר מובא בהמשך: "אמר רב יהודה: קשר של תפילין צריך שיהא למעלה, כדי שיהו ישראל למעלה ולא למטה. וצריך שיהא כלפי פנים, כדי שיהו ישראל לפנים ולא לאחור".

[23] מגן אברהם ס"ק י"ז; משנה ברורה ס"ק ל"ח; כף החיים אות נ'.

[24] מנחות לה ע"ב ד"ה "וכמה שיעוריהו", בשם השימושא רבה.

[25] ראה סיכום הדיונים ב"מדות ושיעורי תורה" לרב חיים פ. בניש פרק ה', ז. ועוד ב"ברור הלכה" לרב יחיאל אברהם זילבר עמ' כ'. וכך סתם להלכה בספר "הלכה ברורה" לרב דוד יוסף.

[26] ראה משנה ברורה ס"ק מ"ד.

[27] ברכות דף ו ע"א ועוד.

[28] לבוש, ברכי יוסף ועוד.

[29] ובזה מתורצת תמיהת הדרכי משה על הבית יוסף.