סימן קל"ד – סדר "והוא רחום" והגבהת התורה, ובו ב' סעיפים

בימי שני וחמישי מוסיפים תחנונים בתפילה, וכן קוראים בתורה. סימן זה עוסק בתחנונים הנוספים, ועוסק גם בהגבהת התורה, שהיא הפעולה הראשונה (לשיטת המחבר) הנעשית מסביב לקריאת התורה. יש לבאר מדוע כרך המחבר יחד את שני הדינים הללו, ולא הביא את הלכות הגבהת התורה בסימנים הבאים, העוסקים בקריאת התורה. ונראה שרצה המחבר לקשור את התחנונים הנוספים דווקא עם קריאת התורה, כיוון שיסוד אחד להם: כשעלה משה רבנו למרום לרצות את הקב"ה לאחר חטא העגל, עלה ביום חמישי וירד ביום שני. וכיוון שכך, מציינים ימים אלו את אפשרות הפיכת הדין לרחמים, ועל כן תיקנו בהם חכמים הן להרבות בתחנונים והן לקרוא בתורה[1].

סעיף א

הגה: נוהגין להרבות בתחנונים בשני ובחמישי, ואומרים (טור) 'והוא רחום' (א), אומרים אותו בקול רם; ואם לא אמרו מעומד, עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר (ב). הגה: וכן נוהגין לאומרו מעומד, אבל אומרים אותו בלחש (ג). ומה שנוהגים להרבות בתחנונים בשני ובחמישי, משום שהם ימי רצון, ולכן נוהגין גם כן להתענות בהם (ד) (טור).

^אר״י אבוהב בשם הגאונים.

• והוא רחום – יש הנוהגים להוסיף תחינות נוספות בימים אלו, כגון וידוי או אמירת י"ג מידות של רחמים שלוש פעמים. וכל מקום כמנהגו.
• פורץ גדר – המנהג לומר תחינה זו בעמידה הוא קדמון, ומבטא את יראתנו כלפי ה'. תחנונים אלו חשובים מאוד אף שאין להם מקור בגמרא, ולכן גם תיקנו לאמרם קודם לאמירת הקדיש, כיוון שהם חלק מהתפילה, ותוכנם הוא בקשה מה' שיסלח לעוונותינו ויגאל אותנו. כתבו המפרשים שיש לאמרם במתינות, מי שאינו עומד בזמן שכל הקהל עומד ומתחנן, נקרא "פורץ גדר". ביטוי זה מקורו בפסוק "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ" קהלת י', ח), שנדרש על המבזה את מנהגי ישראל.
• בלחש – דברי המחבר לומר זאת מעומד ובקול רם מקורם בדברי הגאונים. הרמ"א מסכים עם ההוראה לאמרו מעומד, אולם מציין שמנהג אשכנז לאמרו בלחש. סיבת הדבר היא שישנה מסורת שאמירת פסוקי "והוא רחום" נתקנה כנגד תפילת העמידה, ושם ה' מופיע בהם י"ח פעמים כפול שלוש[2], ולכן נהגו לאומרם דווקא בלחש. מנהג זה נפוץ גם אצל חלק מהספרדים.
• להתענות בהם – זו מידת חסידות, ומעטים נוהגים בכך.

סעיף ב

מראה פני כתיבת ספר תורה לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע, ולומר: 'וזאת התורה' וכו', 'תורת ה' תמימה' וכו' (ה). הגה: ונהגו לעשות כן אחר שקראו בתורה (ו), אבל כשמוציאין אותו אומר הש"צ: 'גדלו', והקהל אומרים: 'רוממו' כו', 'אב הרחמים הוא ירחם עם עמוסים' וכו'. וי"א לומר 'על הכל יתגדל' (מסכת סופרים פי"ד, וטור), וכן נוהגים ביום טוב ובשבת. ויש להחזיק התורה בימין (מהרי"ל). וכשעולה הראשון לקרות אומרים: 'ברוך שנתן תורה' כו' (ז) (כל בו).

^ב מסכת סופרים, והרמב״ן בפירוש התורה בפרשת כי תבוא.

• תורת ה' תמימה וכו' – מצווה זו נקראת "הגבהת התורה", ומהותה לחבר את כל העם לתורה[3]. ישנם מנהגים שונים בדבר הפסוקים הנאמרים בזמן ההגבהה, וכל עדה נוהגת כמנהגה. לפי מנהג הספרדים, גם כשמוציאים שניים או שלושה ספרי תורה אין מגביהים אלא את הספר הראשון.
• אחר שקראו בתורה – נהגו להקדים את הקריאה להגבהה כדי שהמון העם לא יחשבו שראיית ספר תורה עדיפה מהקריאה בו[4]. למנהג זה, כשמוציאים יותר מספר אחד מגביהים כל ספר לאחר הקריאה בו.

ברוך שנתן תורה וכו' – כל התפילות הללו, כל עדה כמנהגה, תכליתן להראות חיבת העם לספר התורה. זהו זמן המתאים גם לתפילות נוספות, ובקהילות רבות מוסיפים כאן בשבתות ובימים טובים תפילה לשלום חיילי צה"ל ולשלום המדינה.

[1] על פי תוספות בבא קמא פב ע"א ד"ה "כדי שלא".

[2] "ספר המנהגים" לר"י טירנא, "הגהות המנהגים", שחרית של חול אות י"ח. ומובא בכמה מפרשים, כגון בלבוש כאן.

[3] לשון המחבר דומה למקור ההלכה במסכת סופרים פרק י"ד הלכה ח: "… ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר: 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל', ועוד אומר: 'תורת ה' תמימה משיבת נפש' …"

[4] שיירי כנסת הגדולה כאן על הבית יוסף, אות ב'.